איוב יב

מקשיב לפודקאסט בפרק על איוב, ובו קוראים קצת מפרק יב. אני חושב שהדברים יפים, על כן אביאם פה, בהשראת פירוש שטיינזלץ –

איוב יב –
א וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. ב אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה. 

איוב מדבר בסרקזם. אתם הרבים, ולכן אתם חושבים שכל החוכמה אצלכם, ואולם –

ג גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה. 

את מי אין כמו אלה – ביטוי נאה כלפי מי שלא מחדשים דבר, אומרים דברים טריוויאליים.

ד שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים. 

איוב מתלונן שלועגים לו ואומרים – 'יקרא לאלוהים והוא יענה לו', בבוז.

ה לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל. 

פסוק קשה. פיד הוא אסון, עשתות הן מחשבות, שאנן הוא שליו. נראה לומר שהשאנן בז לצרה ולמעידת הרגליים.

ו יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ. 

ואומר – טוב לרשעים, השודדים שלווים ומרגיזי האל בטוחים.

אבל כל הבריאה מכירה את אלוהים –
ז וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ. ח אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם. ט מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת. י אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ. 

החוכמה מלמדת על כוח האל –
יא הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ. 

כמו שהחך טועם אוכל, האוזן בוחנת מילים.

יב בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה. 

הזקנים חכמים, והם אומרים –

יג עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה. 

עמו – עם האל.

יד הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ. טו הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ. 

בידו לעשות כל.
ועתה יאמר, שאף להשגות הוא יכול –

טז עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה. יז מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל. 

מטעה יועצים, ומשגע שופטים.

יח מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם. 

מוסרות השלטון של המלכים בידו להסירם, או להחזירם.

יט מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף. כ מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח. 

שפה – במובן חוכמה, וכן טעם.

כא שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה. 

ומבזה את העשירים, ו – לפי שטיינזלץ –
ואת מְְְזִיחַ, סכרם של אֲפִיקִים, זרמי מים רִפָּה, מחליש, משחרר.

כב מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת. כג מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם. 

בידו להעלות עמים או לאבדם.

כד מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ. כה יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר.

ובכן, את כל זה הבאתי בעיקר בשביל שני הפסוקים האחרונים, המתארים את האל כמי שיכול להתעות את ראשי העם, להסיר את לבם, כלומר את חוכמתם, ולהפנותם לתוהו, לכאוס, כעיוורים וכשיכורים.
האם המציאות היום לא מזכירה  במעט את הפסוקים האלה?

ואגב, מה בדיוק רוצה איוב להוכיח בטענתו זו – לא לגמרי ברור לי. הרעים לא מתכחשים לכוחו זה של האל, הם רק טוענים שכל מעשיו צודקים.
ואולי טענתו של איוב כאן היא שאלוהים פועל בצורות שונות, לפעמים מועיל ולפעמים להפך, וביחס אליו נקט בצורה השנייה.