שפינוזה, מאמר תיאולוגיי מדיני, על הנבואה.

מפרק זה אביא שני קטעים – אחד על מהות נבואת ישוע, ושני על הנביאים בכלל.

א.
אלוהים נגלה לישוע בדרך בלתי אמצעית –
"על כן אינני מאמין כי מישהו זולת כריסטוס הגיע לשלימות כזאת על פני האחרים, אשר החלטות אלהים, המביאות את בני האדם לישועה, ניגלו לו בלי מלים או מראות כי אם בדרך לא-אמצעי:

ולשליחים על ידי רוחו של ישוע –
"עד כדי כך שאלהים ניגלה להם לשליחים על ידי רוחו של כריסטוס, כשם שניגלה לפנים למשה באמצעות קול באויר.

ובמובן הזה (בלבד) ישוע אלוהי –
ועל־כן קולו של כריסטוס, כמו הקול ששמע משה אפשר לו שיהא נקרא קול אלהים. ובמובן זה אנחנו רשאים גם לומר שחכמת אלהים, כלומר החכמה שהיא מעל לחכמת-אנוש, לבשה טבע אנושי בכריסטוס. וכן, שכריסטוס היה דרך הישועה.

אך הוא אינו מקבל את הדוגמה הנוצרית –
"וכאן עלי להודיע, כי אין אני מדבר כלל על אותם העניינים שכנסיות מסויימות קובעות בעניין כריסטוס, וגם אינני מכחישם; כי אני מודה בגלוי שאין אני מבין אותם.
(הוא אינו מדבר עליהם – כי אינו מאמין בהם, ואינו מכחישם – מפחד הכנסייה. וחבל שלא פירט יותר מה בדיוק הוא מקבל ומה לא. כאן כנראה הוא רומז אינו מקבל את תורת השילוש ואת אלוהיותו של ישוע, כביכול).

את הדברים האלו הוא מסיק מתוך הכתובים עצמם –
"הדברים שאמרתי זה עתה שיערתים מכתבי הקודש עצמם. שהרי לא קראתי בשום מקום, כי אלהים נראה לו לכריסטוס או דיבר אליו, אלא שאלהים ניגלה להם לשליחים על ידי כריסטוס, ושהוא דרך הישועה, ולאחרונה שהתורה הישנה ניתנה על ידי מלאך ולא על ידי אלהים בדרך לא-אמצעי וכו'.

ישוע התחבר ברוח –
"על כן, אם משה דיבר עם אלהים פנים אל פנים כדבר אדם אל רעהו (כלומר בתיווך שני גופים), הרי שכריסטוס בא לכלל מגע עם אלהים רוח אל רוח.

והוא היחיד שלא התנבא בדמיון –
"לכן אני אומר, כי זולת כריסטוס אין מי שקיבל את גילויי אלהים שלא בסיוע הדמיון, דהיינו בסיוע מלים או תמונות.

והנבואה בכלל היא בדמיון –
"נמצא שההתנבאות אינה מצריכה רוח שלמה יותר, אלא דמיון ער יותר, כפי שאוכיח ביתר בירור בפרק הבא.
(יפורט בפרק הבא)

*

רוח הנביאים – סגולה מיוחדת ודעת אלוהים –
"מכל האמור מתבררים הביטויים המצויים בכתבי הקודש, כגון רוח אלהים היתה לנביא, אלהים שפך את רוחו על בשר ודם, אנשים נמלאו ברוח אלהים, וברוח הקודש וכו'. אין מובנם אלא שהנביאים היו בעלי סגולה מיוחדת העולה על הרגיל ושהם נהגו בחסידות בעוז התמדה;
וכן, שתפסו את כוונת אלהים או דעתו שהרי הראינו כי 'רוח' בעברית מציינת גם כוונה וגם דעת ושעל-כן נקראת התורה רוח או כוונת אלהים, כי היא מבארת את כוונתו.
לפיכך באותה הצדקה ניתן לכנות בשם רוח אלהים את דמיון הנביאים, במידה שהחלטות אלהים ניגלו באמצעותו, וכן ניתן לומר שרוח אלהים היתה לנביאים.

ורוח זו יש לכל, אך לא מקבלת את הכבוד הראוי –
"ואם כי גם ברוחנו חקוקה רוח אלהים ודעותיה הנצחיות ומשום כך אף אנו תופסים את רוח אלהים (אם לדבר כדרך המקרא), הרי בכל זאת, לפי שההכרה הטבעית משותפת לכל אין היא, כאמור, נחשבת ביותר בעיני הבריות, וביחוד לא בעיני העברים, שהתייהרו בעליונותם על הכל, ואפילו רגילים היו לבוז לכל האנשים ומתוך כך גם לידיעה המשותפת לכל.

והיא נקראת כך, רוח אלוהים, גם בגלל השתוממות ההמון –
"ואחרון אחרון, מקובל היה לומר כי הנביאים רוח אלהים בהם משום שהבריות לא ידעו את סיבות.ההכרה הנבואית והתפלאו עליה, ולפיכך רגילים היו לייחס אותה, כמו את יתר.[28] הנפלאות, לאלהים ולכנותה בשם הכרת אלהים.

ותפיסת הנביאים הייתה בדמיון –
"עתה יכולים אנו, איפוא, לומר ללא היסוס, כי הנביאים לא תפסו את גילוי אלהים אלא בעזרת הדמיון, כלומר באמצעות מלים או תמונות, ממשיים או דמיוניים.
(ולפי הרמב"ם – בדמיון ובשכל יחדיו).

חוזר לרגע, בעקבות פרשת ההאזנות של פגסוס, שמתייחסים אליה בחומרה, כי היא אכן חמורה, ואין מקומה במדינה דמוקרטית.
וזה הזכיר לי את הסיפור על אלישע, שהייתה לו תוכנת פגסוס משלו –

מלכים ב, ו –
ח וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי. (תחנו במקום זה וזה) ט וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים. (חונים) י וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱלֹהִים והזהירה [וְהִזְהִירוֹ] וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם. יא וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (מי מרגל) יב וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ. יג וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן. יד וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר.

את המשך הסיפור תקראו שם.
ובכן, הטכנולוגיה עושה דבר זה.
ובבלוג השני כתבתי קצת על מהי נבואה, אך נראה לי שהכי טוב לחזור לשפינוזה לעניין זה.

אני נאלץ להמשיך להפעיל בלוג זה (כנראה), ונתחיל עם תהילים כב –

המשורר קורא לאלוהיו –
א לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר (כלי נגינה כנראה) מִזְמוֹר לְדָוִד. ב אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. ג אֱ‍לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי. 
(גם בלילה הוא קורא).

ומזכיר תכונת האל להושיע –
ד וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. ה בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ. ו אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ. 

מזכיר חרפתו –
ז וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. ח כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ. ט גֹּל אֶל יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ. 

וסיבת חרפתו – אמונתו –
י כִּי אַתָּה גֹחִי (מוציאי) מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי. יא עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה. 

ופונה אל ה' שלא יעזבו בצרתו –
יב אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר. 

ומתאר פעולת אויביו –
יג סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. יד פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג. טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי. יז כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי. 

אבן עזרא –
ידיי ורגליי – והזכיר ידיי כי בהם הוא נלחם ורגליי כי בהם יוכל לברוח.

כמו כן, כאן האויבים מדומים לשורת חיות תוקפניות – פרים, אריה, כלבים.

וממשיך –
יח אֲסַפֵּר (אספור) כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי. יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל. 

המשפט האחרון – אומרים, תכף ימות, ואז ניקח מלבושו. בימים ההם המלבוש היה דבר יקר.
ואפשר גם להבין בצורה מושאלת.
ואבן עזרא אומר –
יחלקו – כפי מחשבת האויבים ודבריהם בעבור היותם בגדי מלוכה ולולא היותו מלך לא היה טעם בדבריו וזה רמז.

ושוב פונה לה' –
כ וְאַתָּה יְהוָה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. כא הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. כב הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים (ראמים) עֲנִיתָנִי. 

שוב מזכיר שורת חיות – כלב, אריה, ראמים.

ובתמורה יהללו –
כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ. 
(יש עניין מיוחד בשם, אבל לא אתעכב על כך עכשיו. המפרשים אומרים – אספר הנס, שהוא מפרט -).

כד יִרְאֵי יְהוָה הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל. כה כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ. כו מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו. 

ומסיים בתהילות –
כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד. כח יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְהוָה כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם. כט כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם. ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה. לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר. לב יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה.

השורש 'אשר' במובן אושר מופיע בכ-60 פסוקים. קשה לספור בדיוק, שכן לשורש הזה שייכת גם מילת הקישור 'אשר' 'כאשר' וכיוב', וגם אשורים, במובן צעדים (וכן השם אשור). כמו כן, לו כמה צורות, שאחת הידועות שבהם היא הברכה 'אשרי'.
כיום מנסים לברר מהו האושר, ואולי מעקב אחר הפסוקים יוכל לעזרנו בכך.

אלה הופעותיה –

לאה מאושרת בלידתה וקוראת על שם כך לבנה אשר –
בראשית ל, יג
וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאׇשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.
(כמו כן, ראוי לשים לב שכאן האישור הוא חיצוני, חברתי – אישרוני בנות, ואילו היום מקובל שאדם צריך לקבל אישור ואושר קודם כל מעצמו).

אשרי ישראל הנושע בה' –
דברים לג, כט
אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁרחֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

לשלמה על חוכמתו –
מלכים א י, ח
אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חׇכְמָתֶךָ.

לאשר ולקבל את מי שנחמס ונשדד –
ישעיהו א, יז
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

מלשון אישור, אך גם מלשון אשורים-צעדים, מתווי הדרך –
ישעיהו ג, יב
עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ.

כן כאן –
ישעיהו ט, טו
וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי הָעָם הַזֶּה מַתְעִים וּמְאֻשָּׁרָיו מְבֻלָּעִים.

ישעיהו ל, יח
וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה אַשְׁרֵי כׇּל חוֹכֵי לוֹ.

ישעיהו לב, כ
אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כׇּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר.

ישעיהו נו, ב
אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כׇּל רָע.

מלאכי ג, יב
וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כׇּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

מלאכי ג, טו
וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ.

הפסוק הידוע –
תהילים א, א
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

תהילים ב, יב
נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כׇּל חוֹסֵי בוֹ.

אשרי מכוסה החטא –
תהילים לב, א
לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה.

תהילים לב, ב
אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה.

תהילים לג, יב
אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁריְהוָה אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ.

תהילים לד, ט
טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ.

תהילים מ, ה
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁרשָׂם יְהֹוָה מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב.

תהילים מא, ב
אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה.

תהילים מא, ג
יְהוָה יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ (יאשר) [וְאֻשַּׁר] בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו.

תהילים סה, ה
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ.

יקבלוהו –
תהילים עב, יז
יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ (ינין) [יִנּוֹן] שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כׇּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.

ביתך – המקדש –
תהילים פד, ה
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה.

תהילים פד, ו
אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם.

תהילים פד, יג
יְהוָה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ.

תהילים פט, טז
אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.

תהילים צד, יב
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁרתְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ.

תהילים קו, ג
אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכׇל עֵת.

תהילים קיב, א
הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְהוָה בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד.

תהילים קיט, א
אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה.

תהילים קיט, ב
אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכׇל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ.

תהילים קכז, ה
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר.

תהילים קכח, א
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כׇּל יְרֵא יְהוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו.

אשרי העובד –
תהילים קכח, ב
יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

בקללה זו –
תהילים קלז, ח
בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.

תהילים קלז, ט
אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע.

תהילים קמד, טו
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיֲהוָה אֱלֹהָיו.

תהילים קמו, ה
אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל יְהוָה אֱלֹהָיו.

חוכמה –
משלי ג, יג
אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חׇכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה.

וגם כאן החוכמה –
משלי ג, יח
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

משלי ח, לב
וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ.

משלי ח, לד
אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי.

מובא גם במובן של ליושרו, כאמיתותו –
משלי יד, טו
פֶּתִי יַאֲמִין לְכׇל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ.

משלי יד, כא
בׇּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן (עניים) [עֲנָוִים] אַשְׁרָיו.

משלי טז, כ
מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה אַשְׁרָיו.

משלי כ, ז
מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו.

טוב להיזהר –
משלי כח, יד
אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.

משלי כט, יח
בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.

משלי לא, כח
קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ.

איוב ה, יז
הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס.

מקביל לעדות –
איוב כט, יא
כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּאַשְּׁרֵנִי וְעַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֵנִי.

שיר השירים ו, ט
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ.
(שוב האישור הוא חיצוני).

קהלת י, יז
אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי.

דניאל יב, יב
אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה.

דברי הימים ב ט, ז
אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ וְאַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד וְשֹׁמְעִים אֶת חׇכְמָתֶךָ.

*

נמצאנו למדים, ראשית, שעיקר המאושרים בתנ"ך הם הבוטחים בה', מקיימים מצוותיו, ומקבלים תוכחתו באהבה. כמו כן מאושרים הם אלה ההולכים בדרך החוכמה (ואגב, יתכן שקיים קשר בין אושר לאשורים, כי אושר הוא דרך, דרך חיים, וכתבתי על כך פעם.
שנית, ראינו שהאישור כאן הוא חיצוני, וזה מתאים לחברה הקדומה, אך גם לזו של ימינו, למרות שהיא יותר אינדיבידואליסטית.
ושלישית, ראינו שנשים מקבלות את אושרן בלידת ילדים. וגם כאן זה ודאי נכון בחברה הקדומה, אך גם בימינו, למרות שהיום יש עוד אופציות.

השורש 'עצב' מופיע ב-55 פסוקים.

מילון המקרא של ספיר –
עֶֿצֶב 
צער, עָמָל, כאב, כאמור בפסוק: "בעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, 16)

מְעַצֵּב
מצַעֵר, כאמור בפסוק: "מָרוּ וְעִצְּבוּ את רוּחַ קָדְשוֹ" (ישעיה סג 10)

מְעַצֵּב2
צר צוּרָה, יוצר, מתַקֵן, כאמור בפסוק: "יָדֶיךָ עִצְבוּנִי וַיַעשׂוּנִי" (איוב י, 8)

עֶֿצֶב ¹ עצַבִּים
כינוי גנאי שבו היו הנביאים מְכַנִים את הפסלים והמסכות, כאמור בפסוק: "העֶצֶב נִבזֶה נָפוּץ האיש הזה" (ירמיה כב, 28), ובריבוי עצַבִּים – כאמור בפסוק: "חבוּר עצַבּים אפריִם הנַח לו" (הושע ד, 17)

מַעצֵבָה
עֶצב, יָגון, כאמור בפסוק: "למעצֵבָה תִּשְכָּבוּן" (ישעיה ג, 11)

עַצָּב
לווֶה העצוב ומדוּכָּא כי שועבד בגלל הלוואה, כאמור בפסוק: "וכל עַצְּביכם תִנגֹשׂוּ" (ישעיה נח, 3)

עוֹצֵב
מגַנֶה, נוזֵף, מצַעֵר, כאמור בפסוק: "ולא עצָבוֹ אביו מיָמָיו" (מלכים א' א, 6)

אלה הופעותיו –

קללת חווה, כאב הלידה –
בראשית ג, טז
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשׇׁל בָּךְ.

קללת אדם, יגע העבודה –
בראשית ג, יז
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

מעשינו, עבודה –
בראשית ה, כט
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

גם ה' מתעצב –
בראשית ו, ו
וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

מעשה דינה –
בראשית לד, ז
וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשׇׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.

דברי יוסף, אל תצטערו –
בראשית מה, ה
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

צער –
שמואל א כ, ג
וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת.

שמואל א כ, לד
וַיָּקׇם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בׇּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו.

אלילים –
שמואל א לא, ט
וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם.

שמואל ב ה, כא
וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו.

צער –
שמואל ב יט, ג
וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכׇל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.

לא ציערו –
מלכים א א, ו
וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
(ומעניין שכאן אפשר לקרוא משמע כפול – לא ציערו, כאמור, אך לכן גם לא עיצב את אופיו, כלומר לא חינך אותו כראוי).

אלילים –
ישעיהו י, יא
הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ.

כאן עצבך בא במובן עבודה –
ישעיהו יד, ג
וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעׇצְבְּךָ וּמֵרׇגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ.

אלילים –
ישעיהו מו, א
כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה.

ישעיהו מח, ה
וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עׇצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם.

צער –
ישעיהו נ, יא
הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן.

צער –
ישעיהו נד, ו
כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ.
(וכאן לשון נופל על לשון – עזובה ועצובה).

ישעיהו נח, ג
לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכׇל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.

ישעיהו סג, י
וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קׇדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם.

פסל –
ירמיהו כב, כח
הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כׇּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ.

צריך עיון –
ירמיהו מד, יט
וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים.

ירמיהו נ, ב
הַגִּידוּ בַגּוֹיִם וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ נֵס הַשְׁמִיעוּ אַל תְּכַחֵדוּ אִמְרוּ נִלְכְּדָה בָבֶל הֹבִישׁ בֵּל חַת מְרֹדָךְ הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ.

אלילים –
הושע ד, יז
חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ.

הושע ח, ד
הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת.

הושע יג, ב
וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.

הושע יד, ט
אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מיכה א, ז
וְכׇל פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ וְכׇל אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכׇל עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ.

זכריה יג, ב
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.

אלילים –
תהילים טז, ד
יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי.

צער –
תהילים נו, ו
כׇּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כׇּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע.
(כל יום מצערים אותי בדברים).

צער ורוגז –
תהילים עח, מ
כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן.

תהילים קו, לו
וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ.

תהילים קו, לח
וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים.

תהילים קטו, ד
עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

צריך עיון –
תהילים קכז, ב
שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא.

תהילים קלה, טו
עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

ראה אם דרך צער בי –
תהילים קלט, כד
וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם.
('מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד').

תהילים קמז, ג
הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.

כוח עבודתך –
משלי ה, י
פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נׇכְרִי.

משלי י, י
קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.

צער –
משלי י, כב
בִּרְכַּת יְהוָה הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ.

בכל עבודה יהיה רווח, אך בדיבור לא –
משלי יד, כג
בְּכׇל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר.

כנראה כאן במובן רוגז –
משלי טו, א
מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף.

משלי טו, יג
לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה.

איוב ט, כח
יָגֹרְתִּי כׇל עַצְּבֹתָי יָדַעְתִּי כִּי לֹא תְנַקֵּנִי.

כאן בא במובן עיצוב –
איוב י, ח
יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי.
(ואני חושב שהאלילים נקראים עצבים מפני שהם פסלים מעוצבים. והעיצוב נקרא כך משום שהוא עבודה קשה, כלומר עצב).

עבודה קשה ומעכירת רוח –
קהלת י, ט
מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם.

בארמית –
דניאל ו, כא
וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי (אנתה) [אַנְתְּ] פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא.

אל תעצבו! –
נחמיה ח, י
וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.

נחמיה ח, יא
וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכׇל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ.

מכאן שם יעבץ –
דברי הימים א ד, ט
וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב.

ועוד אצלו –
דברי הימים א ד, י
וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עׇצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל.

דברי הימים א י, ט
וַיַּפְשִׁיטֻהוּ וַיִּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר אֶת עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם.

דברי הימים ב כד, יח
וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת.

דברים דומים לניתוחים הלשוניים שכאן מצאתי גם בוויקימילון.

שפינוזה, מאמר תיאולוגי המדיני – החלק המדיני.
אנו מגיעים לסיום הספר, לחלק המדיני, שמופיע בפרקים 16-20, מעמ' 162 עד 217. ראשית יש להודות, שבאופן כללי פרקים אלה הם הפחות מעניינים, לפחות בעיניי, וגם בקריאה החוזרת עכשיו לא קראתי את כולם. כמו כן, הגות מדינית בשפע קיימת מלבד שפינוזה, והוא לא החשוב ביותר בתחום זה. ועדיין, הוא אומר כמה דברים יסודיים וחשובים.
שפינוזה תמך במדינה הדמוקרטית, כפי שאביא בציטוט הראשון מפרק 16 (כמדומני), אך ביותר חשיבותו היא בתמיכה בזכות הדיבור – ועל כך אביא שלושה קטעים מהפרק האחרון, פרק 20.
ולמה אני מביא ציטוטים, אתם שואלים? משום ששפינוזה מתנסח בצורה כל-כך יפה – וורשובסקי מתרגם בצורה מופתית – כך שחבל לא להביא את הדברים כלשונם.
הריהם –

תומך בדמוקרטיה, שבה כולם שווים, ומותר להתבטא –
"סבורני כי בזה הסברתי בבהירות מספקת את יסודות השלטון הדימוקראטי, שבחרתיו מכל האחרים לדון בו, הואיל והיה נראה טבעי ביותר, ומתקרב ביותר אל החירות, שהטבע הניח לו לכל אדם ואדם. כי בו שום איש אינו מעביר את זכותו הטבעית לידי אחר באופן שדעתו שלו שוב לא תהא נשמעת, כי אם לידי הרוב של החברה כולה, שהוא עצמו יחידה בה. וכך נשארים הכל שווים כמקודם במצב הטבעי".

פרק עשרים –
"מוסבר כי במדינה חפשית רשאי כל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם להגיד מה שהוא חושב.

תחילה, מצב היפותטי של שלטון מוחלט –
[239] לו ניתן להטיל מרות על הנשמות באותה הקלות כמו על הלשונות, היה כל המולך מולך בבטחון ושום שלטון לא היה שלטון של אלימות: שהרי כל איש ואיש היה חי מפי השליטים, ועל פי החלטתם בלבד היה פוסק, מה אמת ומה שקר, טוב או רע, ישר או מעוות.

אלא שהרוח חופשית –
"אולם, כפי שכבר ציינו בתחילת פרק יז, אי אפשר שיארע כדבר הזה, כלומר שהרוח תהיה לחלוטין ברשות הזולת; כי את זכותו הטבעית, או את יכלתו לשקול בדעתו דרך חירות ולחרוץ משפט על כל דבר ודבר, אין בידי שום אדם להעביר לאחר, ואף אי אפשר להכריחו לכך.
(אין שליט ברוח, נאמר בקהלת, ואף שפירושו כנראה שונה).

וממשלה שמנסה לכפות דעות היא עריצה –
"שעל כן הממשלה על רוח האנשים מוחזקת ממשלת עריצות, והרוממות העליונה נראית מעוולת את נתיניה ותופסת את זכותם שלא כדין, כל אימת שהיא מבקשת לקבוע תקנות לכל איש ואיש, במה עליו להחזיק כאמת ומה עליו לדחות כשקר,.וכן מה דעות הן שחייבות להעיר ברוחו של כל איש ואיש רגשי אדיקות באלהים; כי דברים אלה מזכותו של כל אחד ואחד הם, ואין בידי שום אדם להסתלק ממנה, אפילו ירצה בכך.

ואמנם יש מניפולציות שכנוע, אבל הן אינן מוחלטות –
"אני מודה, שאפשר להשפיע מראש על השיפוט בדרכים רבות שכמעט ולא ייאמנו, ולפיכך אף שלא יהיה נתון במישרין לממשלת הזולת, יהיה בכל זאת תלוי במוצא פיו של הזולת עד שניתן לומר עליו כדין, כי במידה זו הוא כפוף למרותו; ואף־על־פי־כן, כל כמה שגדולים הישגי התחבולות בענין זה, מעולם לא הגיעו לכך, שהבריות לא יווכחו אי־פעם מן הנסיון, שכל אדם עשיר בהבנתו שלו, ומספר ההבדלים בין ראש לראשכמספר ההבדלים בין חך לחך.
(כאן צופה שפינוזה את הפרקטיקה של שטיפת המוח).

קטע שני –
אין לדכא חשיבה –
"אך נניח, שאפשר לדכא את החופש הזה ולרסן את בני האדם כל כך, שלא יעזו לפצות פה, אלא לפי הוראות הרשויות העליונות; אולם בודאי שלא יארע לעולם, כי אף לא יחשבו שום דבר אלא מה שרוצות הללו.

וכפיית חשיבה מובילה למידות רעות –
"ולפיכך ייצא בהכרח כי מדי יום ביומו יחשבו בני אדם דבר אחד ויגידו דבר אחר, וממילא תושחת הנאמנות, שהיא נחוצה ביותר במדינה, ויעודדו חנופה מאוסה ומעל; מכאן.מזימות וקלקול כל המידות הטובות.

הדבר יעורר התנגדות –
"אבל דבר רחוק הוא שייתכן כי יהיו הכל מדברים כמצווה; אדרבה, ככל שמשתדלים יותר ליטול מן הבריות את חופש הדיבור, כן הם מתנגדים ביתר עקשנות, אמנם לא החמדנים והחנפים וכל האחרים שאופים חלוש [244] ומרום הצלחתם הוא להזין את עיניהם במטבעות שבקופתם ולמלא את כריסם, כי אם אלו שחינוכם הטוב, טוהר מידותיהם וסגולתם הטובה עשו אותם חפשים יותר, כך הוא על-פי-רוב טבע האנשים מבריאתם שפחות מכל נכונים הם לסבול, שהדעות המקובלות עליהם כאמת תהיינה בחזקת פשע, ושייחשב להם לעוון מה שמעורר בלבם יראת שמים ואהבת הבריות. מתוך כך יבוזו לחוקים, ימרו את פי השלטונות, ויחשבו שאינו דבר מגונה אלא נאה מאד לעורר מרידות על שום כך ואף לנסות כל מעשה פשע".

וקטע שלישי ואחרון, מסוף הספר, הפסקה האחת לפני האחרונה –

סיכום –
"בכך הראינו:
א. שאי אפשר ליטול מן האנשים את החופש לומר מה שהם.חושבים.
ב. שאפשר לתת את החופש הזה לכל אדם בלא שיבולע לזכות הרשויות העליונות ולסמכותן, ושכל אחד ואחד יש בידו לקיים את החופש הזה בלא שיבולע לזכות ההיא, אם לא יורה היתר לעצמו לחדש משהו במדינה בתור דין, או לעשות משהו נגד החוקים.המקובלים.
ג. שהחופש הזה עשוי להיות לכל אדם בלא שיבולע לשלום המדינה וששום נזקים אינם נובעים ממנו, שאי אפשר למנעם על נקלה.
ד. שאותו החופש עשוי להיות לכל אדם בלא שיבולע אף ליראת שמים.
ה. שהחוקים הנחקקים לגבי ענינים עיוניים [247] הנם חדלי-תועלת לגמרי,
ו. ואחרון אחרון, הראינו שלא זו בלבד שאפשר לתת את החופש הזה בלא שיבולע לשלום המדינה, ליראת שמים, ולזכותן של הרשויות העליונות, אלא אף זו שקיומם של כל הדברים האלה מצריך לתתו.

ועתה יסביר את הסעיף האחרון, ומהו הקלקול שנגרם בנקיטת דרך אחרת –
"כי במקום שמשתדלים, בהיפך לזה, ליטול אותו מן הבריות, ותובעים לדין את דעותיהם של בעלי דעה אחרת ולא את רוחם, שהיא בלבד עשויה לחטוא, שם מענישים אנשים ישרים למען יראו וייראו, אך ענשם דומה יותר למות קדושים, ויותר משהוא מפחיד את האחרים הוא ממרמר אותם, ומעיר בלבם רגשי חמלה, אם לא בקשת נקם; המידות הטובות והנאמנות מתקלקלות, החנפים המועלים נמצאים מעודדים, והמתנגדים שמחים בנצחונם, מפני שחמתם יצאה וידה על העליונה ומפני שעשו את בעלי השלטון למצדדי תורתם, שהם נחשבים למפרשיה; וממילא הם מעיזים לתפוס את סמכותם וזכותם ואינם מתביישים להתהלל שהם נבחרו במישרין על ידי אלהים והחלטותיהם הן החלטות אלהים, ולעומת זאת החלטותיהן של הרשויות העליונות הן החלטות בשר ודם, ועל כן הם רוצים שהחלטותיהן תתבטלנה בפני החלטות אלהים, זאת אומרת בפני ההחלטות שלהם עצמם;

"ואין לך אדם שאפשר כי ייעלם מעיניו, כי כל הדברים הללו סותרים לחלוטין את שלום המדינה.

סיכום אחרון –
"על כן אנו מסיקים כאן, כמו לעיל בפרק יח, שבטחון המדינה אין טוב לו מלהעמיד את יראת השמים והדת על מעשי חסד ויושר בלבד ומלייחס (ואין טוב לו אלא לייחס) את זכות הרשויות העליונות, גם בעניני־קודש גם בעניני-חול, למעשים בלבד, וזולת זאת להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם לומר מה שהוא חושב".

שפינוזה מסיים – 'תם'. ואני אסיים – 'חזק חזק ונתחזק'.

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני.

תחילה אביא את סוף הפרק הקודם, בו שפינוזה מדבר בבהירות על הצורך להפריד בין אמונה ופילוסופיה, שעוסקות כל אחת בעניין אחר לגמרי.

פרק יד: על ה א מ ו נ ה
"שהרי תכלית הפילוסופיה אינה אלא האמת, ואילו תכלית האמונה כפי שהראינו די הצורך, אינה אלא הציות ויראת שמים. נוסף לזאת, יסודות הפילוסופיה הם המושגים המשותפים, והיא דין להעלותה מתוך הטבע בלבד, ואילן יסודות האמונה הם ההיסטוריה והלשון, והיא דין להעלותה מכתבי הקודש והתגלות בלבד, כפי שהראינו בפרק ז.

ולכן צריך לאפשר לחשוב באופן חופשי –
"הוי אומר, שהאמונה מניחה לו לכל אדם ואדם חופש גמור לעסוק בפילוסופיה, [180] שיהא רשאי לחשוב כל מה שירצה על כל דבר שבעולם, בלי שיהא בכך משום חטא, והאמונה אינה מנדה ככופרים ומינים אלא את אלה שמלמדים דעות הקוראות לקשי-עורף, איבות מחלוקות וכעס, ולעומתם נחשבים לה כמאמינים אלה הקוראים לצדקה וחסד במיטב השגתם וכשרונותיהם.

*

ועתה, בפרק הבא, הוא מפרט קצת יותר, הוא אומר שאין להתאים בין האמונה והתבונה, ועונה על הקושייה הבאה –

ראשית המסקנה, לאחר דיון –
"הלכך אנו מסיקים במוחלט שאין חובה להתאים את כתבי הקודש לתבונה, ואף לא את התבונה לכתבי הקודש.

ועתה לקושייה – אם כך למה להאמין ביסוד התיאולוגיה? –
"ברם, לפי שיסוד התיאולוגיה – כלומר שהאנשים נושעים אפילו על ידי הציות בלבד – אינו ניתן להוכחה על ידי התבונה אם הוא אמת או שקר, ניתן להקשות עלינו: על שום מה אנו מאמינים בזה? אם אנו מקבלים את הדבר בלי טעם, כעיורים, הרי שגם אנחנו נוהגים בסיכלות ובלא שיפוט. ואילו אם נאמר להיפך, שהיסוד הזה ניתן להוכחה על ידי התבונה, הרי תהיה התיאולוגיה חלק של הפילוסופיה ואין להפרידה ממנה.
(ואת הדבר האחרון שלל קודם).

והתשובה –
אין להוכיח דבר זה! –
"אבל אני משיב על זה, שאני קובע במוחלט, כי העיקר היסודי הזה של התיאולוגיה אינו ניתן להיחקר על ידי האור הטבעי, או לכל הפחות שלא נמצא מי שהוכיח אותו,

ולכן צריך התגלות, אך מספיק לקבל אותה כ'ודאות מוסרית', שהרי אין להוכיחה –
"ולפיכך ההתגלות היתה נחוצה ביותר: אך עם כל זאת יש בידנו להסתייע בשיפוט, שנהא מקבלים לפחות בודאות מוסרית את הדבר שכבר נגלה: אני אומר 'ודאות מוסרית' משום שאין לצפות שנוכל להיות בטוחים יותר בדבר זה מכפי שהיו הנביאים עצמם, אשר להם ניגלה לראשונה, ואף-על-פי-כן ודאותם לא היתה אלא ודאות מוסרית, כפי שכבר הראינו בפרק ב של המאמר הזה.

ולכן טעות לחפש לאמונה ראיות מדעיות –
"הלכך טועים בכל דרכם אלה המנסים להראות בראיות מתימטיות את סמכותם של כתבי הקודש. כי סמכותם של כתבי הקודש תלוייה בסמכותם של הנביאים".

(עמ' 158, פרק חמישה עשר).

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני.
פרק ארבעה עשר –
מהי האמונה, ומי הם המאמינים; נקבעים יסודות האמונה; ולבסוף האמונה מופרדת מן הפילוסופיה.
עמ' 147.

אביא הפעם קטע קצר, מתחילת הפרק, על הצורך בסובלנות דתית. את הצורך בהפרדה בין האמונה ופילוסופיה שהוא מדבר עליו בסיום אשמור לאחד הפרקים הבאים, כי הוא עוד ידבר על כך. ועל עיקרי האמונה כבר דיברנו די והותר.

יש הרבה סברות ופירושים –
"וכי מי, אומר אני, אינו רואה שזאת היא הסיבה העיקרית המניחה בידי אנשי הכיתות ללמד כלקחיי אמונה סברות רבות כל-כך וסותרות כל כך, ולחזקן בדוגמאות רבות מכתבי הקודש, עד שנעשה כפתגם בארצות השפלה geen ketter sonder letter [אין כופר בלא פסוק].

"וכן כתבי הקודש נכתבו על ידי אנשים שונים, בזמנים שונים –
הלא ספרי הקודש לא נכתבו בידי איש אחד בלבד ולא בשביל המון העם של דור אחד, אלא בידי אנשים רבים בעלי אופי שונה ובני דורות שונים. ואם נרצה לצרף חשבון כולל של זמניהם נמצא שכמעט אלפים שנה הם, ואולי הרבה יותר.

אבל זה בסדר, אם זה מוביל לכיוון חיובי –
"אף־על־פי־כן אין אני רוצה להאשים את אנשי הכיתות הללו בפריקת היראה על שום שהם מתאמים את דברי כתבי הקודש להשקפותיהם; שהרי כשם שכתבי הקודש הותאמו לפנים להשגת ההמון, כך גם מותר לכל איש להתאים אותם להשקפותיו אם הוא רואה, שבדרך כך הוא יכול לציית לאלהים, ביתר הסכמה שבלב, בכל אותם הענינים המתייחסים לצדקה וחסד;

אבל לכן צריך לאפשר מרווח אמונה גם לאחרים, והם אינם עושים זאת, אלא מעדיפים את בני אמונתם בלבד, גם אם הם לא נוהגים ביושר –
"אבל אני מאשים אותם על שום שאינם רוצים להודות בזכותם של כל האחרים לאותו החופש עצמו, אלא רודפים כמו את אויבי אלהים את כל החולקים עליהם, אפילו אם הם אנשים ישרים שבישרים ודבקים בשלימות-אמת, ולעומת זאת הם אוהבים כמו את בחירי אלהים את המסכימים עמהם, אפילו אם רוחם אינה מרוסנת לחלוטין;

וזה הורס את המדינה –
"ואין כלל להעלות על הדעת דבר שיש בו יותר זדון, ויותר הרס למדינה.

עוד דף משפינוזה, שאני מוצא שהוא ממש משיב נפש, מים קרים על נפש עייפה.
בספרים האחרים איני מוצא סיפוק. כך גם מרקוס אורליוס – שהתחלתי לקרוא שוב את ספרו 'מחשבות לעצמי', ושאומר שם שצריך להגביל את הצמא לספרים – גם הוא לא מרווה, למרות שבוודאי דבריו יפים מאוד. וגם כנראה שפינוזה למד ממנו, ומהסטואים בכלל, עיקרים בתורת המוסר.
בכל אופן, אם איני טועה, מרקוס אורליוס הזה גם אומר, שטוב לקרוא את ספרי הקלסיקונים. כלומר, מעט, אבל איכותי. ובאמת את רוב הדברים ניתן למצוא בספרים האלה.
חזרתי אם כן לספרו הקלסי של שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, וכבר בתחילה, מהמקום בו הייתי, מצאתי דברים יפים ונכונים, הרי הם.
כאן שפינוזה אומר שדברי כתבי הקודש הם פשוטים ביותר, ומכוונים לעם, ואין בהם לא פילוסופיה, ולא מדע, ולא סתרים.

עמ' 141-142 –
פרק שלושה-עשר – מוסבר שאין כתבי הקודש מלמדים אלא דברים פשוטים בתכלית. ואינם מתכוונים לשום דבר זולת הציות ; ואינם מלמדים על הטבע האלהי אלא מה שהאנשים יכולים להדמות אליו באורח-חיים מסוים.

אין בכתבי הקודש דברי פילוסופיה –
"[167] בפרק ב של המאמר הזה הראינו כי הנביאים היה להם אך כוח-דמיון מיוחד, אבל לא כוח הבנה מיוחד; וכן שאלהים לא גילה להם סתרי-פילוסופיה אלא דברים פשוטים בתכלית וסיגל את עצמו לדעותיהם הקדומות.

אלא הם פשוטים –
"עוד הראינו בפרק ה, כי כתבי הקודש מוסרים ומלמדים את העניינים באופן שהם עשויים להתפס בקלות גמורה לכל איש ואיש: רצוני לומר, שאין כתבי הקודש גוזרים את הדברים ממושכלות ראשונים והגדרות ומשרְשרים אותם זה בזה, אלא אומרים אותם בפשיטות, ולשם האמנתם מאשרים את דבריהם על פי הנסיון בלבד, זאת אומרת בנסים ובדברי הימים, ואף אלה מסופרים בסגנון כזה ובמליצות כאלה שלב ההמון עשוי להתעורר על ידם במידה מופלגת.

הקושי הוא בשפה בלבד –
"בנידון זה ראה מה שהוכח בפרק ו במקום השלישי. ולסוף הראינו בפרק ז, שהקושי שבהבנת כתבי הקודש נעוץ בשפה בלבד, ולא בשגב של התוכן.

הנביאים והשליחים הטיפו להמון –
"לכך נוספת העובדה שהנביאים הטיפו לא לבקיאים כי אם לכל היהודים כולם, ואילו השליחים נהגו ללמד את תורת האוונגליון בכנסיות שהיו מקום כינוס פתוח לכול.

ולכן תורת כתבי הקודש פשוטה –
"היוצא מכל אלה, שהתורה של כתבי הקודש אינה מכילה עיונים נשגבים ואף לא ענינים פילוסופיים, אלא דברים פשוטים בתכלית בלבד, שאפילו המתקשה ביותר בהבנה עשוי להשיגם.

אין בכתבי הקודש סודות פילוסופיים –
"לפיכך אתמהה גם אתמהה על רוחם של אלה, שדיברתי עליהם לעיל, דהיינו אלה הרואים בכתבי הקודש סודות עמוקים כל כך עד שאין להסבירם בלשון אדם, והם הם שהכניסו לתוך הדת עניני עיון פילוסופי רבים כל כך, עד שהכנסיה דמתה כאקדמיה והדת כמדע, או מוטב לומר: כהתנצחות.
(הוא כנראה מדבר על הפילוסופיים הדתיים בימי הביניים).

אנשי הדת רוצים להציג שליטה גם בפילוסופיה, אך לא מחדשים בה דבר –
"אמנם אין פלא, אם אנשים המתאמרים שהם בעלי אור על-טבעי אינם רוצים מבחינת ההכרה להרתע לפני הפילוסופים, שאין להם אלא אור טבעי בלבד, אולם הייתי מתפלא מאד, לו לימדו דבר-מה חדש שענינו עיון בלבד ושלא דשו וחזרו ודשו בו לפנים [168] הפילוסופים עובדי האלילים (והרי הם אומרים שהללו עיורים היו);

וחוזר על רעיון זה –
"שהרי אם תחקור, מַהם הסודות הצפונים, לדעתם, בכתבי הקודש, ודאי לא תמצא אלא בדותות של אריסטו או של אפלטון או של כיוצא בהם, שכל הדיוט יוכל לראותן בחלום ביתר קלות משיוכל המשכיל שבמשכילים לגלותן מכתבי־ הקודש.

סיוג קל –
"אמנם, אין ברצוני לקבוע לחלוטין כי שום דבר עיוני גרידא אין לו ענין לתורה של כתבי הקודש, שהרי בפרק הקודם הבאנו קצת דברים ממין זה בתורת יסודות של כתבי הקודש; אין רצוני לומר אלא שדברים כאלה הם מעטים מאד ופשוטים מאד.

"אך אלו הם הדברים הללו, ומה דרך קביעתם – זאת החלטתי להראות כאן.

כתבי הקודש לא מלמדים מדע, אלא דורשים ציות –
"דבר זה ייקל עלינו לאחר שאנו יודעים, כי כוונתם של כתבי הקודש לא היתה ללמד את המדעים; שהרי מכאן נוכל לשפוט בנקל, כי אין כתבי הקודש דורשים מהאנשים אלא את הציות, והם מנדים את קשי העורף אבל לא את הבערות.
(במשלי אמנם יש לא מעט פסוקים גם נגד הבער והכסיל, אף ודאי שהוא אינו מגונה באותה מידה).

עיקר המסר – אהבת הזולת –
"ועוד, לפי שהציות לאלהים כל עיקרו אהבת איש את רעהו (כי האוהב את רעהו מתוך שמתכוון לציית לאלהים קיים את התורה, כפי שאומר פאולוס באגרת אל הרומיים, פרק יג, פסוק ח), יוצא מזה כי כתבי הקודש אין בהם המלצה על שום מדע אחר אלא על זה הצריך לכל בני אדם, שיוכלו לציית לאלהים לפי המצווה הזאת, שבלי ידיעתה האנשים הם בהכרח קשי עורף או לפחות חדלי משמעת;
(כבר כתבתי שואהבת מרכזי בנצרות, אבל בתנ"ך לא ממש. לעומת זאת, גם אצל חז"ל הוא מרכזי, בדבריהם הידועים של הלל ושל רבי עקיבא).

אבל אין עניין כתבי הקודש במדע –
"ואילו יתר העיונים שאינם מתכוונים במישרים לכך, בין ענינם הכרת אלהים ובין ענינם הכרת הדברים הטבעיים, אינם נוגעים לכתבי הקודש, ועל כן דין להבדילם מן הדת שבהתגלות".

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, פרק יב: דבר אלהים לאמיתו, עמ' 139.

כאן שפינוזה אומר שלא יתכן שיבוש בתורות של כתבי הקודש, אף כי יתכנו שיבושים במילים ובסיפורים. כמו כן, כאן הוא מציין מהן לדעתו תורות אלה בעיקרן.

"לפי שכתבי הקודש היו אלהיים באותה המידה אפילו היו כתובים במלים אחרות או בשפה אחרת.

"לפיכך אין בידי איש לפקפק, כי מבחינה זו קיבלנו את החוק האלהי ללא פגם. שהרי מתוך כתבי הקודש גופם השגנו ללא שום קושי וכפל משמע, כי עיקרם הוא אהבת אלהים מעל לכל, ואהבת רעך כמוך; והרי דבר זה אי אפשר שהוא זיוף ואף לא שבשתא לפום ריהטא;

(המודגש – זאת לפי הברית החדשה. בתורה ואהבת לרעך היא מצווה די צדדית, כך נראה, ואף שיש ציוויים אחרים דומים לה, כגון אהבת הגר).

"שהרי אילו לימדו כתבי הקודש אי־פעם דבר אחר, חייבים היו ללמד אחרת את כל יתר הדברים, לפי שדבר זה הוא יסוד הדת כולה ובסילוקו מתמוטט כל הבניין בבת אחת.

"על כן כתבי־קודש כאלה לא היו אותם כתבי הקודש, שבהם אנו דנים כאן, אלא ספר שונה לחלוטין.

"הלכך שריר וקיים, שכתבי הקודש לימדו תמיד דבר זה, ומכאן שלא יכלה ליפול בזה שום טעות שיש בה כדי לשבש את המובן, בלא שהבריות יבחינו בה מיד, וכן שלא יכול אדם לזייף את הדבר הזה בלא שתיגלה מזימתו הרעה בו במקום.

"נמצא שלפי שיש לקבוע, כי היסוד הזה אין בו שיבוש, על כרחך אתה מודה, שאין שיבוש גם ביתר הדברים היוצאים מן היסוד הזה בלי שום מחלוקת ואף הם יסודיים, כגון שאלהים נמצא, שהוא משגיח על הכל, שהוא כל-יכול, ושלפי גזירתו הצדיקים נוחלים טובה, והרשעים – רעה, וישועתנו תלויה בחסדו בלבד.

"את כל הדברים הללו מלמדים כתבי הקודש בכל מקום בבהירות, ותמיד היו חייבים ללמדם, שאלמלא כן היו כל יתר הדברים בטלים ללא יסוד.

"ועלינו לקבוע כי באותה מידה אין שיבוש ביתר תורות המוסר, לפי שהן יוצאות בבירור גמור מן היסוד הכולל הזה, דהיינו: לשמור צדק, לעזור לעני, לא לרצוח כל נפש, לא לחמוד כל דבר הזולת וכו'.

"אף אחד מן הדברים האלה, חוזר אני ואומר, אי אפשר לו שיסולף מחמת רעת האדם ואף שימחה מרוב שנים.

"שהרי אם היה נמחה דבר מן הדברים האלה, מיד היה היסוד הכולל שלהם חוזר [166] ומצוום וביחוד את תורת החסד ששבחה מופלג בכל מקום בברית הישנה והחדשה כאחד.