דבר שדנו בו בשבת –
יש כמה גישות ביהדות. הרמב"ם הציג גישה רציונליסטית קשה וחמורה, שהיא גם רצינית ועמוקה, אבל רוב העם לא התייחס יותר מדי לתורתו הפילוסופית, והיא נשארה נחלת הרבנים המלומדים בלבד. גם בישיבות, הספר שלו שלומדים הוא בעיקר משנה תורה, הספר ההלכתי, וכמעט שלא את הספר ההגותי, מורה הנבוכים.
ואמנם, גישתו הפילוסופית הבסיסית, כי אלוהים הוא מופשט ולא גוף, היא נחלת הכלל, ואותה הוא כתב גם בספר ההלכתי שלו, וגם ברשימת העיקרים, אך ללא הדיון הפילוסופי הנלווה.
גישה אחרת היא הגישה הקבלית. כאן אין דיון פילוסופי קפדני, אלא דברים דמיוניים ואגדתיים.
והנה, דווקא גישה זו היא שתפסה מקום נכבד ביהדות, מכבדים אותה מאוד והולכים לפיה.
וכך גם בפרשנות התנ"ך.
הפרשן הפופולרי ביותר, ללא תחרות, הוא רש"י, שקיבל את הכינוי 'פרשנדתא', פרשן הדת. כל התלמידים הדתיים בבית הספר לומדים את פרשת השבוע עם פירושו, וכך היה גם בעבר, וכן כך אצל רוב המבוגרים.
רש"י נחשב כמפרש על פי הפשט, אבל זו אבחנה שגויה. אמנם מצוי אצלו גם פשט, אבל גם הרבה פשט ואגדה. הוא בעצמו אמר לנכדו הרשב"ם, שאם היה כותב שוב היה הולך יותר בדרך הפשט, 'לפי הפשטות המתחדשות'.
ומצד שני, יש גישת פשט אמיתית, בה נקט גם רשב"ם האמור, וגם פרשן חשוב ממנו – אבן עזרא, שאצלו ניתן למצוא גם ניתוח לשוני קפדני, שיש רבות מה ללמוד ממנו עד היום.
ואולם, את אבן עזרא, או את הרשב"ם, כמעט ולא לומדים. ומדוע? זו אותה סיבה עצמה – לב אנשים נוטה אחר האגדה, לא אחרי הפילוסופיה ולא אחרי פשט הדברים.
(אולי דברים דומים לזה אמר ביאליק במאמרו 'הלכה ואגדה').
והנה, יש מדרש שמבטא בדיוק את התובנה הזו –
ועוד מסופר על ענוותנותו של ר' אבהו: ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא [הזדמנו למקום אחד], ר' אבהו דרש באגדתא [בדברי אגדה], ובאותו זמן ר' חייא בר אבא דרש בשמעתא [בהלכה]. שבקוה כולי עלמא [עזבו הכל] לר' חייא בר אבא, ואזול לגביה [והלכו אצל] ר' אבהו. חלש דעתיה [חלשה דעתו, הצטער ונעלב] ר' חייא בר אבא. אמר ליה [לו] ר' אבהו דברי פיוס: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית (דברים קטנים), על מי קופצין רוב הקונים — לא על זה שמוכר מיני סידקית? ואף כאן אתה עוסק בדברים גדולים וחשובים, שאין קופצים מרובים עליהם, ואני עוסק בדברים קטנים, ולכן הכל באים אלי.
מסכת סוטה מ ע"א.
הפסוק היומי 