איוב טז, עם עזרה מפירוש שטיינזלץ ועוד מפרשים, בעקבות פרק בפודקאסט.

איוב טז –
תוכחת איוב לרעיו –
א וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. 
ב שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם. 

רלב"ג – עמל – הבל וכזב.

ג הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה. 

שטיינזלץ –
מַה־יַּמְְְרִיצְְךָ, מניע או לוחץ את כל אחד מכם.

מצודות –
ימריצך – יחזקך כמו מה נמרצו אמרי יושר (איוב ו׳:כ״ה).

הקץ – וכי ימצא סוף לדברי רוח הלא דברים כאלה תוכל להרבות עד בלי די ואת כולם ישא הרוח.

ד גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי אַחְבִּירָה (אחבר, אוסיף) עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי. (לאות צער).

ה אֲאַמִּצְכֶם (אחזקכם) בְּמוֹ פִי וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ. 

אבן עזרא –
וניד – כמו: תנודת. והענין: להוכיחכם.
(כלומר, היה מונע תנועת שפתיו להוכיחם).

ו אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי וְאַחְדְּלָה מַה מִנִּי (מכאבי) יַהֲלֹךְ. (יסור)

כאבו –
ז אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי (הכאב עייפני) הֲשִׁמּוֹתָ (השמדת) כָּל עֲדָתִי. (ביתי) 

ח וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי בְּפָנַי יַעֲנֶה. 

מצודות –
ותקמטני – הקמטים שבי המה לעד על גודל הכאב והכחש והרזון קם בי לעד כי הכחש הנראה בפני הוא יענה על חוזק הכאב.

ט אַפּוֹ טָרַף (האויב, להלן) וַיִּשְׂטְמֵנִי (שנאני) חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו צָרִי (אויבי) יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי. 

י פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן. 

רש"י –
יתמלאון – יתאספון והרבה לו דומין במקרא קראו אחריך מלא (ירמיהו י״ב:ו׳), אשר יקראו עליו מלא רועים (ישעיהו ל״א:ד׳), ואינו משתנה מלשונו כי כל מילוי נאסף הוא.

יא יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי. 

מצודות –
יסגירני – ה׳ אסר אותי ביד כל איש עול כי כל הרוצה לועג בי ומיצר לי.

ירטני – יעקם וישחית אותי ע״י הרשעים המעיקים לי וכפל הדבר במ״ש.

יב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (ניער אותי) וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי (שבר אותי) וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה. 

(יפרפרני, יפצפצני – מילים המופיעות רק כאן, לדעתי).

יג יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו (רוביו) יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי. (המרה שלי).

יד יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר. 

טו שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי. 

שטיינזלץ –
גִלְְְדִּי, עורי, 
וְְעֹלַלְְְתִּי בֶעָפָר קַרְְְנִי, העליתי עפר על ראשי.

טז פָּנַי חמרמרה [חֳמַרְמְרוּ] (האדימו) מִנִּי בֶכִי וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת. (אפלה) 

עד כאן תיאור צרותיו, ועתה יאמר שהכול ללא פשע מצדו –
יז עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה. 

וזועק –
יח אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי. 

עדו בשמים –
יט גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי (עדי) בַּמְּרוֹמִים. 

כ מְלִיצַי רֵעָי (פנייה לרעיו) אֶל אֱלוֹהַ דָּלְפָה עֵינִי. 

כא וְיוֹכַח (היתווכח) לְגֶבֶר עִם אֱלוֹהַּ? (בשאלה. אלא -) וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ. 

כב כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר (שנים ספורות) יֶאֱתָיוּ (באות) וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ. (הולך למות).

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, הקדמה.

אחתום סדרה זו של מאמרים בציטוט יפה ופשוט ממש מתחילת ההקדמה של הספר, ובכך יסכמו המאמרים במספר יפה – 20. (את הציטוט הזה גם שמעתי בשיעור לפני יומיים). כאן מדבר שפינוזה נגד אמונות תפלות, שנובעות מפחד, ובעד התבונה.

אנשים מאמצים אמונות תפלות מתוך מצוקה –
"[5] אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת־שוא. אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טוֹבוֹת־המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד-מאד להאמין לכל דבר.

ומתוך ספק ופחד –
"וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך; על אחת כמה וכמה – בשעת מבוכתה, כשמתרגשים עליה תקווה ופחד, אף שבהזדמנויות אחרות היא בוטחת עד מאד, מתגאה ומתרברבת.

הם אינם נוהגים כך בשעת הצלחתם –
"סבורני כי אין אדם שלא ידע זאת, אף שאני מאמין כי רוב הבריות אינם יודעים את עצמם. אין לך אדם המעורב עם הבריות שלא נוכח לדעת, כי רוב בני אדם בשעת הצלחתם, אפילו הם חסרי נסיון לחלוטין חכמתם מתגדשת עד לידי כך, שאם יבקש אדם להשיאם עצה, תהא מוחזקת להם כפגיעה בכבודם. ואילו בשעת צרתם אינם יודעים להיכן יפנו, ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה.

מאמינים לכל דבר –
"זאת ועוד אחרת, אפילו סיבות קלות שבקלות מניעות אותם מיד לקוות להטבה, ושוב לחשוש מפני הרעה. אם בהיותם עוד שרויים בפחד יראו שהתרחש דבר־מה המזכיר להם טובה או רעה לשעבר, יחשבו כי הדבר הזה מבשר הצלחה או כשלון, ולפיכך, אף אם נתבדה מאה פעמים, יקראו לו סימן לטובה או לרעה.

ובסימנים –
"ואם עוד ישתאו הרבה לראות דבר היוצא מגדר הרגיל יחשבוהו לפלא המורה על חמת האלים או האלהות העליונה, ולפיכך האנשים הכרוכים אחר אמונתי שוא והפונים עורף לאמונת אמת ייחשב כחטא בעיניהם שלא לכפר על הדבר הזה בקרבנות ונדרים. דברים מעין זה הם בודים עד אין קץ ומפרשים אותם בדרכים מוזרות, כאילו הטבע כולו לקה בשגעון כמותם.

והם מבזים את החוכמה –
"ולפי שכך הם פני הדברים, אנו רואים בראש ובראשונה, כי הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים, וקוראים לתבונה – עוורת (על שאין בידה להראות דרך בטוחה אל ההבלים הנכספים) ולחכמת-אנוש – הבל.

ועוד –
"לעומת זאת הם מאמינים, כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובות אלהים, ולא עוד אלא אלהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאוילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלהית.

נובע מפחד –
"הנה עד איזו מדרגה של טירוף דעת מביא הפחד את בני האדם. [6] נמצא שהסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד.

מזמור יח בתהילים, שמופיע גם בספר שמואל, הוא ניצחון ניצחון של המלך. מופיעים בו שני פסוקים מעניינים, שאביא בפירוש שטיינזלץ –

מה לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי. מו בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם.

(מה) 
לְשֵׁמַע אֹזֶן, גם אותם שיודעים עלי רק מפי השמועה, יִשָּׁמְעוּ לִי, נשמעים לפקודותי מרחוק. בְּנֵי נֵכָר, אויבים וזרים יְכַחֲשׁוּ, ישקרו ויחניפו לִי כדי להכניע עצמם לפני וכדי לזכות בחסדי מרוב פחדם מפני מעמדי האיתן והתקיף. 

(מו) 
בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ, מתייבשים וקמלים, סר כוחם וְיַחְרְגוּ, הם נאלצים לצאת בבהלה מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם, ממסגרות ההגנה שלהם, ממבצריהם.

אותי מעניין הביטוי 'ויחרגו ממסגרותם'. המפרשים הקדומים מפרשים אחרת, לדעתי פחות טוב. למשל – כמו יחגרו, ייעשו חיגרים. שטייזלץ מפרש, כאמור, לצאת בבהלה, ובמילון ספיר –
חוֹרֵג –
פּורֵץ, כאמור בפסוק: "יִבּלוּ ויַחְרְגוּ ממסגרותיהם" (תהילים יח, 46).
היום, בשפה המקובלת, לחרוג מהמסגרת זה אכן לצאת מהמסגרת.

וגם את מסגרותם המפרשים הקדומים מפרשים קצת אחרת. למשל – ארמנותיהם. ושטיינזלץ – מסגרות ההגנה, מבצרים.

נזכרתי בפסוק הזה בעקבות הפוסט שכתבתי 'מבוצרים בעמדותיהם', וגם בעקבות הפוסט על ה'מעגליות'.
כל הדברים האלה, הן בעמדות, הן בשיטה הפילוסופית, הן מסגרות, ניסיון של האדם להשתלט על המציאות סביבו – ניסיון שהוא נחוץ, אך לעולם לא יצליח לגמרי.
וכך המלך המתואר בתהילים אומר שבני הנכר – א. יכחשו לו – יכחישו אותו, או לפי שטייזלץ יחניפו לו, וב. יאלצו לצאת ממסגרות ההגנה שלהם.

ועוד מוויקימילון –
חָרַג –
עבר את הגבול; יצא מן המסגרת.

פרשנים מפרשים –
לפירוש אחד לשון ארמי אימה (חרגת מותא) פירוש נוסף שיכול עיצורים מחִגֵּר (יעשו חגרים מכבלי הקשירה שלהם).

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, פרק ה.

להלן קטע ידוע, בו שפינוזה מתייחס לרמב"ם, ודוחה את דבריו. הוא מצטט את הרמב"ם שאומר שאדם מהעמים יכול להיחשב חכם רק אם יקבל את אלוהי ישראל, וזה בדיוק הפוך מגישת שפינוזה.
באופן כללי, שפינוזה מתייחס לרמב"ם כמה פעמים, אך בדרך כלל בשלילה. כך גם הוא שולל את פירושו האריסטוטלי לתורה, ומכנה את דבריו 'הבלים אריסטוטליים', שהרי לשיטתו התורה פשוטה בתכלית.
וגם בדעתו על הנבואה הוא חולק עליו. לפי הרמב"ם לנביאים היה כוח שכלי גדול וגם כוח מדמה, ולפי שפינוזה היה להם כוח מדמה גדול בלבד. הם לא היו פילוסופים, אפשר לומר.

ביחס לקטע זה – חוקרים מודרניים אומרים שאולי הציטוט שהוא מביא כאן מדברי הרמב"ם הוא שגוי, וצריך להיות כתוב 'אלא מחכמיהם', וכך כל הכוונה מתהפכת.
כן ידועה ההערכה הגדולה שהרמב"ם העריך את אריסטו, גדול החכמים.

והנה דבריו –
"אמנם דעת היהודים היא בהיפך גמור. שכן הם אומרים שהשקפות אמיתיות ואורח חיי- אמת אינם מועילים כלום לאושר, כל זמן שבני אדם בוחרים בהם על פי האור הטבעי בלבד, ולא כתורות שניגלו למשה בנבואה.

הרמב"ם מעז להגיד דבר זה בפירוש, וזה לשונו בהלכות מלכים פרק ח, הלכה יא: כל המקבל 15 שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא: והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ואינו מחכמיהם'. [80] אלה דברי הרמב"ם, ור' יוסף בן שם־טוב, בספרו הנקרא כבוד אלהים, מוסיף עליהם…".

(ההערה מדברת על קבלת שבע מצוות בני נח).

עוד סרטון משיחי –
על הסליחה –

קודם אקדים ואומר, שהיום הקדשתי כמה שעות לצפות בכל הסרטונים של god1 נגד המיסיון. הם מקצועיים מאוד, ואומרים דברים שנראים נכונים, וברובם כנראה אכן נכונים. אף כי מצאתי גם פקשושים. למשל בסרטון על ישעיה נג, הם אומרים שזה נאמר על עם ישראל, אבל המדרשים הקדומים מפרשים אותו על המשיח. או במזמור ב' בתהילים הם אומרים ש'נשקו בר' זה בר מלשון טוהר, אבל מה זה נשקו טוהר? וכן גם כאן יש פרשנים שפירשו נשקו בן, למשל אבן עזרא. כלומר, גם הם מגמתיים ולא לגמרי צודקים. אבל חלק מהדברים שהם אומרים מקובלים מאוד.
אלא מה? שלאחר הצפייה בסרטונים אני לא מרגיש מלא יותר, אלא ריק יותר, וכן לא מרגיש מואר ושמח יותר.
פניתי אם כך שוב לסרטון המשיחי הזה, וכאן אמנם יש תוכן מעניין וחיובי – הסליחה.

הסליחה גם היא עיקר משיחי חשוב, מהחשובים ביותר, ואכן היא כה נחוצה בחיים בכלל ובחיינו כאן בארץ בפרט.
כאן הם אומרים למשל – סליחה היא החלטה, לא רגש. ומספרים סיפור מהברית החדשה על אדון שויתר למישהו על החוב. כן, בנצרות החטא נמשל לחוב, ועם החוב – חובה, וחיוב (חיוב, אגב, יש לו שתי משמעויות – הרשעה, וזו המשמעות השלילית, וראיית הטוב, חיוביות, וזו המשמעות השלילית. מעניין, שוב, שלמילה אחת יש שתי משמעויות הפוכות. ואולי נוכל לומר בדרך החידוד, שתמיד יש לפנינו שתי אפשרויות – לראות בחיוב, או בחיוב).

ועוד הם מביאים כאן את דבריו היפים של מרטין לותר קינג (בדיוק חשבתי לכתוב על צ'ה, אבל הנה קינג טוב ממנו) –
"החוק העתיק של עין תחת עין מותיר את כולם עיוורים. הוא אינו מוסרי מכיוון שהוא מבקש להשפיל את היריב במקום לרכוש את הבנתו; הוא מבקש להשמיד במקום לשנות. האלימות אינה מוסרית מכיוון שהיא משגשגת על שנאה במקום על אהבה. היא הורסת את הקהילה והופכת את אחוות בני האדם לבלתי אפשרית. היא מותירה את החברה בחד-שיח במקום בדו-שיח. האלימות נגמרת בכך שהיא מביסה את עצמה. היא יוצרת מירמור אצל הניצולים ואכזריות אצל המחריבים."

טוב, כמובן, מרטין לותר קינג היה כומר.

אבל גם כאן יש לשאול – האם יש לסלוח תמיד? למשל, לנוכח השואה? אוי, שאלה קשה, ולמה צריך ללכת עד הקיצון? אבל כאן הם מביאים בסוף דוגמה של ניצולת שואה אחת שסלחה.
אולי זה נדיר. אבל אני זוכר את ספרה היפה של אתי הילסום, שנספתה בשואה, וגם היא מדברת במונחים כאלה, של סליחה לשוביה. מאוד אהבתי את הספר הזה, אבל הוא הפחות ידוע (לעומת ספרה של אנה פרנק), ואף כי בשנים האחרונות נראה שהיא מתגלה מחדש.

עד כאן בעניין זה בינתיים, ואלה דברים שכבר כתבתי בעבר. נראה, אולי שאני מעלה גרה (ולכן כשר!), או מדבר כ-אוב (וזה פסול).

קריאה בתהילים כו, עם פירוש רד"ק המעולה, ורק פעם אחת אוסיף את פירוש אבן עזרא השונה.

תהילים כו –
א. תחילה מזכיר נקיון דרכיו –

א לְדָוִד שָׁפְטֵנִי יְהוָה כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד. 

לדוד שפטני י״י שפטני – וראה אם לבבי ישר אליך וכפי לבבי שפטני.

כי אני בתמי הלכתי ובי״י בטחתי לא אמעד – כלומר בתם לבבי ובכל אשר היה לי בטחתי בי״י, לפיכך אין ראוי לי שאמעד. ובדרש (שוחר טוב בהפוך חלקי המאמר): כתוב אחד אומר שפטני וכתוב אחד אומר: ואל תבוא במשפט את עבדך (תהלים קמ״ג:ב׳). אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: בשעה שאתה דן את הרשעים שפטני; בשעה שאתה דן את הצדיקים אל תבוא במשפט את עבדך!
(הדרש כאן הוא הסבר אחד ולהלן הסבר נוסף).

ב בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי צרופה [צָרְפָה] כִלְיוֹתַי וְלִבִּי. 

בחנני י״י ונסני – וכפי שתמצא בלבי תדינני.

צרופה כליותי ולבי – תמצאם ככסף נקי. ואמר: כליותי, כי הם היועצות (בבלי ברכות ס״א.), ואמר לבי, כי הוא המבין ובעל המחשבות (שם), וכתב; צרופה על כל מחשבה ומחשבה שהיא בלי שום סיג: וכפי מחשבותי שפטני: כי אף על פי שמעשי אינם טובים לפעמים, לבי הוא ישר בכל עת. ולפי המעשים אמר: ואל תבוא במשפט את עבדך (תהלים קמ״ג:ב׳).
(זה ההסבר השני, העדיף בעיניי – שפוט הלב ולא המעשים).

ג כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ. 

כי חסדך לנגד עיני – לפיכך לא נטה לבי מאחריך כי תמיד חסדך לנגד עיני; לפיכך

והתהלכתי באמתך – כמו: את האלהים התהלך נח (בראשית ו׳:ט׳), שהתהלך בדרכי האלהים באמת ובישר לבב.

ב. מזכיר הימנעותו מחברת רעים –

ד לֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא וְעִם נַעֲלָמִים לֹא אָבוֹא. 

לא ישבתי עם מתי שוא – כדי שלא אלמד ממעשיהם ומדבריהם הרעים.

ועם נעלמים – שעושים חטא בסתר ונעלמים מבני אדם. לפיכך אמר:

לא אבוא – לא נכנסתי עמהם במקום סתרם. ועוד כפל הענין במלות שונות,

ה שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב. 

ואמר: שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב – הרשעים שנאתי להתחבר עמהם ולשבת אתם, אבל מושבי בבית אלהי ושם אלך תמיד.

ו אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְהוָה. 

ארחץ בנקיון כפי ואסבבה את מזבחך י״י – וכשארחץ בנקיון כפי אז אסבבה את מזבחך י״י להקריב שם עולותי. לא כרשעים שמביאים עולות בידיהם וידיהם דמים מלאו; אבל אני ארחץ בנקיון כפי שלא יהיה בידי שום עון כשאבא להקריב עולות.

ז לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ. 

לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך: לשמע – כמו להשמיע; וכן: לשמד מעזניה (ישעיהו כ״ג:י״א), כמו להשמיד. אמר: אבא בית מזבחותיך להשמיע שם בפני קהל קדושים תודה בקול רם. והוא שיהיה מודה בפניהם על החסדים שעשה לו האל והצילו מכל צרה ולספר כל הנפלאות שעשה עמו בעתות צרותיו.

ג. ולכן מבקש שלא יאספהו עמהם, ולכך שני פירושים –

ח יְהוָה אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. 

(הקדמה, ואדלג על הפירוש).

ט אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי. 

וכאן כאמור שני פירושים –
רד"ק – התחברות במיתה –
אל תאסף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי – וכיון שבחרתי אני חברת הצדיקים אל תאסף עם חטאים נפשי, כלומר שלא אמות מיתת חטאים ואנשי דמים, כי נפשם כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו (שמואל ב י״ד:י״ד), ונפשי תאסף אל כבודך במותי.

אבן עזרא – התחברות בחיים –
אמר ר׳ משה: כי טעם אל תאסף – שיתפלל שלא יהיה אחריתו כאחריתם.

והנכון בעיני: שלא יתכנו עלילות שיתחבר עם החטאים כל ימיו ואף כי עם אנשי דמים שהם רעים מהחטאים.

י אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם זִמָּה וִימִינָם מָלְאָה שֹּׁחַד. 

אשר בידיהם זמה – כמו: כי זמה עשו (הושע ו׳:ט׳). ענין תועבה ומעשה רע, כמו ההרג והמכה שיעשו בידיהם. וכן השחד שיקבלו כמו שאמר: וימינם מלאה שחד.

ויש לפרש בידיהם – ברשותם, כמו: ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כ״א:כ״ו);: וכל טוב אדניו בידו (בראשית כ״ד:י׳), כלומר: ברשותם ממון מקבץ מגזל ועון, והוא במעשה, והוא זמה.

יא וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי. 

ואני בתמי אלך – שלא אתעסק בדברי מרמה לא במחשבה ולא במעשה.

פדני – מצרות

וחנני – מטובך כפי שתראה תם לבבי ואז אודה את שמך

יב רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ יְהוָה.

(ואז יברכו).

בסוף מאמר תיאולוגי מדיני יש חלק של הערות, וההערה הראשונה היא מעניינת במיוחד מבחינתי. הנה היא –

הכלל הלשוני –
הערה א, לעמ' 9 [15] (נביא) "אות השורש השלישית, אם היא מן האותיות הקרויות נחות, תשומט כרגיל ותחתיה תוכפל אות השורש השניה, כגון מן קלה, בהשמטת ה' נחה, בא קוֹלֵל ומכאן קוֹל, ומן נבא בא נוֹבב, מכאן ניב שפתים;"

כאן מציין שפינוזה את הכלל שאם האות השלישית היא ה' או א', היא יכולה להיות מושמטת ובמקומה תוכפל האות השנייה. כך מתקבלים שני פעלים קרובים. למשל קלה, או נקלה, וקלל. ולכן נבא הוא מלשון ניב שפתיים, כדעת רש"י.

ועוד דוגמאות –
"ועל דרך זה מן בזא בא בזז או בוז (שגה משגה שגג שוג; המה המם; בלה בלל בלעל)."

ולכן רש"י צדק –
"הרי שר' שלמה ירחי 1 פירש כיאות את הפעל נבא; אבל אבן עזרא 2, שלא ידע עברית על בוריה, נתן בו דופי שלא כדין."

זו הפסקה שהממה אותי כשקראתי אותה לראשונה. מילא תגיד שרש"י צודק כאן לדעתך (גם דעתי כך), אבל אבן עזרא 'לא ידע עברית על בוריה'? הוא הרי מגדולי המדקדקים! נראה לי שאכן שפינוזה כאן 'נתן בו דופי שלא כדין', כדבריו הבאים.

ומסיים –
"יצויין עוד, כי 'נבואה' הוא שם כללי, וכולל את כל מיני הנבואה, ואילו יתר השמות מיוחדים יותר, ומתייחסים במיוחד למין זה או זה של נבואה, וחושבני שהדבר ידוע למלומדים".

ונראה שהוא מתייחס לשמות האחרים של הנבואה – חזון, מראה, צפייה ועוד. חז"ל מנו עשרה שמות כאלו.

וההערות –

"1. כך נקרא, בטעות, ר' שלמה יצחקי. וז"ל רש"י בפירושו לשמות, ז, א; יהיה נביאך בתרגומו מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות הוא מגזרת ניב שפתים ינוב חכמה ויכל מהתנבות בשמואל (סימן י') ובלע"ז קוראין לו פרידיג"ר.'

2. בפירושו לשמות ז, א: 'והאומרים כי נביא מגזרת ניב שפתים, איננו נכון. כי שורש ניב מהשניים לפי דעת חכמי צרפת, ומעלומי העי"ן לפי דעת חכמי ספרד, ושרש נביא שלוש אותיות והעד נביאים ויתנבאו. כי האל"ף שורש. ועוד כי ניב שפתיים כמו פרי, כי הוא מגזרת תנובה. עוד ינובון בשיבה. והעד הנאמן וניבו נבזה אכלו.
ועוד מה טעם השב אשת האיש כי נביא הוא, אם פירושו דברן הוא. רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי, כדרך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, והוא מתענג עלי ע"כ ויתפלל בעדך וחיה.'"

מה המצב בארץ (בעיניי)?
לפני כמה ימים הבאתי את הפסוק –
'והארץ הייתה תוהו ובוהו'.
היום אביא את הפסוק –
'איש הישר בעיניו יעשה'.

בדקתי וראיתי שהוא מופיע רק פעמיים, בספר שופטים –

שופטים יז, ו
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

שופטים כא, כה
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

אבל הוא מופיע עוד פעם אחת בדברים כאזהרה –

דברים יב, ח
לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.

מה כן יש לעשות? הישר באמת, הישר בעיניי ה'.

וקראתי פעם במדרש, שאיני מוצא עכשיו – ומילא היו עושים איש הישר בעיניו, אלא עושים העקום.

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, על הנביאים.

כאן אומר שפינוזה הרבה דברים מעניינים, אך את עיקרם ואת העיקרון הכולל הוא כותב לקראת סוף הפרק –

.הנביאים לא ידעו הכול, ויש אצלם דברים סותרים –
"מן האמור הוברר די והותר הדבר שנתכוונתי להוכיחו, דהיינו שאלהים התאים את ההתגלויות להשגת הנביאים והשקפותיהם, ושהנביאים עשויים היו שלא ידעו, ואמנם לא ידעו, דברים המתייחסים לעיון בלבד, ולא לאהבת הבריות אורח החיים, והחזיקו בהשקפות סותרות.

ולכן אין חובה להאמין להם בכל –
"ועל כן אין זה מתקבל על הדעת, כי מן הדין שנשאב מהם את הכרת העניינים הטבעיים והרוחניים. לפיכך אנו מסיקים, כי אין אנו מחוייבים להאמין לנביאים שום דבר זולת מה שהוא תכלית ההתגלות העצמה; וביתר הדברים כל אדם בן חורין להאמין כטוב בעיניו.

משל הנאמר לקין 'ואתה תמשול בו', ביצר –
"דרך משל, ההתגלות לקין אינה מלמדת אותנו אלא שאלהים הזהיר את קין [43] על חיי אמת, כי דבר זה בלבד הוא כוונת ההתגלות ועצם ההתגלות, ולא לימוד של חופש הרצון או עניינים פילוסופיים.

זה נאמר לקין בלבד –
"ולכן, אף שחופש הרצון כלול בבהירות יתירה במלים ובנימוקים של אותה אזהרה, מותר לנו לחשוב את ההיפך מזה, לפי שהמלים והנימוקים הללו הותאמו להשגתו של קין בלבד.

וכן בחזון מיכיהו –
"והוא הדין בהתגלות למיכיהו שאינה מתכוונת ללמד אלא שאלהים גילה לו למיכיהו את האחרית האמיתית של מלחמת אחאב בארם, ועל כן אנו מחוייבים להאמין דבר זה בלבד; ומכאן שכל שאר הדברים הכלולים זולת זאת בהתגלות ההיא דהיינו על רוח אמת ורוח שקר של אלהים, ועל צבא השמים העומד משני עברי אלהים וכן שאר מסיבות ההתגלות ההיא, אינם מענייננו כלל: ולפיכך יאמין עליהן כל אדם ככל שייראה לו מתקבל יותר על דעתו.

וכן באיוב –
"וגם על הנימוקים שבהם גילה אלהים לאיוב את כל יכלתו – בתנאי שאמת הדבר שהם ניגלו לאיוב ושהמחבר ביקש לספר מעשה שהיה ולא (כפי שיש סבורים) לתת צורה נאה לרעיונותיו – יש לומר כדבר הזה, דהיינו שהובאו במתאים להשגתו של איוב וכדי לשכנע אותו בלבד, ולא שהם נימוקים כלליים לשכנוע כל אדם.

וכן אצל ישוע –
"והוא הדין לגבי הנימוקים של כריסטוס, שבהם מוכיח לפרושים את מריים ובערותם ומזהיר את תלמידיו על דרך האמת, דהיינו שהתאים את נימוקיו להשקפות ולעקרונות.של כל איש ואיש.

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, על בחירת העברים.

תחילה, דעתו בקיצור – אין יתרון מהותי ליהודים, ואם 'נבחרו' הרי שזה רק לצורך הממלכה הקדומה –
"אנו מסיקים, איפוא (מאחר שאלהים חנון לכל במידה שווה, והעברים לא נבחרו על ידי אלהים אלא מבחינת החברה והממלכה), כי כל יהודי ויהודי כפי שהוא נראה לעצמו ומחוץ לחברה ולממלכה אין לו שום מתנת אלהים על פני האחרים, ואין שום הבדל בינו ובין נכרי."

אבל בסוף דבריו הוא מעלה חזון ציוני יפה –
תחילה הוא מדבר על ברית המילה –
"[57] אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים.
(גם חז"ל אמרו שלא יגאלו ישראל אלא בזכות שתי מצוות – דם ברית ודם פסח)

והוא חוזה שיקימו מחדש את המדינה, אך ללא יסודות הדת הרכים –
"יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני-שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלהים יבחר בהם מחדש.
(ואכן, הציונות ברובה הייתה מפעל חילוני. מדהים!).

ומביא משל מוזר מצמת הסינים –
"דוגמה למופת מצאנו אצל הסינים, שגם הם שומרים באדיקות מופלגת על איזו צמה בראשם, שבה הם נבדלים מכל האנשים האחרים, ובהבדלותם זו התקיימו במשך אלפי שנים רבים עד שהם עולים בהרבה על כל יתר העמים בקדמותם. לא תמיד היתה הממשלה בידם, אך הם החזירוה לאחר אבדנה, ואין ספק כי ישובו ויחזירוה כאשר רוח הטטרים תתחיל להתרופף מחמת תפנוקי עושר ועצלות.

ולבסוף, הוא מוכן לא להתעקש על דעתו זו, ובלבד שיודו שתכונת הרוח משותפת לעמים כולם, ואין יתרון בה ליהודי –
"ואחרון אחרון, אם ירצה אדם להגן על הדעה כי לסיבה זו או זו בחר אלהים ביהודים לעולם, לא אתנגד לו אם אך יסכים שבחירה זו, בין היא זמנית בין היא נצחית, במידה שהיא מיוחדת ליהודים בלבד, אינה מתייחסת אלא לממלכה ולתועליות הגוף (כי דבר זה בלבד עשוי להבדיל בין עם לעם), ואילו מבחינת השכל והשלימות האמיתית אין עם נבדל מעם, ולפיכך אי אפשר שייבחר על ידי אלהים על פני עם אחר.