בעיניי אלוהים ואדם

קיימת כרגע הבעיה של משפטי שדה במרחבי הרשתות החברתיות. אנשים חוטאים בדבר כזה או אחר, ומיד נעשה להם משפט העם בכיכר העיר הוירטואלית.
באופן הפשוט והמיידי, דבר זה הוא שלילי. אשמה נבחנת בבית המשפט, ולכל אחד עומדת חזקת החפות. אבל נראה שאת התופעה הזו אין לעצור.
והאמת, אני לא בטוח אם אין מקרים בהם היא מוצדקת. למשל, כאשר נגד מישהו עומדות אשמות רבות וחמורות, לא בטוח שהדבר הנכון הוא לחכות עד פסיקת בית המשפט, שיכולה להיארך שנים.
ומלבד זאת, יש כאן תועלת הציבור, כאשר אדם זה יכול להמשיך להזיק. ובעניין הזה כבר כתב החפץ חיים בספרו על שמירת הלשון, שלספר בגנות אדם לתועלת ציבורית, הרי הדבר מותר. אלא שמה אינו לתועלת הציבור ברמה זו או אחרת?
אבחנה אחרת קראתי בספרו של הרב יונתן זקס על פרשת השבוע, בעניין המצורע. הוא מביא את הבחנתה של האנרופולוגית רות בנקידט בין חברות בושה וחברות אשמה.
חברות בושה, למשל התרבות היפנית או היוונית הקדומה, מבוססות על רגש הבושה הציבורי, כיצד אתה נבחן בעיניי אחרים. אולי מוטב לקרוא להן חברות כבוד. וכך, כאשר נפגע מעמדך החברתי והשם הטוב שלך, הפגיעה חמורה, ובהרבה מקרים הדבר מוביל להתאבדות. כזה הוא החראקירי בתרבות יפן, וכן ההתאבדות אצל היוונים.
חברות אשמה, לעומת זאת, מתרכזות במעמד האדם בפני עצמו, או בפני אלוהים. כזו היא, כמובן, התרבות היהודית, למשל.
כאן המעשה הוא המגונה, ולא האדם, וכן ניתן לכפר על החטא במגוון צורות, שעיקרן בחברה הקדומה – הקורבנות.
אלא שהרב זקס מוסיף ואומר, שהמוציא שם רע, שהוא המצורע לפי חז"ל, יוצא מכלל זה ונידון כבחברת הבושה, ומוצא מחוץ למחנה. הוא ניסה לבייש אחרים, ועל כן הוא מוקע.
אבל היום לא רק הרכלנים מוקעים, אלא אנשים וחטאים שונים. וניתן לומר אף להפך – שעצם ההוקעה ללא משפט שלהם היא היא הוצאת השם הרע. כיצד אם כך יש לבחון תופעה זו?
אומר כבר, שאינני יודע. אבל דבר אחד נראה ברור, שהפכנו מחברה של אשמה, לפי המונחים שהוצעו קודם, לחברה של בושה, או כזו שנוטה יותר להיות כזו. ודבר זה, בעיניי, הוא מצער ביותר.

ואוסיף עוד פן לשוני. באנגלית המילה לבושה היא –
Shame, ashamed.
זה נשמע כמו 'אשם', ולדעתי האנגלית אכן שאלה מהעברית את המילה. ובאמת יש דמיון רב בין אשמה ובושה – מי שאשם הוא גם מתבייש, בדרך כלל (אבל לא כל מי שמתבייש אשם).
גם בחטא הקדום, מיד אחרי האשמה הראשונה, באה הבושה הראשונה.
אלא שיש גם הבדל, כפי שצוין קודם. ובאמת מה שבעברית ובתרבות העברית הוא אשם, באנגלית ובתרבות האירופאית הוא בושה. כך שהתרגום משקף היטב את ההבדל התרבותי.
כמו כן, קיימת המילה 'נימוס'. נימוס במקור נגזרת מהמילה היוונית 'נומוס', שמשמעה פשוט חוק. אבל בספרות היהודית לאורך ההיסטוריה היא ציינה דווקא את 'נימוסי העמים', כלומר חוקיהם ואופן התנהגותם. וברבות הימים הפכה שם לכל התנהגות חברתית רצויה.
לעומת זאת, היהדות מבוססת על חוק, לא על קוד חברתי. ובאופן מופלא כך קרה שבאמת אחת המילים הידועות ביותר שהתרבות העברית העבירה לעולם היא 'חוצפה'. וכן ידוע האופי הישראלי המחוספס, על החיובי והשלילי שבו.

אבל עוד אוסיף, כי למעשה התרבות היהודית כן דואגת למישור הציבורי, ואף ניתן לטעון שזה בראש מעייניה.
קודם כל, כל החברה היהודית לאורך ההיסטוריה בוססה על קהילות, על בית הכנסת ועל השטייטל.
דבר שני, יותר לעומק, הרמב"ם כותב במורה הנבוכים, שכל המצוות מטרתן הראשונה היא תיקון חברתי, כדי ליצור חברה מתוקנת ומתפקדת, ולמנוע את העושק ומעשי האיבה. המטרה השנייה – והיא גם החשובה יותר בעיניו, אך בלי לבטל את הראשונה – היא להגיע להכרת אלוהים גבוהה יותר ויותר.
כלומר יש כאן שני רבדים, הציבורי והאישי.

ודבר זה אף ניתן למצוא בתנ"ך, ואביא שני פסוקים מרכזיים שמציינים זאת.
על שמואל נאמר –

וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם יְהוָה וְגַם עִם אֲנָשִׁים.
שמואל א, ב, כו.

מפרש ר"י קרא –
לפי שאמר למעלה אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לי״י יחטא מי יתפלל לו (שמואל א ב׳:כ״ה), שיש לך אדם שטוב לבריות ולא לשמים, אבל שמואל טוב לשמים וטוב לבריות.

וכעצה במשלי –

וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
משלי ג, ד.

מפורש בהלכה –
קיצור שלחן ערוך כ״ט:כ׳ –
צָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר, שֶׁיְכוֹלִין לַחְשֹׁד אוֹתוֹ שֶׁעָשָׂה דְּבַר עֲבֵרָה, (אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה) כִּדְמָצִינוּ שֶׁהַכֹּהֵן הַתּוֹרֵם אֶת הַלִּשְׁכָּה לֹא הָיָה נִכְנַס בְּבֶגֶד הֶעָשׂוּי. בְּעִנְיָן שֶׁיְכוֹלִין לְהַטְמִין בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר, וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִשְֹרָאֵל. וְאוֹמֵר וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.

עד כאן בעניין זה. (אף שראוי עוד להוסיף בעניין השם הטוב, שטוב יותר משמן טוב, כידוע, ועוד).