על הנקמה

השורש 'נקם' מופיע ב-59 פסוקים.

אביא את כל הופעותיו, כי כולן מעניינות, ובסוף אעיר –

ביחס לקין –
בראשית ד, טו
וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כׇּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כׇּל מֹצְאוֹ.

ביחס ללמך, מצאצאי קין –
בראשית ד, כד
כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.
(נראה אם כך שהנקמה מיוחסת לשושלת קין, הרוצח).

בחוקים –
שמות כא, כ
וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם.

שמות כא, כא
אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא.

באיסור הנקמה בבני עמך –
ויקרא יט, יח
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.

נקם האל –
ויקרא כו, כה
וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.

נקמה במדיינים –
במדבר לא, ב
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.

במדבר לא, ג
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן.

הנקמה – לאל, בשירת האזינו –
דברים לב, לה
לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.

דברים לב, מא
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

דברים לב, מג
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

במלחמת יהושע –
יהושע י, יג
וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים.

אצל יפתח –
שופטים יא, לו
וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל יְהוָה עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן.

שמשון נוקם בפלישתים בתחילת דרכו –
שופטים טו, ז
וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אִם תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת כִּי אִם נִקַּמְתִּי בָכֶם וְאַחַר אֶחְדָּל.

וכן בסוף דרכו –
שופטים טז, כח
וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה זׇכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים.

אצל שאול –
שמואל א יד, כד
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כׇּל הָעָם לָחֶם.

שאול מצווה על דוד להינקם בפלישתים –
שמואל א יח, כה
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.

דוד משאיר לאלוהים להינקם בשאול –
שמואל א כד, יג
יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי יְהוָה מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.

הקושרים נוקמים באיש בושת, אבל דוד לא מקבל זאת והורג אותם –
שמואל ב ד, ח
וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן יְהוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ.
(כלומר, דוד נאמן לשיטתו לא לנקום בעמו).

נקם בעמים בשירה –
שמואל ב כב, מח
הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי.

יהוא נוקם בבית אחאב –
מלכים ב ט, ז
וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כׇּל עַבְדֵי יְהוָה מִיַּד אִיזָבֶל.

*

בנביאים אחרונים –
נקם האל –
ישעיהו א, כד
לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי.
(אנחם-אנקמה – לשון נופל על לשון).

נקם האל –
ישעיהו לד, ח
כִּי יוֹם נָקָם לַיהוָה שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן.

נקם האל –
ישעיהו לה, ד
אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְיֹשַׁעֲכֶם.

נקם האל –
ישעיהו מז, ג
תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם.

נקם האל –
ישעיהו נט, יז
וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה.

נקם האל –
ישעיהו סא, ב
לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוָה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כׇּל אֲבֵלִים.
(נקם-לנחם – לשון נופל על לשון).

נקם האל, בגאולה –
ישעיהו סג, ד
כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה.

אצל ירמיה, נקם האל בעם הסורר, בביטוי חוזר –
ירמיהו ה, ט
הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד נְאֻם יְהֹוָה וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי.
וכן – ירמיהו ה, כט; ירמיהו ט, ח.

ונקמתו האישית –
ירמיהו יא, כ
וַיהוָה צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי.

ירמיהו טו, טו
אַתָּה יָדַעְתָּ יְהוָה זׇכְרֵנִי וּפׇקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרֹדְפַי אַל לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה.

וגם רוצים לנקום בו –
ירמיהו כ, י
כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ.

ירמיהו כ, יב
וַיהוָה צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי.

נקמת האל –
ירמיהו מו, י
וְהַיּוֹם הַהוּא לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל נְהַר פְּרָת.

נקמת האל (בבל) –
ירמיהו נ, טו
הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב נָתְנָה יָדָהּ נָפְלוּ (אשויתיה) [אׇשְׁיוֹתֶיהָ] נֶהֶרְסוּ חוֹמוֹתֶיהָ כִּי נִקְמַת יְהוָה הִיא הִנָּקְמוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ.

ירמיהו נ, כח
קוֹל נָסִים וּפְלֵטִים מֵאֶרֶץ בָּבֶל לְהַגִּיד בְּצִיּוֹן אֶת נִקְמַת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נִקְמַת הֵיכָלוֹ.

ירמיהו נא, ו
נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַיהוָה גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ.

ירמיהו נא, יא
הָבֵרוּ הַחִצִּים מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ מַלְכֵי מָדַי כִּי עַל בָּבֶל מְזִמָּתוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ כִּי נִקְמַת יְהוָה הִיא נִקְמַת הֵיכָלוֹ.
(נקמת היכלו – על חורבן הבית).

ירמיהו נא, לו
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי רָב אֶת רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתֵךְ וְהַחֲרַבְתִּי אֶת יַמָּהּ וְהֹבַשְׁתִּי אֶת מְקוֹרָהּ.

ביחזקאל –
יחזקאל כד, ח
לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת.

אדום נקמו, וינקמו בהם –
יחזקאל כה, יב ויד –
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם.

וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

פלישתים נקמו, וינקם בהם –
יחזקאל כה, טו-יז –
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים בִּנְקָמָה וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם.

וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה בְּתִתִּי אֶת נִקְמָתִי בָּם.

תרי עשר –
נקם האל –
מיכה ה, יד
וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ.

אלוהים הוא 'אל קנוא ונוקם', כאפיון מרכזי, בתחילת הנבואה –
נחום א, ב
אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו.

*

כתובים –

מפי עוללים, נגד אויב ומתנקם –
תהילים ח, ג
מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

נקם במלחמה –
תהילים יח, מח
הָאֵל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי.

נגד המתנקם במשורר התהילים –
תהילים מד, יז
מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

נקם הצדיק כאן –
תהילים נח, יא
יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע.
(פסוק פופולרי מאוד בחוגי הקיצונים).

נקמה בעמים –
תהילים עט, י
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע (בגיים) [בַּגּוֹיִם] לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.

אל נקמות –
תהילים צד, א
אֵל נְקָמוֹת יְהוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע.
(הגמרא אומרת – גדולה נקמה, ששם ה' ניתן בין שתי נקמות כאן. פסוק זה נפוץ דווקא בטקסים ממלכתיים).

נקמת האל –
תהילים צט, ח
יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם.

נקמה בגויים –
תהילים קמט, ז
לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּל אֻמִּים.

משלי –
נקם הגבר הנבגד –
משלי ו, לד
כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם.

מחשבת נקם נגד משורר איכה –
איכה ג, ס
רָאִיתָה כׇּל נִקְמָתָם כׇּל מַחְשְׁבֹתָם לִי.

באסתר, היהודים נוקמים באויביהם –
אסתר ח, יג
פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכׇל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת (היהודיים) [הַיְּהוּדִים] (עתודים) [עֲתִידִים] לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם.

*

מכל זה אפשר ללמוד כמה דברים –
ראשית, יש כמה סוגים של נקם. יש נקמת דם על רצח ונקמה על בגידה ביחסים משפחתיים, ואלה נקמות אישיות. ויש נקמת עם באויביו, וכאן הנקמה נמסרת לאל, אף כי לפעמים ישראל מוציאים אותה לפועל. אלוהים באופן כללי מתואר כאלוהים נוקם, בייחוד אצל נחום. אבל חל איסור לנקום בבני עמך, ומי שקיים זאת באדיקות הוא דוד, שלא הרג את שאול ושהרג את הורגי מפיבושת בן שאול.
שנית, מבחינה לשונית, ישעיה כמה פעמים מציין נקם לצד נחם בלשון נופל על לשון. יתכן שבאמת יש קשר לשוני בין שתי המילים האלה, אך גם כן יש קשר תוכני – הנקם מוביל לנחם, או לחלופין – מי שמתנחם לא מתנקם. נחם משמעותו כי ויתור – 'וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ', נאמר בסיפור נח, במובן התחרט, ומצד שני על נח נאמר – 'זה ינחמנו'.
שלישית, מעניין לציין שאת הפסוק בישעיה סא מקריא ישו בבית הכנסת, לפי הברית החדשה. אבל הוא עוצר ב – "לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוָה", ולא ממשיך עם המשכו – "וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ (לְנַחֵם כׇּל אֲבֵלִים)". ואכן, הנצרות מטיפה לא לנקום כלל, אלא להניח לכעס. אלא שהאל כפי שמתואר אצלה שונה מהאופן בו הוא מופיע בתנ"ך, כפי שראינו. ועדיין, במקום אחד הם חוזרים על הפסוק 'לי נקם ושילם'*, כך שממד הנקמה לא נעלם, אלא נמסר כולו לאל.
ובכל זאת, כפי שאנו יודעים, לאורך ההיסטוריה הנוצרים נהגו במידת נקם גדולה.

* כאן –

יַקִּירַי, ‮אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הֲנִיחוּ לַזַּעַם, כִּי כָּתוּב ‮"‮לִי נָקָם וְשִׁלֵּם‮ אָמַר יהוה".
רומים יב, יט.