שפינוזה על הצורך בסובלנות דתית

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני.
פרק ארבעה עשר –
מהי האמונה, ומי הם המאמינים; נקבעים יסודות האמונה; ולבסוף האמונה מופרדת מן הפילוסופיה.
עמ' 147.

אביא הפעם קטע קצר, מתחילת הפרק, על הצורך בסובלנות דתית. את הצורך בהפרדה בין האמונה ופילוסופיה שהוא מדבר עליו בסיום אשמור לאחד הפרקים הבאים, כי הוא עוד ידבר על כך. ועל עיקרי האמונה כבר דיברנו די והותר.

יש הרבה סברות ופירושים –
"וכי מי, אומר אני, אינו רואה שזאת היא הסיבה העיקרית המניחה בידי אנשי הכיתות ללמד כלקחיי אמונה סברות רבות כל-כך וסותרות כל כך, ולחזקן בדוגמאות רבות מכתבי הקודש, עד שנעשה כפתגם בארצות השפלה geen ketter sonder letter [אין כופר בלא פסוק].

"וכן כתבי הקודש נכתבו על ידי אנשים שונים, בזמנים שונים –
הלא ספרי הקודש לא נכתבו בידי איש אחד בלבד ולא בשביל המון העם של דור אחד, אלא בידי אנשים רבים בעלי אופי שונה ובני דורות שונים. ואם נרצה לצרף חשבון כולל של זמניהם נמצא שכמעט אלפים שנה הם, ואולי הרבה יותר.

אבל זה בסדר, אם זה מוביל לכיוון חיובי –
"אף־על־פי־כן אין אני רוצה להאשים את אנשי הכיתות הללו בפריקת היראה על שום שהם מתאמים את דברי כתבי הקודש להשקפותיהם; שהרי כשם שכתבי הקודש הותאמו לפנים להשגת ההמון, כך גם מותר לכל איש להתאים אותם להשקפותיו אם הוא רואה, שבדרך כך הוא יכול לציית לאלהים, ביתר הסכמה שבלב, בכל אותם הענינים המתייחסים לצדקה וחסד;

אבל לכן צריך לאפשר מרווח אמונה גם לאחרים, והם אינם עושים זאת, אלא מעדיפים את בני אמונתם בלבד, גם אם הם לא נוהגים ביושר –
"אבל אני מאשים אותם על שום שאינם רוצים להודות בזכותם של כל האחרים לאותו החופש עצמו, אלא רודפים כמו את אויבי אלהים את כל החולקים עליהם, אפילו אם הם אנשים ישרים שבישרים ודבקים בשלימות-אמת, ולעומת זאת הם אוהבים כמו את בחירי אלהים את המסכימים עמהם, אפילו אם רוחם אינה מרוסנת לחלוטין;

וזה הורס את המדינה –
"ואין כלל להעלות על הדעת דבר שיש בו יותר זדון, ויותר הרס למדינה.