עזוב תעזוב עמו

בפרשת משפטים מופיע הפסוק –

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.
שמות כג, ה.

מקבילה יש בדברים כב, ד –
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

המקבילה ברורה יותר, והיא מפרשת את הראשונה, ובכל זאת נראה כמה פירושים.

רש"י על לשון עזיבה –
עזב תעזוב עמו – עזיבה זו לשון עזרה, וכן: עצור ועזוב (דברים ל״ב:ל״ו), וכן: ויעזבו את ירושלם עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳) – מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה.

מלבי"ם, וכן אחרים, על השונא –
ויש הבדל בין אויב ושונא שהאויב איבתו גלויה ומבקש להרע לו, לא כן השונא.

רש"ר הירש באופן דומה –
אויב״, ״איב״… מציין שנאה המתגלה במעשים, ואילו ״שנא״ מציין יותר שנאה פנימית. לכן נאמר ״איבך״ לענין ״שור תעה״ – הווי אומר במקרה הכרוך בהפסד ממשי. אף אם בעל השור כבר עשה לך נזק ממשי, עדיין עליך להצילו מהפסד. לעומת זאת, ״חמור רבץ תחת משאו״ נראה כמקרה שבו הבעלים רק מוצא עצמו במצב דחוק, ושם נאמר ״שנאך״, כביכול לומר: בעל החמור אינו רוצה בטובתך, הוא ישמח לראותך במצוקה דומה. גם בלבך עולה תחושה כלשהי של שמחה לאידו. ״וחדלת״: אַל לך להתיר לתחושה כזו לשכון בלבך.

ועזיבה הוא מפרש כתרגום –
עזב תעזב עמו – שורש ״עזב״ בא אמנם בכתובים במובן של ייסוד וחיזוק דבר – הווי אומר, העמדת דבר באופן שאפשר להניחו לעצמו ללא סיוע נוסף: ״וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה״ (נחמיה ג, ח). אולם מכיון שפסוקנו אינו מדבר על טעינה, אלא על פריקת המשא שתחתיו הבהמה רובצת, יש להעדיף את התרגום: ״עליך לעזוב כל שנאה שיש בלבך עליו – ולעזור לו״.

לבסוף, הרמב"ם, בשמונה פרקים, פרק ד, כותב על מטרת המצווה, להחליש הכעס –
"וּבְזֹאת הַבְּחִינָה בְּחַן רֹב הַמִּצְווֹת, תִּמְצָאֵן כֻּלָּן שֶׁהֵן מְלַמְּדוֹת וּמַרְגִּילוֹת כֹּחוֹת הַנָּפֶשׁ. כְּמוֹ שֶׁאָסְרָה הַנְּקִימָה וְהַנְּטִירָה וּגְאֻלַּת הַדָּם, בְּאָמְרוֹ: 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' (ויקרא י"ט י"ח); 'עָזֹב תַּעֲזֹב' (שמות כ"ג ה'); 'הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ' (דברים כ"ב ד'), עַד שֶׁיֶּחֱלַשׁ כֹּחַ הַכַּעַס וְהָרֹגֶז".

ובלנבוכי התקופה ב' נכתב –
כי היהדות מטיפה לכך שאנו צריכים לאהוב גם את השונאים, כמו: ״‎כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה – הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ?! עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ!״‎ (שמות כג, ד-ה); ״‎אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ – הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא – הַשְׁקֵהוּ מָיִם״‎ (משלי כה, כא).