עדיין מנסה לפענח את כאבי התופת של הבוקר, הפתאומיים והלא מוסברים, ונראה לי שמצאתי תשובה –

וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וריב [וְרוֹב] עֲצָמָיו אֵתָן.

איוב לג, יט.

רשב"ם –

והוכח במכאוב – פעמים שהקב״ה שולח לו מכאוב וחולי למונעו ממחשבה רעה אשר בלבו, ושמא מחשבה רעה חשבתה בלבך מקודם שבא עליך חולי זה, והקב״ה נתן לך חולי זה למען תמנע מן הרעה, ולטובתך עשה.

מלבי"ם –

…כי אז הוכח מה׳ (בא לו תוכחה ומוסר) על ידי מכאוב על משכבו, וריב של עצמיו הוא ריב איתן, שנשבת שלום הגוף, ויתגברו כחות המתפעלים על הכחות הפועלים…

ערשו של עוג
(לפרשת דברים).

דברים ג, יא –
יא כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ.

כאן יש לומר שני דברים.
א. חז"ל הפריזו ואמרו – באמה שלו עצמו, של עוג.
על כך כותב אבן עזרא –
באמת איש – באמת כל אדם, והנה הוא כפל.

ולא יתכן להיות באמתו, כי בא הכתוב ללמד (כלומר לתת לנו מושג על גודלו). ועוד: שלא יהיה בצלם אדם כלל. (כלומר יהיה שונה מאוד מצורת אדם רגיל).

ב. זה פסוק שמובא כראיה לאיחור הכתוב בביקורת המקרא, כפי שיוסבר להלן, וכבר הזכירו אבן עזרא כ'סוד', ושפינוזה פענחו.
וכאן מעניין להביא את דברי רד"ץ הופמן –
את הפסוק הזה הביאו המבקרים כמה פעמים, בתור ״הוכחה״ כביכול נגד אמיתות ספר דברים. אחד המפורסמים מהם מעיר: כך מדברים רק על עתיקות, שמצביעים על שאריותיהם לשם הוכחת מהימנות הסיפור. הוא סבור שערש זה נתפרסם רק בזמנו של דוד, שכבש את העיר רבה, כמבואר בשמואל ב י״ב:ל׳. זאת היא גם דעת מבקרים כופרים חדשים. בכלל לא יכלו למצוא הסבר, כיצד הגיע הערש מבשן לרבת עמון כבר בתקופתו של משה רבינו.
אולם על השאלה האחרונה השיב כבר הרמב״ן ז״ל תשובה קולעת מאד. מה שכתוב כאן ״כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים״ מתייחס לדעת הרמב״ן ז״ל (נגד דעת האגדה) לא אל אותם רפאים שהוכו כבר על ידי כדרלעומר, אלא עוג נשאר מאותם הרפאים שנשמדו על ידי בני עמון, כמבואר למעלה ב׳:כ׳ והלאה. מרפאים אלה נמלט עוג, ונעשה אחרי כן מלך הבשן. העמונים החזיקו עדיין בערש ענק זה כמזכרת, ומשה רבינו מזכיר את העובדה הזאת במאמר מוסגר.
לפי פירוש זה מוכיח הפסוק הזה את עתיקותו של ספר דברים. כי אדרבה, נראה שבשעה שדוד כבש את רבת עמון אחרי כן, כבר לא נמצא ערשו של עוג בעיר ההיא, שהרי בשמואל ב י״ב:ל׳ נזכרת עטרת מלכם הגדולה ושאר השלל שלקח דוד מרבה, אבל ערשו של עוג אינו נזכר שם, ואין ספק שמזכרת עתיקה זאת היתה נזכרת שם, אילו היתה קיימת עדיין בתקופה ההיא. כיון שכאן בספר דברים מצביע על הערש הזה במלים ״הלה היא״, יש להסיק מכאן, שספר זה קודם בכל אופן לתקופתו של דוד, ויש לדחות בהחלט את דעת המבקרים הכופרים, שספר דברים נתחבר חס ושלום רק בתקופת המלכים המאוחרת (תחת ממשלת חזקיהו או יאשיהו).

בנט לוקח אחריות, יפה. בדיוק ההפך מנתניהו, בכל דבר.
ואת השיעור הראשון באי-לקיחת אחריות למדנו מסיפור החטא הקדמון, בעץ הדעת טוב ורע, שם נאמר –
ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

אדם וחווה מתחבאים, ולאחר מכן אינם לוקחים אחריות למעשיהם – אדם מאשים את חווה, וחווה את הנחש.
כאן גם הגרעין הראשון להאשמת הנשים בכל דבר, דבר שהתמיד בהיסטוריה.
וכאן גם נהוג לפרש נחש כיצר הרע, וזו אם כן הזכרתו הראשונה.
ועוד יש להוסיף – אלוהים שואל את אדם 'אייכה?', והוא נחבא. לעומת זאת, מילה חוזרת בהמשך אצל אנשים נבחרים, כגון אברהם, משה, או ישעיה, היא – 'הנני!'. הווה אומר – לקיחת אחריות, התייצבות למשימה.