נבואת מיכיהו בן ימלא


קריאת היום ב-929 – מלכים ב, יח – על המלחמה המשותפת של יהושפט ואחאב ברמות גלעד, ועל ההתייעצות בנביאים, שהתנבאו כולם 'פה אחד', לטובה, ועל נביא אמת אחד, מיכיהו בן ימלא, שהתנבא אחרת, לרעה.
מכאן שיעור חשוב, שכבר כתבתי אותו פעם, שאין להאמין לאנשים הדוברים 'פה אחד', אלא תמיד טוב שיהיה מגוון דעות, וגישות שונות.
זאת ועוד, כמו במקרה של נביאים רבים, גם כאן הנביא נוהג באומץ, ואומר את הדעה הלא פופולרית.
וכאן עוד מחזה יפה שמתאר מיכיהו, של מעין ועד עליון בשמיים, שדן בענייני הארץ ומחליט החלטות לגביה.
וגם החלטתו ראויה לדיון – לשלוח 'רוח שקר' לנביאים, כך שבעצם אי אפשר להאשים אותם בטעותם.
הפרק מובן מאוד, ואין צורך בפירוש, אבל אדגיש את מטבעות הלשון המופיעות בו (ניתן היה לסמן יותר).

ההחלטה להילחם –
א וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב וַיִּתְחַתֵּן לְאַחְאָב. ב וַיֵּרֶד לְקֵץ שָׁנִים אֶל אַחְאָב לְשֹׁמְרוֹן וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב וְלָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיְסִיתֵהוּ לַעֲלוֹת אֶל רָמוֹת גִּלְעָד. ג וַיֹּאמֶר אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה הֲתֵלֵךְ עִמִּי רָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר לוֹ כָּמוֹנִי כָמוֹךָ וּכְעַמְּךָ עַמִּי וְעִמְּךָ בַּמִּלְחָמָה. 

שאלה בנביאים –
ד וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר יְהוָה. ה וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִאִים אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן הָאֱלֹהִים בְּיַד הַמֶּלֶךְ. 

הקריאה למיכיהו –
ו וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוָה עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ. ז וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרוֹשׁ אֶת יְהוָה מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיהוּ כִּי אֵינֶנּוּ מִתְנַבֵּא עָלַי לְטוֹבָה כִּי כָל יָמָיו לְרָעָה הוּא מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָא וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן. ח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד וַיֹּאמֶר מַהֵר מיכהו [מִיכָיְהוּ] בֶן יִמְלָא. 

נביא השקר צדקיהו בן כנענה –
ט וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יוֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים וְיֹשְׁבִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם. י וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהוָה בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלּוֹתָם. יא וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן יְהוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ. 

חזרה למיכיהו –
יב וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא לְמִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה דִּבְרֵי הַנְּבִאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ וִיהִי נָא דְבָרְךָ כְּאַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. יג וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי יְהוָה כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר אֱלֹהַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר. יד וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָה הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר עֲלוּ וְהַצְלִיחוּ וְיִנָּתְנוּ בְּיֶדְכֶם. טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם יְהוָה. 
(באופן מעניין, גם מיכיהו מאחל הצלחה, אף כי לא בשם ה'. אולי  פשוט לא רצה להסתבך. אבל זה משתנה בהמשך).

נבואת מיכיהו וחזון השמיים שלו –
טז וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רֹעֶה וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יז וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲלֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם לְרָע.    יח וַיֹּאמֶר לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה רָאִיתִי אֶת יְהוָה יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ. יט וַיֹּאמֶר יְהוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמוֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה אֹמֵר כָּכָה וְזֶה אֹמֵר כָּכָה. כ וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו בַּמָּה. כא וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי לְרוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. כב וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְהוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַיהוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.  

תגובת צדקיהו ומענה מיכיהו –
כג וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּךְ אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ עָבַר רוּחַ יְהוָה מֵאִתִּי לְדַבֵּר אֹתָךְ. כד וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבוֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵא

מאסר מיכיהו –
כה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קְחוּ אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֻהוּ אֶל אָמוֹן שַׂר הָעִיר וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ. כו וַאֲמַרְתֶּם כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד שׁוּבִי בְשָׁלוֹם. כז וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְהוָה בִּי וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם.
(מילים אלו – שמעו עמין כולם – הן גם מילותיו של הנביא מיכה).

המלחמה ומות המלך אחאב –
כח וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל רָמֹת גִּלְעָד. כט וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבוֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ בַּמִּלְחָמָה. ל וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת הַקָּטֹן אֶת הַגָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ. לא וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֹבּוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַיהוָה עֲזָרוֹ וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ. לב וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא הָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּשֻׁבוּ מֵאַחֲרָיו. לג וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּךְ אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לָרַכָּב הֲפֹךְ ידיך [יָדְךָ] וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. לד וַתַּעַל הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָיָה מַעֲמִיד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם עַד הָעָרֶב וַיָּמָת לְעֵת בּוֹא הַשָּׁמֶשׁ.

'רבים' בתהילים

המילה 'רבים' מוזכרת ב-24 פסוקים בתהילים.

היא מוזכרת ביחס לאויביו הרבים של משורר תהילים, כמה פעמים –

תהילים ג, ב
יְהוָה מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי.

תהילים ג, ג
רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה.

תהילים כב, יג
סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.

תהילים לא, יד
כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי לָקַחַת נַפְשִׁי זָמָמוּ.

תהילים נה, יט
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרׇב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי.

תהילים נו, ג
שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כׇּל הַיּוֹם כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם.

תהילים עא, ז
כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים וְאַתָּה מַחֲסִי עֹז.

תהילים פט, נא
זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כׇּל רַבִּים עַמִּים.

תהילים קיט, קנז
רַבִּים רֹדְפַי וְצָרָי מֵעֵדְוֹתֶיךָ לֹא נָטִיתִי.

היא מוזכרת בצירוף 'מים רבים' –
המציינים צרות (באו מים עד נפש) –
תהילים יח, יז
יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים.

תהילים לב, ו
עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כׇּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ.

תהילים קמד, ז
שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר.

או את נפלאות הבריאה –
תהילים כט, ג
קוֹל יְהוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהוָה עַל מַיִם רַבִּים.

תהילים עז, כ
בַּיָּם דַּרְכֶּךָ (ושביליך) [וּשְׁבִילְךָ] בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ.

תהילים צג, ד
מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה.

וכן, בעוד מקרים –
תהילים ד, ז
רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה.

תהילים לב, י
רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

תהילים לז, טז
טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים.

תהילים מ, ד
וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּיהוָה.

תהילים צז, א
יְהוָה מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים.

תהילים קז, כג
יוֹרְדֵי הַיָּם בׇּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים.
(כאן מים רבים במובן פשוט יותר).

תהילים קט, ל
אוֹדֶה יְהוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ.

תהילים קיט, קנו
רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְהוָה כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי.

תהילים קלה, י
שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים.


מרר

השורש 'מרר' מופיע ב-77 פסוקים, כשורש כפול – מרר, או קצר – מר, וגם כשם – מררי, וכשם שד – קטב מרירי, וכן בצורה למרר בבכי, או בכי תמרורים, הוא בכי מר, ולבסוף גם כשם בושם – מור.

אביא בעיקר את הופעותיו הכפולות, בחלקן –

נאמר על יוסף –
בראשית מט, כג
וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים.

ועל ישראל במצרים –
שמות א, יד
וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכׇל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כׇּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

וכן מכאן אכילת המרור –
שמות יב, ח
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

וכאמור, משפחת המררי –
במדבר כו, נז
וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.

והשד, הנקרא קטב מרירי –
דברים לב, כד
מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.

ובתיאור האויבים בשירת האזינו –
דברים לב, לב
כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ.

ויש גם למרר בבכי –
ישעיהו כב, ד
עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי עַל שֹׁד בַּת עַמִּי.

וכן בכי תמרורים –
ירמיהו לא, טו
כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.

ובצורה מרירות –
יחזקאל כא, יא
וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מׇתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם.

אויבי משורר תהילים מרים –
תהילים סד, ד
אֲשֶׁר שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם דָּרְכוּ חִצָּם דָּבָר מָר.

וכן באיוב –
איוב ט, יח
לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים

ובאיוב עוד צורות קשות, שאביא בפירוש שטיינזלץ –
איוב יג, כו
כִּי תִכְתֹּב עָלַי מְרֹרוֹת וְתוֹרִישֵׁנִי עֲוֹנוֹת נְעוּרָי.

כִּי־תִכְְְתֹּב עָלַי מְְרֹרוֹת, שאתה גוזר עלי גזרות מרות כל כך.

איוב טז, יג
יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי.

יִשְְְׁפֹּךְְְ לָאָרֶץ את מְְרֵרָתִי, המרה שלי.

איוב כ, יד
לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ.

מְְרוֹרַת, ארס של פְְּתָנִים בְְּקִרְְְבּוֹ, בבטנו.

איוב כ, כה
שָׁלַף וַיֵּצֵא מִגֵּוָה וּבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים.

שָׁלַף אויבו את הנשק, וַיֵּצֵא הנשק מִגֵּוָה, מעברו השני של גופו, וּבָרָק שיכה בו, מִמְְּרֹרָתוֹ, מן המרה שלו יַהֲלֹךְְְ, יטיל עָלָיו אֵמִים, אימה.

ובצורה להתמרמר –
דניאל ח, ז
וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ.

*

מובא, כמובן, בהקשר דבריו הנואלים של עמית סגל, שרוצה למרר את החיים ללא מחוסנים, ובעצם הולך אחרי דברי נשיא צרפת מקרון, שהתבטא בצורה דומה.

משפט

השורש שפט מופיע בלא פחות מ-593 פסוקים בתנ"ך, בצורות שונות – משפט ושופט, שפטים, כשם 'שפט' ועוד. מה שמראה שהמשפט הוא יסוד גדול בתנ"ך על כל חלקיו, ובתרבות העברית העתיקה כולה.
המשפט הוא יסוד חשוב גם בתורה – ובייחוד מופיעים 'משפטים' בספר דברים – וגם, ביותר, אצל הנביאים, שמדגישים אותו רבות, וכן בכתובים, והרבה בתהילים.
לרוב הוא בא בצמידות לצדקה, שמובנה המקראי הוא צדק, אך גם בסמיכות לחסד, רחמים ועוד.
זו התכונה של השופטים, ולאחר מכן המלכים, וכן זו תכונה בולטת בתיאורים של המלך העתידי המיוחל, שקיבל את השם המשיח.
אם אתחיל להביא פסוקים בנושא לא אוכל לסיים, ובמילא הרבה מהם מוכרים מאוד, חפשו אותם. אם בכל זאת לציין מקור אחד – קראו את ישעיה א', ובו הפסוק –
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
ישעיה א, כז.
לשונית, השופט אחראי על הענישה, ומכאן הקרבה בין משפט ושפטים. וכן קרבה לשבט בשני המובנים, כפי שכבר ציינתי בעבר.
עוד מוזכר המשפט הרבה בהקשר של שפיטת העני והאביון, ועשיית צדק עמם, ובכלל אהבת משפט היא מעלת הצדיקים. רק במקום אחד בקהלת נאמר דבר לא ברור, כי 'במקום המשפט שמה הרשע', אך משום מה מרבים לצטט דווקא פסוק זה.
אבל אכן קיימים גם מושגים של עיוות משפט, או לקיחת שוחד ועוד.
ככלל, החברה העברית יוסדה על אדני המשפט והצדק, וכך פועלת כל חברה אנושית מתוקנת מאז ועד היום.
יש ודאי עוד הרבה להוסיף בנושא זה, ורק נגעתי על קצה המזלג.

*

ולכל זה הגעתי בגלל משפטי השדה הנוהגים היום במחוזותנו. לאחרונה המקרים המפורסמים הם מקרה חיים ולדר ועכשיו גם מקרה אסי עזר.
אז קודם כל צריך להבחין בין המקרים, כי ההאשמות שעלו במקרה הראשון חמורות בהרבה מהשני. אבל ברמת העיקרון העיקרון זהה – אשמה מוכחת או לא בבית המשפט, ולא בפייסבוק או בטוויטר. כך נראה לי.

(וסליחה שאני מערב דברים נקודתיים אלה בדברים שאביא להלן)


*

ואביא מאתר דעת –
רבינו משה בן מימון – מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין – יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג
חלק שלישי – פרק [נג]
[חסד ומשפט וצדקה]

פרק זה יכלול פירוש שלשה שמות שהוצרכתי לפרשם, והם חסד ומשפט וצדקה.

וכבר ביארנו בפירוש אבות 1 כי חסד עניינו ההפלגה באיזה דבר שהופלג בו, ושימושו בהפלגה במעשה הטוב יותר.

וידוע כי ההטבה כוללת שני עניינים:
האחד להטיב למי שאין לו זכות עליך כלל.
והשני להטיב למי שיש לו זכות עליך ביותר מן המגיע לו.

ורוב שימוש ספרי הנבואה במילת חסד הוא בהטבה למי שאין לו זכות עליך כלל, ולפיכך כל טובה הבאה מאתו יתעלה נקראת חסד, אמר חסדי ה' אזכיר 2, ולפיכך כל המציאות הזו כלומר: המצאתו יתעלה אותה הוא חסד.
אמר עולם חסד יבנה 3, עניינו בניין העולם חסד הוא,
ואמר יתעלה בתיאור מידותיו ורב חסד 4.

אבל מילת צדקה היא נגזרת מן צדק, והוא "עדל" 5, ופירושו להביא 6 לכל בעל זכות את המגיע לו, וליתן לכל מצוי מן הנמצאים כפי הראוי לו.
ולפי העניין הראשון לא יקראו בספרי הנביאים הזכויות המוטלות עליך לזולתך אם נתתם, צדקה, לפי שאם שילמת לשכיר את שכרו או פרעת חובך אין זה נקרא צדקה.
אבל הזכויות המוטלות עליך לזולתך מצד המידות הטובות, כגון לקומם כל כושל, הרי זו נקראת צדקה, ולפיכך אמר בהחזרת המשכון ולך תהיה צדקה 7, כי בלכתך בדרך המידות הנעלות כבר עשית צדק עם הנפש ההגיונית שלך מפני שנתת לה את המגיע לה.
וכיון שכל מעלה מידותית נקראת צדקה, אמר והאמן בה' ויחשבה לו צדקה 8, כלומר: מעלת האמונה. וכן אמרו יתעלה 9 וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' 10

אבל מילת משפט היא הדין כפי הראוי על הנידון, יהיה זה לטוב או לנקמה.

מסקנת הדברים –
כי חסד נאמר על ההטבה בהחלט,
וצדקה על כל טובה שתעשה מצד המעלה המדותית אשר בה אתה מביא שלמות לנפשך,
ומשפט אפשר שתהיה התוצאה שלו נקמה ואפשר שתהיה טובה.

וכבר ביארנו בשלילת התארים 11 שכל תואר שה' מתואר בו בספרי הנביאים הוא תואר מעשי, והנה בגלל המציאו את הכל נקרא חסיד, ובגלל רחמיו על החלשים 12 כלומר: הנהגת החי בכוחותיו 13 נקרא צדיק, ובגלל מה שמחדש בעולם מן הטובות היחסיות 14 והפגעים הגדולים היחסיים אשר חייב אותם המשפט שהוא תוצאה של החכמה נקרא שופט 15.

וכבר נתפרשו בתורה שלשה שמות הללו, השופט כל הארץ 16, צדיק וישר הוא 17, ורב חסד 18 וכל מטרתי בפירוש ענייני שמות הללו הצעה לפרק שאביא אחר זה. [תיב]

ובפרק הבא, בסיומו, שהוא סיום הספר –

כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו
ואל יתהלל הגיבור בגבורתו
ואל יתהלל עשיר בעשרו
כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי 37,

חסד משפט וצדקה

והואיל והזכרנו פסוק זה ונפלאות שנכללו בו והזכרנו דברי חכמים ז"ל עליו, נשלים מה שנכלל בו, והוא, שלא הסתפק בפסוק זה בביאור הנעלה שבתכליות שהיא השגתו יתעלה בלבד. כי אילו הייתה זו מטרתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, ויפסיק הדיבור, או היה אומר השכל וידע אותי כי [תטו] אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, וכל כיוצא באלה. אלא אמר כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תוארי כלומר: מעשי, כעין מה שביארנו 43 באומרו הודיעני נא דרכיך וגו' 44.

וביאר לנו בפסוק זה כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה *44.
והוסיף עניין אחר חשוב והוא אומרו: בארץ, אשר זהו ציר התורה, ולא כדמיון המתפרצים אשר דמו כי השגחתו יתעלה נסתיימה אצל גלגל הירח, ושהארץ וכל אשר בה עזובים, עזב ה' את הארץ 45, אלא כמו שביאר לנו על ידי אדון החכמים: כי לה' הארץ 46, אמר כי השגחתו גם בארץ כראוי לה, כמו שמשגיח בשמים כראוי לה, והוא אומרו: כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ 47.
ואחרי כן השלים את העניין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' 48, רוצה לומר מטרתי שיהא 49 מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כדרך שביארנו בשלוש עשרה מידות 50, שהמטרה להתדמות בהן ושיהיו אלה הליכותינו 51.

נמצא כי התכלית אשר הזכיר בפסוק זה, היא שהוא ביאר כי שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד 52 חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה, על הדרך שביארנו כמה פעמים במאמר זה *52

תולעת

אז יאיר גולן אמר 'תתי אדם', אני כמובן מגנה זאת. כבר אמרנו – כל אדם נברא בצלם. הוא יכול היה לומר שהוא מגנה את מעשיהם, שמעשיהם בזויים בעיניו, וכן הלאה, אבל לא מפקיעים מאדם את אנושיותו, לא משנה באיזה הקשר. זה בסיס ההומניזם.
אחרי שאמרנו זאת, נוכל לנצל את ההזדמנות לדון בכמה מקומות שבכל זאת אנשים מדומים לבעלי חיים.
הראשון הוא דימוי לחגבים, אצל המרגלים –

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
במדבר יג, לג.

אבל הרי המרגלים נענשו, ומסתבר שגם ראו מהרהורי נפשם, שהרי בני ישראל כבשו לבסוף את הארץ.

והמקרה השני הוא תולעת, וכאן ארחיב מעט את הדיון –

המילה תולעת מופיעה ב-38 פסוקים. רוב הופעותיה הן במקור הכוהני, בשמות, ויקרא ובמדבר, שם מדובר על תולעת השני שבמקדש.

מילון ספיר כותב על תולעת השני –
תּוֹלַעַת, תֹּלַעַת
(מילון המקרא)
ראה: תּוֹלֵעָה תּוֹלַעַת שָׁנִי, תּוֹלָע שמות נרדפים לצבע האדום שהופק מגופה של כנימת הכרמל. השתמשו בו כחומר צבע משובח ולצרכי פולחן טהרה. יריעות המשכן היו עשויות "שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני" (שמות כו, 6). בתולעת שני צבעו את בגדי השרד של אהרון (שמות לט, 2). שני תולעת שימש גם לצרכי טהרת המצורע (ויקרא יד, (4-6 ולטהרת הבית שלקה בצרעת (ויקרא נא-נב). צבע התולע האדום שימש לצביעת צמר לבן (ישעיה א, 18) ועוד. במלאכת ההפקה והצביעה היו בקיאים בני צור. השָני זוהה ככרמיל שהוא כנימת מגן הטפילה על עצי אלון. בארץ מצאוה על אלון התבור. בארץ הוגדרו שני מינים של הכנימות, כשבתחילת האביב הנקבות מתמלאות אלפי ביצים אדומות ונראות כאפונים. במצב זה נהגו ללקטן ולסחוט מהן את צבע הכרמיל שניחן ביופי רב ובתכונות צביעה טובות. בצבע הכרמיל השתמשו עד המאה השבע־ עשרה. את מקומו תפס כרמיל הצבר שהובא ממכסיקו, ועם המצאת צבעי האנילין הסינתטיים הפסיקו להשתמש בכרמיל שהופק מתולעת השני.

אך יש לה גם כמה הופעות מחוץ למקור זה. אלו הן –

פעם אחת בדברים, כחיה משחיתה –
דברים כח, לט
כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת.

בישעיה, כינוי לישראל –
ישעיהו מא, יד
אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם יְהוָה וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

רש"י –
תולעת יעקב – משפחת יעקב החלשה, כתולעת שאין לה גבורה אלא בפיה.

לפי ילקוט שמעוני –
אל תיראי תולעת יעקב – מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה, כך ישראל אין להם אלא תפלה.

אבן עזרא –
אל תיראי תולעת – שהיה ישראל נחשב כתולעת בעיני הבבליים, והטעם אל תיראי שתהרגי עם הבבליים.

בתיאור מוזר של עונש הרשעים –
ישעיהו סו, כד
וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכׇל בָּשָׂר.
(נראה כי מדובר כאן בתולעים האוכלים את הגופה).

ביונה, תולעת אוכלת קיקיון –
יונה ד, ז
וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמׇּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ.

ומשורר תהילים מדמה את עצמו לתולעת –
תהילים כב, ז
וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.

*

הפסוקים המעניינים אותי הם מישעיה ומתהילים. הנה, לא בחל הכתוב לדמות את ישראל לתולעת, ואת משורר תהילים הצדיק כתולעת גם כן.
ולי נראה לומר – שאין הנראות החיצונית היא החשובה, ואין זה משנה גם אם היא שפלה מאוד. ואדרבא, פעמים רבות דווקא האנשים הנדכאים ומושפלים הם הצדיקים והנבחרים.

ועוד פעמיים מופיע 'תולעה' –

בקבר –
ישעיהו יד, יא
הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.

וככינוי לאדם, שסופו בקבר – וגם פסוק זה מצטרף לזה שבתהילים בכך שהוא מדמה אדם לתולעת, האוכלת אותו בסופו –
איוב כה, ו
אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה.

גם במן נזכרו 'תולעים' –

שמות טז, כוְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה

ואף 'תולע' מופיע כשם – תולע בן פוה, מבני יששכר –


בראשית מו, יג
וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן.

במדבר כו, כג
בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי.

שופטים י, א
וַיָּקׇם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה בֶּן דּוֹדוֹ אִישׁ יִשָּׂשכָר וְהוּא יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם.

דברי הימים א ז, א
וְלִבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפוּאָה (ישיב) [יָשׁוּב] וְשִׁמְרוֹן אַרְבָּעָה.

דברי הימים א ז, ב
וּבְנֵי תוֹלָע עֻזִּי וּרְפָיָה וִירִיאֵל וְיַחְמַי וְיִבְשָׂם וּשְׁמוּאֵל רָאשִׁים לְבֵית אֲבוֹתָם לְתוֹלָע גִּבּוֹרֵי חַיִל לְתֹלְדוֹתָם מִסְפָּרָם בִּימֵי דָוִיד עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.

ועוד פעמיים –
כתולעת אדומה –
ישעיהו א, יח
לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

שצבעה בגדי פאר –
איכה ד, ה
הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת.

ר"י קרא –

האמונים עלי תולע – המכוסים עד עכשיו תולעת שני.

חומש, חומץ

חומש-חומץ
חומש בכותרות, בעקבות דבריו של יאיר גולן עליהם. לא נחזור עליהם.
להתייחס למילה חומש זה הדבר הקל, היא מופיעה חמש פעמים בתנ"ך.
חמסה-חמסה-חמסה.
פירושה, לפי מילון ספיר –

חֿומֶש, חֹמֶשׁ
(מילון המקרא)
1. חלק אחד מחמש, חמישית, כאמור בפסוק: "וַיָּשֵם… לחֹק.. לפרעֹה לַחֹמֶש" (בראשית מז, 26)
2. אזור הבטן התחתונה, מול הצלע החמישית, כאמור בפסוק: "וַיַכֵּהוּ אבנר באחרי החנית אל החֹמֶש" (שמואל ב' ב, 23)

אלה הופעותיה –
משמעות 1 –
בראשית מז, כו
וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.

משמעות 2 –
אבנר הורג את עשהאל במכה אל החומש –
שמואל ב ב, כג
וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפׇּל שָׁם וַיָּמׇת (תחתו) [תַּחְתָּיו] וַיְהִי כׇּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ.

ויואב הורג את אבנר במכה אל החומש –
שמואל ב ג, כז
וַיָּשׇׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמׇת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו.

וכך נהרג גם איש בושת, על ידי רכב ובענה –
שמואל ב ד, ו
וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ.

ויואב הורג כך גם את עמשא –
שמואל ב כ, י
וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.

הריגה במכה אל החומש, אם כך, היא תמיד הריגה נבזית.

*

אבל זה, כאמור, הקל. ומעבר לזה, חומש דומה למילה חומץ, וגם היא מופיעה חמש פעמים (ופעם אחת בצורה אחרת).
חמסה-חמסה-חמסה.

מילון ספיר אומר –
חֿומֶץ, חֹמֶץ
(מילון המקרא)
משקה חמוּץ העשׂוּי מיין, כאמור בפסוק: "וטָבַלְתְּ פִּתֵך בַּחֹמֶץ" (רות ב, 14) החומץ היה אסור על הנזיר (במדבר ו, 3).

אלה הופעותיה –
בחוקי הנזיר –
במדבר ו, ג
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.

בהקבלה לראש, צמח מר –
תהילים סט, כב
וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ.

הורס שיניים –
משלי י, כו
כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו.
(גם קוקה קולה, אגב, היא 'כחומץ לשניים', והסיגריות – 'כעשן לעיניים').

משלי כה, כ
מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע.

שטטינזלץ –
מַעֲדֶה, מסיר בֶּגֶד בְְּיוֹם קָרָה, שופך חֹמֶץ עַל־נָתֶר, חומר ששימש סבון לרחיצה, ומבחינה כימית הוא בסיס. כששופכים חומר חומצי על הנתר, הם מנטרלים זה את זה. וכמו הדברים המזיקים הללו כך מעשהו של ה שָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב־רָע, אדם עצוב ואומלל. מי ששר כדי לשמח ולענג את האבל והעצוב, רק מרע את מצבו. 
(ואני איני בטוח שזה נכון).

ולבסוף, הוא אף יכול להיות מאכל מועיל –
רות ב, יד
וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבׇּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.

וכאמור, פעם אחת מופיע כפועל –
תהילים עא, ד
אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ.
(חומץ – חומס).

אצל חז"ל החומץ מופיע הרבה יותר, גם כסימן לדבר רע, כמו בביטוי 'חומץ בן יין' – בן רע לאב טוב.

לא תביא תועבה אל ביתך

בעניין השאלה האם יש לזרוק את ספריו של חיים ולדר, הסופר החרדי, שהואשם בעבירות מיניות והתאבד – ובכן, אינני מומחה לדבר זה, ויש פנים לכאן ולכאן, וכן ראיתי אישים בכירים מביעים את שתי הדעות.
בספרות הכללית, אני לא נוהג לצנזר אנשים בגלל דעותיהם או התנהגותם, וכך קראתי את ספרו המופתי של סלין האנטישמי, 'מסע אל סוף הלילה', וכן איני נמנע מלשמוע את וגנר (אף שאיני מחבב את המוזיקה שלו).
בפילוסופיה, היידגר היה חבר המפלגה הנאצית, אך הוא גם פילוסוף מרכזי. ושוב – איני מונע מעצמי מלעיין בהגותו, אף כי גם כאן איני נהנה ממנה מאוד (אז אולי בכל זאת יש קשר בין היצירה ודעות היוצר?).

בכל אופן, הסוגיה הזכירה לי את הפסוקים הבאים מסוף פרק ז' בספר דברים, האוסרים להכניס עבודה זרה לביתך –
דברים ז –
כה פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא. כו וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

אז אמנם כאן לא מדובר בעבודה זרה, אלא פשוט באדם שחטא, כנראה, ובכל זאת, ניתן להקיש דבר מדבר.

ובהקשר זה כדאי לקרוא את דבריו המעניינים של רש"ר הירש על הפסוק –
ולא תביא וגו׳ – ביתך, תחום ההוויה האנושית שלך, חייב להיות נקי מכל שמץ של עבודת אלילים. כל שמץ כזה הוא ״חרם״ ונידון להשמדה.

והיית חרם כמהו – כל בחינה של הווייתך ושאיפותיך שאתה רואה כקשורה לעבודה זרה או כנגזרת ממנה – אף אם הקשר רחוק ביותר – תאבד את זכות הקיום, וגם היא תידון להשמדה. ״כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו״: כל דבר אשר מציאותו באה אליך דרך עבודה זרה, הופך לאסור כמותה…

שקץ וגו׳ – עבודה זרה היא הסתירה הגמורה של הבסיס המוסרי והרוחני שלך. כדרך שהיא תועבה לה׳, כך תהיה תועבה להווייתך המוסרית והרוחנית. מתוך תיעוב מוסרי ורוחני, דחה והרחק אותה מעליך.

כי חרם הוא – משמעותו העיקרית של ״חרם״ היא ״לכוד ברשת״ או ״רשת שלוכדים בה״ (עיין פירוש שם כז, כח). עבודת אלילים הוּצאה מכל תחום הקיום של האנושות האמיתית, וכל הקשור לעבודת אלילים נמשך אליה אל תחום שלילת המציאות.


אוהב טהר-לב, חן שפתיו

יורם טהרלב נפטר, יהי זכרו ברוך.
עליי להתוודות שבעבר תבעתי אותו, כי חשבתי שאת כותרת ספרו 'מצע אישה – מצע טוב' לקח משיר שלי, שמופיע בספרי 'שירים אחרים'.
ובכן, השורה אכן נמצאת שם, אך לא כל-כך סביר שקרא אותה, ומן הסתם חשב על זה בעצמו. וכפי שהעירו בעקבות התביעה, דברים דומים הופיעו בדפוס גם לפני זה.
סיכומו של דבר – אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, ואני מצר על כך.

בכל מקרה, לזכרו, אביא את הפסוק שמזכיר את שמו –

אֹהֵב (טהור) [טְהׇר] לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ.
משלי כב, יא.

שד"ל –
אוהב טהר לב וגו׳ – מי שהוא אוהב בלא לב ולב אבל לבו טהור,
שפתיו חן – דבריו אהובים לכל, ואפילו המלך נעשה רעהו.

אכן טהרלב – חן היו שפתיו.

*

וטוהר לב מוזכר בעוד מקומות.
כך משורר תהילים מבקש –

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
תהילים נא, יב.

ומנגד, בחכמת משלי נאמר כי אין אפשרות לזכך לגמרי את הלב ולטהרו –

מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי.
משלי כ, ט

ואולי הפסוק בתהילים עונה לזה שבמשלי – האדם אינו יכול לטהר לבו, אך אלוהים יכול.

וכן אומר יחזקאל –

וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר.
יחזקאל יא, יט.

תחילת מלכות יהושפט


פרק היום ב-929 – דברי הימים ב יז, על מלכות יהושפט, שהיה מלך שהלך בדרכי ה'

יהושפט הולך בדרך ה' –
א וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ תַּחְתָּיו וַיִּתְחַזֵּק עַל יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּתֶּן חַיִל בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתֵּן נְצִיבִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרֵי אֶפְרַיִם אֲשֶׁר לָכַד אָסָא אָבִיו. ג וַיְהִי יְהוָה עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים. ד כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְו‍ֹתָיו הָלָךְ וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל. ה וַיָּכֶן יְהוָה אֶת הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיִּתְּנוּ כָל יְהוּדָה מִנְחָה לִיהוֹשָׁפָט וַיְהִי לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב. ו וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְהוָה וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה.

ויגבה לבו בדרכי ה' – כאן מופיע גובה לב בצורה חיובית, לעומת הופעתו בדרך כלל בצורה שלילית.

הלווים מלמדים בעם, ולהם ספר תורה –
ז וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו לְבֶן חַיִל וּלְעֹבַדְיָה וְלִזְכַרְיָה וְלִנְתַנְאֵל וּלְמִיכָיָהוּ לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה. ח וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְיָהוּ וּזְבַדְיָהוּ וַעֲשָׂהאֵל ושמרימות [וּשְׁמִירָמוֹת] וִיהוֹנָתָן וַאֲדֹנִיָּהוּ וְטוֹבִיָּהוּ וְטוֹב אֲדוֹנִיָּה הַלְוִיִּם וְעִמָּהֶם אֱלִישָׁמָע וִיהוֹרָם הַכֹּהֲנִים. ט וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם. 

וכתוצאה מכך, כמסתבר, העמים סביב פוחדים מישראל ומביאים להם מנחה –
י וַיְהִי פַּחַד יְהוָה עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט. יא וּמִן פְּלִשְׁתִּים מְבִיאִים לִיהוֹשָׁפָט מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן אֵילִים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת.

ויהושפט גם בונה ערים בישראל –
יב וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד לְמָעְלָה וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת. יג וּמְלָאכָה רַבָּה הָיָה לוֹ בְּעָרֵי יְהוּדָה וְאַנְשֵׁי מִלְחָמָה גִּבּוֹרֵי חַיִל בִּירוּשָׁלָ‍ִם. 

שטיינזלץ –
בִּירָנִיּוֹת, מצודות, ערי מבצר קטנות וְְעָרֵי מִסְְְכְְּנוֹת, מחסנים ואוצרות.

רשימת הפקידים, או הגיבורים –
יד וְאֵלֶּה פְקֻדָּתָם לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם לִיהוּדָה שָׂרֵי אֲלָפִים עַדְנָה הַשָּׂר וְעִמּוֹ גִּבּוֹרֵי חַיִל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אָלֶף.    טו וְעַל יָדוֹ יְהוֹחָנָן הַשָּׂר וְעִמּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף.    טז וְעַל יָדוֹ עֲמַסְיָה בֶן זִכְרִי הַמִּתְנַדֵּב לַיהוָה וְעִמּוֹ מָאתַיִם אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל.    יז וּמִן בִּנְיָמִן גִּבּוֹר חַיִל אֶלְיָדָע וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת וּמָגֵן מָאתַיִם אָלֶף.    יח וְעַל יָדוֹ יְהוֹזָבָד וְעִמּוֹ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא.    יט אֵלֶּה הַמְשָׁרְתִים אֶת הַמֶּלֶךְ מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר בְּכָל יְהוּדָה.

על ידו – כמדומני שכאן מופיע צירוף מוכר זה לראשונה. היום פירושו – בצידו, וכן גם כאן, אלא שנראה שזהו מונח פקידותי מסוים. וכן פירש מצודות –
ועל ידו – סמוך לו במעלה אחריו.

שוויון

פרשת בא.
קראתי את הפרשה, הסיפור מוכר – שלוש מכות אחרונות – ארבה, חושך ובכורות, עד שסוף סוף פרעה מסכים לשחרר את ישראל ממצרים. עקשן גדול הפרעה הזה. (אבל זו לא אשמתו, אלוהים הקשה את לבו!…).
וכאן גם הציווי על קורבן פסח, ציווי ארוך ומפורט, וגם שחוזר על עצמו כמה פעמים. והוא כולל את דבריהם של שלושה מארבעת הבנים, בפרקים יב-יג – הרשע, התם ושאינו יודע לשאול. החכם יחכה לספר דברים.

אבל פסוק אחד בפרשה הוא יפה במיוחד בעיניי –

תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

זה משפט שחוזר כמה פעמים בתורה, ומורה על שוויון חוקי בישראל. היום, לצערנו, אין חוק שוויון במדינת ישראל.

*

ובפרשה עוד פסוקים יפים –

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם.

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.

בפשטות, מדובר כאן על חובת הזיכרון, כאילו הדבר מסומן על ידך, או כתכשיט לראשך, כפי שמפרש רשב"ם לפי הפשט. אין הכוונה דווקא למצוות תפילין. אך מי שרוצה להבין מילולית, גם כן אפשר…