מלכות יואש

פרק היום ב-929 –
דברי הימים ב כד.
ובו מסופר על מלכות יואש.
הוא ארגן תרומה לחיזוק המקדש, ונחשב מלך טוב, אך לאחר מות יהוידע הכהן פנה לעבודה זרה ונענש.
גם כאן נבואה קטנה, והפעם של זכריה בן יהוידע.

שוב לא אתעכב על כל פרט בסיפור, אלא רק אוסיף כותרות כלליות, ומעט ביאור בעזרת פירוש שטיינזלץ.

יואש עושה הטוב –
א בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע. ב וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. ג וַיִּשָּׂא לוֹ יְהוֹיָדָע נָשִׁים שְׁתָּיִם וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. 

יואש יוזם תרומה לחידוש המקדש –
ד וַיְהִי אַחֲרֵיכֵן הָיָה עִם לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת בֵּית יְהוָה. ה וַיִּקְבֹּץ אֶת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיֹּאמֶר לָהֶם צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם. ו וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא דָרַשְׁתָּ עַל הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלַ‍ִם אֶת מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל הָעֵדוּת. ז כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית יְהוָה עָשׂוּ לַבְּעָלִים. ח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה חוּצָה. ט וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַ‍ִם לְהָבִיא לַיהוָה מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. 
(משאת משה – כמו התרומה שלקח משה במדבר, כמסופר בפרשת תרומה).
י וַיִּשְׂמְחוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד לְכַלֵּה. יא וַיְהִי בְּעֵת יָבִיא אֶת הָאָרוֹן אֶל פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ בְּיַד הַלְוִיִּם וְכִרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף וּבָא סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וּפְקִיד כֹּהֵן הָרֹאשׁ וִיעָרוּ (חשפו, גילו) אֶת הָאָרוֹן וְיִשָּׂאֻהוּ וִישִׁיבֻהוּ אֶל מְקֹמוֹ כֹּה עָשׂוּ לְיוֹם בְּיוֹם וַיַּאַסְפוּ כֶסֶף לָרֹב. יב וַיִּתְּנֵהוּ הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶל עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית יְהוָה וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים לְחַדֵּשׁ בֵּית יְהוָה וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְחַזֵּק אֶת בֵּית יְהוָה. יג וַיַּעֲשׂוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וַתַּעַל אֲרוּכָה (רפואה, חיזוק) לַמְּלָאכָה בְּיָדָם וַיַּעֲמִידוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וַיְאַמְּצֻהוּ. (חזקוהו) יד וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית יְהוָה כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית יְהוָה תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע.

יהוידע הכוהן מת, והמלך והעם פונים לעבודה זרה –
טו וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים וַיָּמֹת בֶּן מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ. טז וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר דָּוִיד עִם הַמְּלָכִים כִּי עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעִם הָאֱלֹהִים וּבֵיתוֹ.    יז וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. יח וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‍ִם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. יט וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל יְהוָה וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ.    

נבואת זכריה והריגתו –
כ וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם. כא וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהוָה. כב וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר (זכריה אמר במותו) יֵרֶא יְהוָה וְיִדְרֹשׁ.
(מעניין שישוע מזכיר את הריגתו זו בברית החדשה, כדוגמה לרדיפת הנביאים).

חיל ארם נלחם וגובר על ישראל –
כג וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‍ִם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק. כד כִּי בְמִצְעַר (מעט) אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים. 

קושרים על יואש וממיתים אותו –
כה וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ במחליים [בְּמַחֲלוּיִם] רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים.    כו וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו זָבָד בֶּן שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית וִיהוֹזָבָד בֶּן שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית. 
(אנשי חצר המלך היו פעמים רבות מעמים אחרים, ואולי גם כאן סימן לחוסר נאמנותם).

כז וּבָנָיו ורב [יִרֶב] הַמַּשָּׂא עָלָיו וִיסוֹד בֵּית הָאֱלֹהִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל מִדְרַשׁ סֵפֶר הַמְּלָכִים וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו.

שטיינזלץ –
וסיפור בָנָיו, יִרֶב הַמַּשָּׂא, ירבה הדיבור העמוס עָלָיו. או: בניו של יואש והנבואות הרבות שנאמרו עליו.

*

ואוסיף קטע מדרש על זכריה מספר האגדה, בעקבות קטע שיחה של גילה וכמן –

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נז, עמוד ב;
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צו, עמוד ב.

אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:
סָח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא
וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת.
עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָם וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה.
מָצָא אֶת דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה שֶׁהוּא רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה.
אָמַר לָהֶם: מָה זֶה?
אָמְרוּ לוֹ: דַּם זְבָחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ.
אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ דַּם זְבָחִים וְאֶבְדֹּק,
הֵבִיאוּ וְלֹא נִמְצְאוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה.
אָמַר לָהֶם נְבוּזַרְאֲדָן: אִם תֹּאמְרוּ לִי – מוּטָב,
וְאִם לֹא – אֶסְרֹק אֶת בְּשַׂרְכֶם בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל.
אָמְרוּ לוֹ מָה נֹאמַר לְךָ?
כֹּהֵן וְנָבִיא הָיָה בֵּינֵינוּ וְהָיָה מוֹכִיחֵנוּ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדֵינוּ,
עָמַדְנוּ עָלָיו וַהֲרַגְנוּהוּ,
וְזֶה כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין דָּמוֹ נָח!
אָמַר לָהֶם: אֲנֵי אֲפַיְּסֶנּוּ.
הֵבִיא סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה וְסַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה וַהֲרָגָם עַל הַדָּם – וְלֹא נָח;
פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – וְלֹא נָח;
בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת – וְלֹא נָח;
תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – וְלֹא נָח.
עַד שֶׁהָרַג עָלָיו תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא.
קָרַב נְבוּזַרְאֲדָן אֶצְלוֹ וְאָמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה! טוֹבִים שֶׁבָּהֶם אִבַּדְתִּי, וְכִי נוֹחַ לְךָ שֶׁאֲאַבֵּד אֶת כֻּלָּם?
מִיָּד – נָח.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר נְבוּזַרְאֲדָן תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ.
אָמַר: וּמָה אִם הֵם שֶׁלֹּא אִבְּדוּ אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ – אֲנִי שֶׁהָרַגְתִּי כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
בָּרַח וְשָׁלַח שְׁטַר צַוָּאָה לְבֵיתוֹ וְנִתְגַּיֵּר.