עוד במגיפת ה'אין קשר' עליה דיברתי פעמים רבות. והפעם קבלו את האקדמיה ללשון עברית, שכותבים כך –

נשאלנו באינסטגרם: "מקל הליכה" נקרא כך בגלל שהוא מקל את ההליכה? 勞
‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍
למרות משחק המילים היפה – נראה שאין קשר.
‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍
מדובר בשתי מילים שונות, שככל הנראה נובעות משני שורשים שונים.

שימו לב שהגיית שתי המילים וניקודן שונים:

 מַקֵּל (makkel) – שם עצם מקראי במשמעות 'מוט עץ' ששורשו אינו ידוע (במחקר ניתנו הצעות שונות). הדגש בקו"ף מצביע כנראה על שורש אחר.

 מֵקֵל (mekel) – צורת בינוני מן השורש קל"ל (שממנו גם המילה קַל).

שתפו ותייגו חברים וחברות שמְקִלִּים עליכם את החיים. 

השבתי –
אתם טועים, יש קשר, המקל אכן נקרא כך כי הוא מקל את ההליכה.

נעניתי –
מתאם לא מצביע על סיבתיות. חובת ההוכחה היא עליך.. על בסיס מה הטיעון שלך?

השבתי –
לא חביבי, חובת ההוכחה עליך. ההסבר הזה הוא הפשוט והמובן ביותר. אם רוצים לשלול אותו צריך להציע הסבר טוב יותר, וכאן לא הוצע כזה.
ובזה סיימתי להתייחס לפוסט זה, כי אני מודע לחרונם של משבשי העברית, שנובע מבורותם.

נעניתי –
למה שתהיה חובת ההוכחה עלי? לא אני זה שבא בטענה שאנשי האקדמיה ללשון העברית טועים….

ומי ישמע כמה זמן בזבזת על התייחסות בחצי תגובה בפוסט藍

עניתי –
אנשי האקדמיה ללשון, עם כל הכבוד להם, לא מחזיקים בכל התשובות. העניין פשוט – אם רוצים לשלול את הדעה הזאת צריך להציע אחרת מסתברת יותר. וכאמור, זה *לא* נעשה פה.

נעניתי –
או שזה תרגום פשוט ל
Walking cane

עניתי –
מקל היא מילה מקראית, קדומה לאנגלית.

נעניתי –
זו לא בושה להודות בטעות, כל יום לומדים משהו חדש

עניתי –
פחח כמה אהבלים פה, תכף אמחק את זה, אתם לא ראויים לזה.
(וכאן אוסיף – wtf?).

נשאלתי –
למה מקלות הליכה ולא מקלי הליכה? לשיטתך, לא מדובר במקל עץ

עניתי –
לנטיות המילים יש דרכים משלהן.

עוד תגובה אידיוטית, סמיילי צוחק – ומחקתי.

סיכומו של דבר – זו העברית הציונית וכאן גבולם, וזה מקור איוולתם ורשעותם של בני הארץ הזו כולה…
ואטעים – אני עניתי מאוד.

*

ועתה, לאחר שאמרנו זאת, אולי בכל זאת אפשר למצוא מקור אחר למקל, אולי. אני לא יודע מה ההצעות שהוצעו, כי זה לא מפורט בפוסט, אבל אולי אפשר למצוא קשר לשורש מקראי אחר – קלקל, שאף הוא קשור למקלות.
כך בפסוקים –
יחזקאל כא, כו
כִּֽי־עָמַ֨ד מֶלֶךְ־בָּבֶ֜ל אֶל־אֵ֣ם הַדֶּ֗רֶךְ בְּרֹ֛אשׁ שְׁנֵ֥י הַדְּרָכִ֖ים לִקְסׇם־קָ֑סֶם קִלְקַ֤ל בַּֽחִצִּים֙ שָׁאַ֣ל בַּתְּרָפִ֔ים רָאָ֖ה בַּכָּבֵֽד׃

קהלת י, י
אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן (הכשיר) [הַכְשֵׁ֖ר] חׇכְמָֽה׃

ומסביר מילון ספיר –
מְקַלְקֵל
(מילון המקרא)
1. זורק, מטַלטֵל, כאמור בפסוק: "קִלְקַל בַּחִצִּים שאל בַּתְּרָפִים" (יחזקאל כא, 26)
2. משחיז, מחדֵד, כאמור בפסוק: "והוא לא פָנִים קִלְקַל" (קוהלת י, 10).

העם כעדר.
יש רוטינה שחוזרת כל שבוע, וכבר דיברתי עליה הרבה פעמים. רוטינה של שישי-שבת-מוצ"ש. בשבת – פייסבוק שומם, גם חילוניים לא כותבים, ולאחרונה יצא מחקר שמאשש זאת. במוצ"ש – כולם מתעוררים, הפצצה של פוסטים.
זו התנהגות של עדר, אבל עדר אינו דווקא מונח שלילי. אדרבא, בתנ"ך כך נקרא בחיבה עם ישראל, למשל במקומות אלה –

ירמיהו יג, יז
וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהוָה.

יחזקאל לד, יב
כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכׇּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.

מיכה ב, יב
אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בׇּצְרָה כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ תְּהִימֶנָה מֵאָדָם.

זכריה י, ג
עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד כִּי פָקַד יְהוָה צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה.

תהילים עח, נב
וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר.

*

ודימוי זה חוזר גם בברית החדשה, בכמה משלים.
ועוד צריך להזכיר כי אבות האומה עסקו ברעיית עדרים, כך יעקב וכך משה. והמדרשים אף משווים בין רעיית הצאן של משה ובין הנהגתו.

*

ועוד לנו גמרא ידועה על אחרית הימים, שאביא רק קטע ממנה –

סנהדרין צז, א –
וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת שנאמר (ישעיהו נט, טו) ותהי האמת נעדרת (וסר מרע משתולל) מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה מאי וסר מרע משתולל אמרי דבי ר' שילא כל מי שסר מרע משתולל על הבריות.

וכבר כתבתי כמה פעמים ש'נעשית עדרים עדרים' מתקיים היום, עם המחנאות הבולטת. אבל הנה עדיין מדובר בעדר אחד.
ואגב, כמובן, גם שאר הדברים הכתובים כאן (בקטע שציטטתי) מתקיימים היום, לדעתי.

בשני פרקים סמוכים, ל-לא, ישעיה מוכיח את ישראל על הסתמכותם על מצרים. עליהם להסתמך על ה', הוא אומר, ולא על עם זר. לכל זה, כמובן, יש יסוד היסטורי, אבל ניתן ללמוד מכאן גם מוסר-השכל כללי.
הנה חלק מהאמור שם, ללא פרשנות, אבל עם הדגשות –

ישעיה ל –
א הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם יְהוָה לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת. ב הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. ג וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה. ד כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ. ה כֹּל הבאיש [הֹבִישׁ] עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה.    

ו מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ. ז וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת. ח עַתָּה בּוֹא כָתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן לָעַד עַד עוֹלָם. ט כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְהוָה. י אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת. יא סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.    

יב לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו. יג לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָו‍ֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ. יד וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא.

טו כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם. טז וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם. יז אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה. יח וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ.    

ישעיה לא –
א הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ. ב וְגַם הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן. ג וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַיהוָה יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן.    

*

לעומת זאת, משורר תהילים מרבה לדבר על תקוותו לעזרה מה' –

תהילים כב, כ
וְאַתָּה יְהוָה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

תהילים כז, ט
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי.

תהילים לה, ב
הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי.

תהילים לח, כג
חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי אֲדֹנָי תְּשׁוּעָתִי.

תהילים מ, יד
רְצֵה יְהוָה לְהַצִּילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

תהילים מ, יח
וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר.

תהילים מד, כז
קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

תהילים מו, ב
אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד.

תהילים ס, יג
הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם.

תהילים סג, ח
כִּי הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן.

תהילים ע, ב
אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

תהילים עא, יב
אֱלֹהִים אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי (חישה) [חוּשָׁה].

תהילים צד, יז
לוּלֵי יְהוָה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי.

תהילים קח, יג
הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם.

*

באותו אופן, לדעתי, עזרת הרשויות פעמים רבות היא כעזרת מצרים. כך לפחות חשבו חז"ל, שאמרו למשל, בפרקי אבות –
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת,
שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן; נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ.

גמרו להרוג ערבים וחוזרים לשגרה מהר.
לפיד מעלה פוסט על כלב שנהרג במבצע, שום מילה על ההרוגים הערבים.
כל התגובות מחמיאות לו על לבו הטוב.
וברמה האישית אני מקבל מכה אכזרית וכואבת.
אמר איוב –

לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי והיתי [וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד.

איוב ו, ב.

פירוש מקוטע וחלקי לפסקה אחת בקהלת, לפי שטיינזלץ.

קהלת ד –
יג טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. 

שטיינזלץ –
בחכמה כרוכים זהירות ופוטנציאל הצלחה, ואילו מי שהוא סכל, גם אם הוא מלך, עלול לנהוג בפזיזות, להיכשל וליפול

יד כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ. 

התגלה כ רָשׁ, שהרי הוא עני בדעת ובכישורי הנהגה.

טו רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו. 

אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְְְתָּיו, במקום הדור הראשון. כל דור משקיע את עמלו בדור שלאחריו, ומקווה שהוא יהיה מוצלח יותר מקודמיו.

טז אֵין קֵץ לְכָל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר הָיָה לִפְנֵיהֶם גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ בוֹ כִּי גַם זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ.

כִּי־גַם־זֶה – הייחול כלפי הילד השני, התקווה הנתלית בשרשרת הדורות הֶבֶל וְְרַעְְְיוֹן רוּחַ.

במזמור זה אדגיש פסוק אחד, שבו המשורר מבקש להימנע מהנאות הרשעים.

תהילים קמא
א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה קְרָאתִיךָ חוּשָׁה לִּי הַאֲזִינָה קוֹלִי בְּקָרְאִי לָךְ. ב תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת (כקטורת) לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב (כמנחת ערב). ג שִׁיתָה יְהוָה שָׁמְרָה (כמו שמירה) לְפִי, נִצְּרָה (מחסום) עַל דַּל שְׂפָתָי. 

ד אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת בְּרֶשַׁע אֶת אִישִׁים פֹּעֲלֵי אָוֶן וּבַל אֶלְחַם בְּמַנְעַמֵּיהֶם. 

רד"ק –
אל תט לבי – הנה התפלל על מוצא שפתיו, ועתה מתפלל על הלב: כמו שהוא עתה נכון, כן יהיה לעולם, ולא יוכלו פועלי און להטותו. ואמר: אל תט – כי אם לא יעזרהו להכין לבבו, הרי הוא כאילו מטה לבו.

להתעולל עלילות ברשע – לעשות מעשה הרשע.

ובל אלחם במנעמיהם – שלא אתאוה לאכול במנעמי מאכלם, כלומר שלא ימשך לבי אל תאות העולם כמו שנמשך לבם.

וממשיך (ולא אפרש הכול) –
ה יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק – חֶסֶד, וְיוֹכִיחֵנִי – שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי, כִּי עוֹד וּתְפִלָּתִי בְּרָעוֹתֵיהֶם. ו נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ. ז כְּמוֹ פֹלֵחַ וּבֹקֵעַ בָּאָרֶץ נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל. ח כִּי אֵלֶיךָ יֱהֹוִה אֲדֹנָי עֵינָי בְּכָה חָסִיתִי אַל תְּעַר נַפְשִׁי. ט שָׁמְרֵנִי מִידֵי פַח יָקְשׁוּ לִי וּמֹקְשׁוֹת פֹּעֲלֵי אָוֶן. י יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו רְשָׁעִים יַחַד אָנֹכִי עַד אֶעֱבוֹר.

סתם פסוק לסוף היום –

זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי.
תהלים קיט, נא.

אבן עזרא –
זדים – אף על פי שזדים הליצוני – התלוצצו בי, כמו: לא נגענוך (בראשית כ״ו:כ״ט) – נגענו בך.

מלבי"ם –
זדים והגם שזדים הליצו עלי עד מאד בליצנות, הגם שמתורתך לא נטיתי – כמו שקראו שמעי איש הדמים ואיש הבליעל.

*

ראוי לציין שלוש זה, לוץ, משמעות נוספת, כפי שכותב מילון ספיר –
מֵלִיץ
סוברים כי השורש <לוץ> מציין במקורו דיבור ומכאן גם המילה המקראית מֵלִיץ (בראשית מב, כג) במשמעות של מתורגמן. השורש <לוץ> הוא דו משמעי: 1. סנגור 2. לצון ואין קשר ביניהם.

האמנם אין קשר? איני בטוח, אך אין בידי בינתיים לבסס זאת.
כמו כן, מליצה – דבר יפה, והוא כנראה על שם מתיקותו. יפורט בפעם אחרת.

ויוותר יעקב לבדו – כמה פירושים

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
בראשית לב, כה.

רש"י –
ופירשו רבותינו: שהוא שרו של עשו.

אבן עזרא –
ויאבק איש – מגזרת: אבק, עד שעלה אבק ביניהם.

עד עלות השחר – עד סור שחרות הלילה.

ויש אומרים: כי שחר דמות אור, והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש, וכן: אשר אין לו שחר (ישעיהו ח׳:כ׳).

רמב"ן –
ואביקה בלשון חכמים: חביקה…

רבי אברהם בן הרמב"ם –
ויותר וג׳ – אחר שהתבודד (יעקב) ע״ה בלבדו התבודדות גשמית ולא נשארו אצלו עבדים וחפצים נתעלה באותה ההתבודדות הגשמית אל ההתבודדות הרוחנית אשר בסופה השיג השגת נבואה שנדמה לו בה כאילו יאבק איש עמו והוא מלאך כמו שנאמר בגבריאל והאיש גבריאל.

רש"ר הירש –
לבדו – יעקב שקל זה כנגד זה, את העזרה המועטת שיוכל לסמוך עליה מאנשיו, לעומת הכח הגדול יחסית של ארבע מאות איש שעשו מביא עמו, ומכח מחשבה זו נתמלטה מלבו זעקה גדולה לה׳, שנותרה עדיין ללא מענה. הנביאים הצופים מרמזים שזעקה זו של ״הצילני נא״ היא הסימן השלישי של הגאולה (עיין פירוש לעיל יב, א; כו, טז), הגאולה המתגלית בתוך חוסר האונים המוחלט של הגלות. כך גם, המאורע שנתן ליעקב לבסוף תשובה כה מעמיקה, בא אליו ברגע בו ניטלה ממנו העזרה המועטת ביותר שחשב שיכל לסמוך עליה. המאורע בא כאשר נותר בודד לחלוטין, תלוי כולו במה שטמון באישיותו.

לפני כמה ימים כתבתי כי לפיד יוביל אותנו ל-פיד (פיד=צרה. בדומה ל'איד'), והנה עד מהרה זה קרה, עם מבצע ('עלות השחר' [עלק עלות השחר, חושך. אומרים כי 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר', אבל לפעמים עלות השחר עצמו הוא החושך]).
זו, על כל פנים, הזדמנות להתעכב על המילה.
לפי מילון ספיר משמעויותיה המקראיות הן שתיים –

פִּיד
1. [ תנ] אסון, אֵיד, צרה: עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב. כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם, וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ (משלי כד, 22-21); אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע (איוב לא, 29)

2. [תנ] אדם אומלל: לַפִּיד בּוּז לעשתוּת שאנן (איוב יב, 5)

וישנה לה עוד משמעות בשפת המשנה – נקירה של תרנגול, ואף בשפת ימינו –
פִיד
(פ"א רפה) היזן (הֶזֵּן), הזנה, למשל של מזון, חומר במכונה, תגובה להודעה באינטרנט וכד'. נמצא בשימוש בעיקר ברשתות חברתיות לתיאור רשימת העדכונים האחרונים בעמודים של המשתמשים.

על כל פנים הופעותיה בתנ"ך הן ארבע –
משלי כד, כב
כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ.

איוב יב, ה
לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל.

איוב ל, כד
אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ.

איוב לא, כט
אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע.

פרק כח באיוב מדבר על החוכמה ומקורה העלום. ניתן לחלקו לשלושה חלקים, ששני האחרונים הם פשוטים יחסית ומדברים ממעלות החוכמה, והחלק הראשון הוא סבוך יותר, וזה על כל פנים הפסוק האחרון בו –

מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר.
איוב כח, יא.

מבין כל המפרשים לדעתי ר"י קרא מפרש בצורה הטובה ביותר –
מבכי נהרות חבש – ממי נבכי מצולות תהום הארץ תיקן הנהרות.

חיבש – תיקן, כמו: ויחבש להם מגבעות (ויקרא ח׳:י״ג) – תרגומו: ואיתקן, כך פירש דונש.

ותעלומה יוציא אור – פתרונו: כל דבר שהוא נעלם מן הבריות, לפי שאין יודעין מה היה בסופו של דבר, הקב״ה מוציאן לאור, שהוא צופה כל דבר ומביט עד סוף כל הדורות.

כלומר, כשם שאלוהים הוציא את הנהרות מנבכי המצולות, כך הוא מוציא את החוכמה הנסתרת ממצולותיה.
אבל למעשה חלק א' מדבר על תוכמת האדם, העמוקה אך המוגבלת, ואילו שני החלקים הבאים מדברים על החוכמה האלוהית.

ועל כל פנים שווה להביא כאן גם את המשך הפרק, שכאמור הוא פשוט הרבה יותר –

יב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. יג לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. יד תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי. טו לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ. טז לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. יז לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז. יח רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים. יט לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה.

כ וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. כא וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. כב אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. כג אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. כד כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. כה לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה. כו בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת. כז אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ. כח וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה.