סוף מלכות אסא

פרק היום ב-929 – דברי הימים ב, טז, שהוא פרק שלישי ואחרון המספר על מלכות אסא מלך יהודה.
הפרק ברור למדי, ואני מוצא שקריאה עם כותרות מנחות עוזרת, וכך ננהג.

בעשא מלך ישראל עושה מעין מצור על יהודה –
א בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ לְמַלְכוּת אָסָא עָלָה בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יוֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. 

ואסא שוכר לעזרא את בן הדד הארמי, וכאן גם נאמר שברית הייתה גם לאביו איתו, ושעתה בן הדד בברית עם בעשא –
ב וַיֹּצֵא אָסָא כֶּסֶף וְזָהָב מֵאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם הַיּוֹשֵׁב בְּדַרְמֶשֶׂק לֵאמֹר. ג בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵר בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי. 

בן הדד מסכים, שולח צבא ומכה בערי ישראל –
ד וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ אֶל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל מָיִם וְאֵת כָּל מִסְכְּנוֹת עָרֵי נַפְתָּלִי. 

ואכן, בעשא חודל מבניית הרמה ומהמצור –
ה וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת הָרָמָה וַיַּשְׁבֵּת אֶת מְלַאכְתּוֹ.    

ואסא לוקח את חומרי הבנייה מהרמה ובונה בהם ערים משלו –
ו וְאָסָא הַמֶּלֶךְ לָקַח אֶת כָּל יְהוּדָה וַיִּשְׂאוּ אֶת אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת עֵצֶיהָ אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא וַיִּבֶן בָּהֶם אֶת גֶּבַע וְאֶת הַמִּצְפָּה.    

נבואת חנני. הוא מוכיח את המלך אסא על כך שלא נשען על ה', כפי שנהג בעבר, ולכן מעתה יהיו נגדו מלחמות –
ז וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ. ח הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל יְהוָה נְתָנָם בְּיָדֶךָ. ט כִּי יְהוָה עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת. 
(הדגשתי חצי פסוק בגלל יופיו – אלוהים משגיח, ומחזק את הבוטחים בו).

ואסא, במקום לשמוע, שם את הנביא בכלא (כך יעשו גם לירמיה) בכעס (או ניתן להבין גם – שכעס ה' עליו מכאן ולהבא) ועוד מתחיל לדכא את העם –
י וַיִּכְעַס אָסָא אֶל הָרֹאֶה וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת כִּי בְזַעַף עִמּוֹ עַל זֹאת וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן הָעָם בָּעֵת הַהִיא. 

סיכום –
יא וְהִנֵּה דִּבְרֵי אָסָא הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר הַמְּלָכִים לִיהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל. 

גם בסוף ימיו, אסא נחלה ברגליו, אך לא דורש בה', רק ברופאים –
יב וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת יְהוָה כִּי בָּרֹפְאִים. 
(כאן ניתן למצוא ביקורת על הדרישה ברופאים, אולם אין לנהוג כך להלכה, וכבר אמרו חז"ל – ניתנה הרשות לרופא לרפא. ואולי יש להבין זאת, שדרש רק ברופאים, ולא הוסיף פנייה לה' על זאת).

נקבר בקבורה מפוארת, ואף עשו לו שריפה, כפי שאפרט בהמשך –
יג וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם אֲבֹתָיו וַיָּמָת בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת לְמָלְכוֹ. יד וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִיד וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד.

שטיינזלץ כותב על השרפה –
אחד ממנהגי קבורת המלכים כלל טקס שרפה שערכו למלך שמת בשלום על משכבו. הטקס, שבו היו שורפים גם חלק מרכושו כדי שאיש לא ישתמש בו, נועד להפגין כבוד למת וצער במותו.

*

ומשיעור של דניאל שרשבסקי אוסיף את דברי הרמב"ן –

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים (אלא) רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג) ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים.

(ומכאן קטע פחות ברור, שאדגיש בו את הדברים היותר ברורים) –
ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים אין האשם רק בעבור שלא דרש השם אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך והרופאים אין מעשיהם (אלא) רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו וכך אמרו (ברכות סד) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא והוא מאמרם (ברכות ס) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה' אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.
רמב"ן על ויקרא כו יא.