משלי ז מביא אזהרה מפני האישה הזרה, שהוא גם, לדעת המפרשים, משל לחוכמות הזרות. אבל עדיין נשאר הרובד הראשון, ובו נאמר –

יא הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. יב פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב.

כלומר, יציאתה של האישה אל החוץ נתפסת כאן לגנותה.
כן, זה היה מנהג עמי קדם, ובהתאם לו התבטאו אף חז"ל, למשל במאמר הגמרא –
'אין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה'.
וכן כותב הרמב"ם –
"אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה"".
(משנה תורה, נשים, הלכות אישות פרק יג, יד).
ובקשר לזה רק אעיר, כי הפסוק 'כל כבודה בת מלך פנימה', שאף היום משתמשים בו הרבה, משמעו אחר! המזמור מדבר במלך הנישא לאישה, וכבודה היא פשוט מטען, שאותו היא מכניסה לבית החדש.

אבל, למעשה, כבר בתנ"ך ניתן למצוא גישה הפוכה לזו, והיא במזמור 'אשת חיל', המופיע בסוף משלי, ועד היום רבים נוהגים לשיר אותו בסעודת ערב שבת.
וכך תחילתו –
י אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. יא בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר. יב גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיה. יג דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ. יד הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. טו וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ. טז זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נטע [נָטְעָה] כָּרֶם. יז חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרֹעוֹתֶיהָ. יח טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה בליל [בַלַּיְלָה] נֵרָהּ.
(משלי לא).

בעניין עבודה –
כבר זמן רב אני יודע זאת, אך בעקבות התנסות בחודשים האחרונים, ושיחה היום, ועוד שיחה, התברר לי יותר – שוק העבודה בישראל מבוסס על עושק ולחץ. כך לפחות מהצד שלי.
כפי שנכתב –
וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ.
ישעיה נו, יא.

וכן הוא אומר – 'איש לבצעו פנינו'.

וגם יש פסוק בברית החדשה על כך, שאני רואה בו הנחיה כללית –
"אֲנַחְנוּ מְצַוִּים עַל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים וְדוֹרְשִׁים מֵהֶם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁיַּעַבְדוּ בְּנַחַת וְיֺאכְלוּ אֶת לַחְמָם שֶׁלָּהֶם." (השנייה אל התסלוניקים ג 12).

כלומר שיעבדו, אבל בנחת, לא בדוחק ולחיצה. ואכן, בנצרות תמיד הדגישו את ערך העבודה, ואת חיסרון העצלנות, הנתפסת כחטא.

וכן גם במשלי. כך ב-16 פסוקים –
משלי ו, ו
לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. (והמשכו)

משלי ו, ט
עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ.

משלי י, כו
כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו.

משלי יג, ד
מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן.

משלי טו, יט
דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה.

משלי יט, טו
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב.

משלי יט, כד
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה.

משלי כ, ד
מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ (ישאל) [וְשָׁאַל] בַּקָּצִיר וָאָיִן.

משלי כא, כה
תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת.

משלי כב, יג
אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ.

משלי כד, ל
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב
(יש המשך לפסוק – להלן)

משלי כו, יג (גרסה שנייה לפסוק קודם)
אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת.

משלי כו, יד
הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ.

משלי כו, טו (גרסה שנייה לפסוק קודם) –
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו.

משלי כו, טז
חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם.

משלי לא, כז
צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל.

*

ועתה נפרט את הנאמר במשלי כד.
סיומו הוא כדלהלן –

(ל) עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב.

(לא) וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.

(לב) וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר.

(לג) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.

(לד) וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן.

ואולם יש לשים לב גם לראשית הפרק –

(א) אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל תתאו [תִּתְאָיו] לִהְיוֹת אִתָּם.

(ב) כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה.

(ג) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן.

(ד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים.

(ה) גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ.

(ו) כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ

כלומר, שוב, יש לעבוד, אבל בחוכמה ובנחת, לא בעמל ויגע.

העץ
כידוע, האבות נטעו להם מיני עצים בצד מזבחות, ואילו בספר דברים עבודתם נאסרה –

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ.
דברים טז, כא.

עד שחז"ל אמרו שעבודת העצים הייתה 'חביבה לאבות' ונאסרה על הבנים.
ואולם, לפי המחקר אנו יודעים שעם ישראל עבד לאשרה ולעצים כל ימי המלוכה, ואף נמצאו כתובות 'לה' ואשרתו', כלומר בת זוגו.
אך בין כך ובין כך העץ מסמל את האדם (כי האדם עץ השדה, אמנם, אך שם הכוונה שונה), כמו במקור הידוע הבא, מתהילים א –

א אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. ג וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.

אני, אם כך, תומך בעצים, הנותנים חמצן, בחומר וברוח.

בסוף סיפור אליהו בהר חורב המסופר בהפטרת פרשת פנחס נאמר –

וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ.

מלכים א, יט, יח.

מהו הבעל בימינו? לדעתי – המסכים. מסך הטלוויזיה ומסך הסלולרי.
אלו מסכים שלהם מקריבים נסכים.

אלו המסכים שעל המציאות סוככים.
ואני אומר – מסכים? אני לא מַסְכִּים!

כותב אלון מזרחי וצודק –
הפוליטיקה הישראלית שבורה. התקשורת הישראלית שבורה. אין אמת ואין סיכוי לאמת, ומי שינסו לדבר אמת ימצאו חבירה עם כוח מרסק מולם. לחברה הישראלית אין רצון לשנות נתיב או לחשוב על מה שקורה איתה ברצינות ובכנות. זה לא משהו שמישהו או איזה גוף יכולים לשנות – את זה רק המציאות יכולה לשנות.

אכן, החברה הישראלית חסרת כל רצון לעצור, לעשות דין וחשבון, לעשות צדק ומשפט, לחדול מלהרע, לחדול מרדיפת הבצע. ההפך, הם ממשיכים במלוא המרץ, כסוס שועט במלחמה.
לי יש שני פסוקים להטעמת המצב –

שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.
משלי כא, ז.

הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה.
ירמיהו ו, טו.

תכונה חוזרת אצל הנביאים, שהם מחכים לדבר ה'.
כך, ישעיה, כאן מחכה ומצפה להתגשמות –

וְחִכִּיתִי לַיהוָה הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ.
ישעיהו ח, יז.

מצודת ציון –
וחכיתי – ענין תקוה כמו אשרי כל חוכי לו (ישעיהו ל׳:י״ח).

או חבקוק, המחכה לתשובת ה' –
עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי.
חבקוק ב, א.

רד"ק –
על משמרתי אעמודה – אמר הנביא על זאת המבוכה שאני בה אני שומר ומצפה מה יענני האל יתברך בהצלחת הרשע.

וגם לישועה מחכים –

אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה.
דניאל יב, יב.

וכאלה עוד רבים.

נראה לי שבקרוב אחזור לפירוש רש"י.
והיום – הזמרת יובל דיין סירבה ללחוץ את ידיו של ביידן, ורבים מתרעמים.
אני מצדיק זאת, שכן נאמר –

אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.

קהלת ח, ב.

מפרש רש"י –

דבר אחר: אני נכון לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו בגולגליות וארנוניות וזוממיות, ועל דברת שבועת אלהים – ובלבד שלא יעבירונו את השבועה שנשבענו למקום.

*

מלבד זאת (בדרך הלצה) – זה לא כל-כך נורא, הרי ביידן רגיל ללחוץ ידיים לאוויר.

בעניין משפט נתניהו ועדות הדס קליין, שמספרת שבני הזוג נתניהו קיבלו ממילצ'ן מתנות במאות אלפי שקלים.
ראשית, עליי לומר שאיני עוקב אחר המשפט, הוא משעמם אותי, אבל את הפרטים הבסיסיים אי אפשר לפספס. לעומת זאת, אני יודע שיש אנשים שעוקבים אחר כל פרט במשפט, למשל אורלי בלרב, ולדעתי הם אנשים משועממים מאוד.

עתה, ידידי אודי הרשלר העלה פוסט שבו הוא טוען שאין זה חיסרון בעיניו שלמנהיג יהיו חיי פאר, ואף שיהיה נהנתן (אולי אני לא מדייק במילים ואשמח לתיקון). אני עניתי שבכל מקרה אין זו דרך היהדות. ולכך נענתי שכל מלכי ישראל נהגו כך. ולכך הגבתי, שגם אם אמנם זה כך, אין הדבר מצדיק שחיתות.

עתה ברצוני להרחיב את התמונה.
עובדה אחת – בהרבה מקומות בתנ"ך נכתב נגד נטילת השוחד, ואין צורך להביא את הפסוקים, כי הם מוכרים.
עובדה שנייה – נצא מתוך הנחת עבודה שעדות קליין אמינה. אין שום סיבה לפקפק בדבריה, וגם אני לא מכיר אנשים שזו טענתם.
עכשיו השאלה היא – האם מדובר בשוחד?
כדי שהדבר ייחשב לשוחד צריכה להיות תמורה, ואיני יודע אם הייתה כזו. גם כאן אציין כי אינני משפטן, ואיני יודע מהם כל הפרטים שהופכים מתן כספי לעבירת שוחד. לטעמי האישי, סכומים כאלה גדולים שמועברים, ממילא מייצרים רגש חייבות אצל המקבל, ולכן דינם כשוחד. לכן, כמדומני, חוקק 'חוק המתנות', האוסר על עובד ציבור לקבל מתנות ללא אישור (ושוב – איני משפטן, ואיני יודע את כל הפרטים של חוק זה, או מתי הוא חוקק והאם הוא תקף לגבי מקרה זה).
אבל – כל זה לא משנה. את הכרעת הדין נשאיר, כמו שאומרים, לידי בית המשפט. השאלה האם מבחינת נראות הדברים ראויים, והאם הם עולים בקנה אחד עם גישת היהדות, וכאן לדעתי התשובה שלילית.
אז נכון, רבים ממלכי ישראל היו מושחתים וחטאו. אבל האם בגלל זה נאמר שלכך היהדות מטיפה? כך גם בתקופת המלוכה רבים מבני ישראל עבדו עבודה זרה, אז האם לכך התורה מטיפה? ודאי שלא!
תחת זאת, שני מנהיגים גדולים עמדו לישראל – משה ושמואל, שיש ביניהם הרבה נקודות דמיון כידוע, ושבשניהם נאמר דבר דומה מאוד על כך שלא רק שלא לקחו שוחד, אלא לא לקחו דבר מהעם. וכך הם אומרים –

אצל משה –

וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.
במדבר טז, טו.

ואצל שמואל –

הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם.
שמואל א, יב, ג.

אני חושב שגם דברים אלה ידועים.
הנה כי כן, המודל היהודי של המנהיג הוא לא זה הלוקח שוחד, ודאי, וגם לא זה הלוקח מתנות. חיים נוחים ומהנים, לעומת זאת, אינם בעיה. להפך, רצוי שהמלך (אלא שהיום אין לנו מלוכה) יהנה מהדר. אלא שכדין.

ולזאת אוסיף את הפוסט הקודם שלי על פסוק מפורסם אחר – 'שונא מתנות יחיה' –
https://dailyverses.news.blog/2022/07/12/%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%90-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%97%d7%99%d7%94-3/

האהובה בשיר השירים אומרת –

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה.
שיר השירים ה, י.

שאלתי את עצמי – אם צח (לבן), איך אדום? אז פניתי למפרשים –

אבן עזרא, מילים –
צח – זך כלובן, כמו צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).

דגול – מעולה, כמו הדגל (במדבר ב׳:ג׳).

אבן עזרא, מדרש –
דודי צח – שמעשיו זכים ונוחים לזוכים.

ואדום – למכעיסיו, כעניין: מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת (ישעיהו ס״ג:ב׳).

ועניין דגול מרבבה – אלף אלפין ישמשוניה (דניאל ז׳:י).

רש"י –
דודי צח – לבן כמו צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).

ואדום – קילוס נוי בחור כשהוא לבן ופניו אדמוניות.

הדס קליין מעידה בבית המשפט על המתנות שקיבל נתניהו, ובין אם זה חוקי או לא (איני שופט), זה לא נראה טוב.
כאן קופץ פסוק ידוע, שלא צריך אותי בשביל לזכור אותו –

[עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע] וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.
משלי, טו, כז.

רד"ק –
ושונא מתנות יחיה – כי מאחר שהוא שונא המתנות כל שכן שהוא שונא את הגזל.

או פירושו: האדם שימעיט שאלותיו מבני אדם שיתנו לו יחיה.

*

עוד על הפסוק, ופסוק שני דומה לו, כתבתי כאן (בהקשר החרדים) –

שונא מתנות יחיה

וכאן (שוב בהקשר נתניהו) –

שונא מתנות יחיה