נפש

המילה נפש מופיעה ב-686 פסוקים בתנ"ך. זה הרבה. אך הנה ראיתי שמילון המקרא של ספיר כבר עשה את העבודה הזו, והוא מייתר את עבודתי כליל, אולי גם להמשך. זה מה שהוא כותב –

נֶפֶשׁ
(מילון המקרא)
1. נשמה, רוח החיים, כאמור בפסוק: "יִשְרְצוּ המים שֶרֶץ נפש חַיָּה" (בראשית א, 20). (ראה גם: הישארות הנפש)
2. אדם, ילוּד אישה, כאמור בפסוק: "כל נפש ארבעה עשר (בראשית מו, 22)
3. גוף אדם חי, כאמור בפסוק: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָמו בְנַפְשוֹ הוא" (ויקרא, יז, 14)
4. מישהו, פלוני, כאמור בפסוק: "ונֶפֶש כִּי תֶחטָא" (ויקרא, ה, 1)
5. נשימה, כאמור בפסוק: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁה כִּי מֵתָה" (בראשית לה, 18)
6. [בסמיכוּת, בכינוּיים, בצֵרוּפים: נפש-נפשי, נפשך וכו'] האדם עצמו – פעילותו הפיזיולוגית, חושיו, היצרים והרגשות, המחשבה, התבוּנה, כּושר השיפוּט, החוויות הדתיות, האופי וכד', כאמור בפסוק: "והָיָה לָךְ למֵשיב נֶפש" (רות ד, 15)

ביטויים –
נפשו יוצאת חושק, תאב, כאמור בפסוק: "נפשו יצאה בדברו" (שיר השירים ה, 6)
מבקש נפשו רוצה להרוג אותו, כאמור בפסוק: "מבקשי נפשי לספותה" (תהילים מ, 15)
ממלא נפשו אוכל לשובע, כאמור בפסוק: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" (משלי ו, 30)
מפח נפש אנחה, אכזבה, כאמור בפסוק: "ותקוָתם מפח נפש" (איוב יא, 20)
נופח נפשו מת, מוציא רוחו באנחות, כאמור בפסוק:
"אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה" (ירמיה טו, 9)
עומד על נפשו מגן על עצמו, על חייו, כאמור בפסוק: "ולעמוד על נפשם" (אסתר ח, 11)
רחב נפש מתגאה, כאמור בפסוק: "רחב נפש יגרה מדון" (משלי כח, 25)
שם נפשו בכפו עושה מעשה ללא פחד מהמוות, כאמור בפסוק: ואשים נפשי בכפי" (שמואל א' כח, 21)
תקצר נפש חוסר סבלנות, מיאוס, כאמור בפסוק: "ותקצר נפש העם בדרך" (במדבר כא, 4)

*

מעבר לזה, גם הקרבה של נפש ונשף, היא תנועת האוויר, ידועה כבר. וגם אני כבר כתבתי על מילה זו כאן, והמילים שהיא קשורה אליהן (למשל חופש, אולי). ונשף קרוב לשאף, והוא לקיחת אוויר, וקרוב לאף – האיבר השואף והנושף. וצליל אף הוא כעין צליל נשיפה. עד כאן.

אך בצלם יתהלך איש

קראתי אצל ידידי אודי הרשלר את הגמרא הבאה –

"הָאוֹמֵר שְׁמוּעָה בְּשֵׁם אֹמְרָה יִרְאֶה בַּעַל שְׁמוּעָה כְּאִלּוּ עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לט-ז) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ".
גמרא שקלים ז, ב.

זה יפה מאוד, ולכן הלכתי לחפש פירוש בפורטל הדף היומי –
ה"ג רב גידל אמר האומר שמועה בשם אומרה וכו'. יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו שע"י כן יגיד הדבר על אופנו דעיקר הלימוד מרבו בראיית פנים דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך: אך בצלם. שעומד לננדו והיינו צלם של רבו יתנהג האיש האומר השמועה.

*

וזה כמובן מזכיר את אמרת חז"ל –

הָא לָמַדְתָּ,
שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב, כב) "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי".
אבות ו, ו.

*

ואולם, מה משמעות פשט הפסוק? –

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם.
תהילים לט, ז.

רש"י –
אך בצלם – בחשך. פירש דונש: לשון צלמות.

[ומנחם פירשו: צלם ממש, כמו: כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט׳:ו׳), ולא יתכנו דבריו.]

אך הבל – היא כל המייה וגאוה שלהם.

יצבר – תבואה בשדה כל ימות הקציר.

ואינו יודע מי אספם – אינו יודע מי אספם לבית, שמא לפני האסיף ימות.

אבן עזרא –
אך – כי ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת, כדמות הנהר המתהלך וצלמו עומד.

ויש אומרים: כי בצלם – כמו: צלמות.

והנכון בעיני: כי האדם דומה לצלם וכאשר ישתנה הצלם כן ישתנה הוא.

וטעם הצלם – מערכות המשרתים וכוכבי עליון שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת וחכמי המזלות יודעים זה.

ויהמיון – קבוץ ממון, כמו: ומי אוהב בהמון (קהלת ה׳:ט׳).

יצבור – מעט מעט.

ולא ידע מי אוספם – כולם רגע אחד במותו. והנה כל ימיו בהבל, והנו הבל ומעשיו הבל.

רד"ק, ואדגיש את התוספת –
אך בצלם יתהלך איש – בחשך (רש״י) יתהלך כל ימיו, כי לא ידע יום מותו. וצלם: חשך; וכן בלשון ערבי צלם בנקודה על הצד״י: חשך.

ויש אומרים (דונש): שהוא מן צלמות, שפרושו: חשך; ואיננו נכון, כי צלמות ענינו שתי מלות: צל מות.

ויש מפרשים (מנחם) אותו: כמשמעו. ופרושו: כי האדם ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת בדמות, כמו הנהר המתהפך ומתהלך וצלמו עובר.

והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: כי טעם צלם מערכת הככבים המשרתים שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת כן ישתנה האדם

והחוקרים המודרנים מסכימים עם דעת רש"י שהוא לשון צלמות, בהוראת חושך.

השורש שכח

השורש 'שכח' מופיע ב-112 פסוקים, ומשמעותו הנפוצה היא איבוד זיכרון. הוא בא פעמים רבות ביחס לאל – שכחת האל או שכחה (או חוסר שכחה) של האל, אבל גם כמובן בשכחה פשוטה של אדם.
להלן כמה הופעות מעניינות.

תשי מקביל לשכח, מלשון נשייה, שכחה –
דברים לב, יח
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

יש חרפה שלא תשכח, כמה פעמים בירמיה –
ירמיהו כג, מ
וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ.

וגם ברית שלא תשכח –
ירמיהו נ, ה
צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל יְהוָה בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ.

מידה כנגד מידה – שכחת התורה מובילה לשכחת העם –
הושע ד, ו
נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי.

משורר תהילים מרגיש שכוח מאדם –
תהילים לא, יג
נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד.

ומאל –
תהילים מב, י
אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב.

אבל לא שוכח את התורה, ביטוי שחוזר הרבה בתהילים קיט –
תהילים קיט, סא
חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.

והפסוק המפורסם, שהסברו בהמשך –
תהילים קלז, ה
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

קהלת גם מדבר על שכחה –
קהלת ב, טז
כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל.

ומופיע גם בארמית –
דניאל ב, כה
אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר לֵהּ דִּי הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע

או כאן – והפירוש הוא שכיחה-מצויה –
דניאל ה, יד
וְשִׁמְעֵת (עליך) [עֲלָךְ] דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְ וְנַהִירוּ וְשׇׂכְלְתָנוּ וְחׇכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ.

*

ויקימילון –

1. איבד זיכרון, חדל לדעת דבר שידע בעבר.

2. לשון המקרא יבש, נבל, קמל

”אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי“ (תהילים קלז, פסוק ה)

משמעות 1
ייתכן שיש קשר בין הפועל "שכח" בעברית לבין הפועל "שְכַח" בארמית ו-škḥ באוגריתית, שמשמעותם מצא. 

משמעות 2
הבנה זו של הפועל "שכח" בספר תהילים מבוססת על הפועל ṯkḥ באוגריתית (העיצור ṯ באוגריתית מקביל לשי"ן בעברית), שמשמעותו: יבש, נבל או קמל. ההנחה הרווחת כיום במחקר היא שמשמעות הפסוק היא: אם אשכח ירושלים, תיבש ידי הימנית (תיעשה משותקת), וכי משחק המילים בין הפועל "שכח" במשמעות "לאבד זיכרון" לבין הפועל "שכח" במשמעות "יבש" נעשתה כאמצעי פואטי (היסטורית, אלה היו שני פעלים שונים). (David Steinberg, History of the Ancient and Modern Hebrew Language)

*

ואילו אני חושב שיש קשר ברור בין שכח ושכך, במובן רפה כוחו, וכנראה השני נגזר מהראשון. והוא שורש שח-שך, שלו שורשים קרובים אחרים, כדוגמת נח, שכבר דיברתי עליהם.

שורש תור

השורש 'תור' מופיע בכמה עשרות פסוקים (וקיים גם העוף תור), כמה ידועים מאוד.
הלשונאי ניסן נצר אומר שלתור בעולם במשמעות של ימינו נגזר מהמילה האנגלית. ואולם, הבדל המשמעות בין הלשון העתיקה, שעיקרה ריגול, אבל לא רק, לבין זו המודרנית לא גדול, לכן אני חושב שדווקא המילה האנגלית הושפעה מהעברית.

הנה כמה מהופעותיו –

לתור – לרגל –
במדבר יד, לח
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ.

ויש גם לתור אחרי הלב, מלשון שיטוט וחיפוש –
במדבר טו, לט
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

האל תר אחר מקום לישראל –
דברים א, לג
הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם.

ויש פשוט אנשי התרים, סמוך לסוחרים ולרוכלים, ההולכים לארצות אחרות –
מלכים א י, טו
לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וּמִסְחַר הָרֹכְלִים וְכׇל מַלְכֵי הָעֶרֶב וּפַחוֹת הָאָרֶץ.

ואצל קהלץ יש לתור בחוכמה –
קהלת א, יג
וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה עַל כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ

וגם לתור אחרי הלב, מה שנאסר בתורה, וכבר כתבו על זה –
קהלת ב, ג
תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחׇכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם.

ושוב חוכמה –
קהלת ז, כה
סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חׇכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת.

ובנפרד, מכאן גם מקור המילה 'בתור', כנראה (שצריך לבדוק עניינה) –
דברי הימים א יז, יז
וַתִּקְטַן זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֱלֹהִים וַתְּדַבֵּר עַל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וּרְאִיתַנִי כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה יְהוָה אֱלֹהִים.

*

ויש 'תור נערה ונערה' שבאסתר.
כותב ויקימילון –
גיזרון

המילה מופיעה פעמיים בלבד במקרא, בפסוק לעיל ובאסתר ב, פסוק טו. יש פרשנים הטוענים ששימוש זה אינו בא במובן של סדר, אלא של הציפור תור שנשאה את שמם.

(2): מקביל לערבית בהגיית טַרַא (تَارَة) בהוראת "זמן (ה-)" .

ועל הציפור –
גיזרון –
יש סברות שהשם נגזר מקול התור כמעין חיקוי של קולו. כך גם בשפות אחרות (ראו "תרגום"). 

ועל תר –
גיזרון –
קיים דמיון למילה הצרפתית tour באותה המשמעות, שמקורה מלטינית: tornō – אסתובב.




שורש גלל

השורש 'גלל' מופיע ב-175 פסוקים. על 'גל' דיברתי בפוסט קודם, ועכשיו אפנה אל שאר הופעותיו, שאביא רק בצורה מייצגת.

*

המילה 'בגלל' –
בראשית יב, יג
אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

ויקימילון –
גיזרון
מן ג-ל-ל, ומציין קשר סיבתי, שדבר נגלל ונמשך בסיבת דבר מסוים

המילה 'בגלל' צריכה עיון, אולי היא כדבר המתגלגל בעולם –
בראשית יב, יג
אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

לגלול אבן –
בראשית כט, ג
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.

או לגול אבן –
בראשית כט, י
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

בהקבלה להתנפלות –
בראשית מג, יח
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

גם גלגלת, אולי על שם עגלגלותה (גם עגול הוא כגל) –
שמות טז, טז
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאׇהֳלוֹ תִּקָּחוּ.

וגילולים – כמו גללים, ובדומה לגועל –
ויקרא כו, ל
וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם.

גלותי – הסרתי, כאבן מפי הבאר –
יהושע ה, ט
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

גולו – גלגלו, כך העבירו אבנים –
יהושע י, יח
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ גֹּלּוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֶל פִּי הַמְּעָרָה וְהַפְקִידוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים לְשׇׁמְרָם.

גם גליל כמקום –
יהושע יג, ב
זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כׇּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכׇל הַגְּשׁוּרִי.

גולות מים – כגל מים –
יהושע טו, יט
וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת.

מתגולל בדם, כמו מתגלגל, או אולי כמו גועל –
שמואל ב כ, יב
וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְּסִלָּה וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כׇּל הָעָם וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כׇּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד.

וגליל כחפץ –
מלכים א ו, לד
וּשְׁתֵּי דַלְתוֹת עֲצֵי בְרוֹשִׁים שְׁנֵי צְלָעִים הַדֶּלֶת הָאַחַת גְּלִילִים וּשְׁנֵי קְלָעִים הַדֶּלֶת הַשֵּׁנִית גְּלִילִים.

גולת הכותרת –
מלכים א ז, מב
וְאֶת הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים.

גלל – צואה, אולי קשור לגועל –
מלכים א יד, י
לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרׇבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרׇבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרׇבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ.

מגוללה בדמים – ויש גם מגואל בדמים –
ישעיהו ט, ד
כִּי כׇל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ.

גלגל של קש, כפי שיובא להלן –
ישעיהו יז, יג
לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה.

וגלגל מרכבה –
ישעיהו כח, כח

לֶחֶם יוּדָק כִּי לֹא לָנֶצַח אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ.

נגולו – נגללו ונגלו –
ישעיהו לד, ד

וְנָמַקּוּ כׇּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכׇל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה.

וכן מגילה נגללת. ומגילה מופיעה הרבה בספר ירמיה –
ירמיהו לו, ב
קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כׇּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

צורה ייחודית –
ירמיהו נא, כה

הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם יְהוָה הַמַּשְׁחִית אֶת כׇּל הָאָרֶץ וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה.

גלגל בחזון יחזקאל. ואצל יחזקאל נפוצה המילה גילולים –
יחזקאל י, ב
וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חׇפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי.

ויגל – יגלה, אך גם יתנשא כגל ק
עמוס ה, כד
וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן.

גולה, עגולה –
זכריה ד, ב
וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (ויאמר) [וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ.

וכבר הבאתי – גול –
תהילים כב, ט
גֹּל אֶל יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ.

גלגל – של קש –
תהילים פג, יד
אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ

ובארמית –
דניאל ז, ט
חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כׇּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק.

עזרא ה, ח
יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי אֲזַלְנָא לִיהוּד מְדִינְתָּא לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל וְאָע מִתְּשָׂם בְּכֻתְלַיָּא וַעֲבִידְתָּא דָךְ אׇסְפַּרְנָא מִתְעַבְדָא וּמַצְלַח בְּיֶדְהֹם.

עזרא ו, ב
וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה.

ושם –
נחמיה יא, יז
וּמַתַּנְיָה בֶן מִיכָה בֶּן זַבְדִּי בֶן אָסָף רֹאשׁ הַתְּחִלָּה יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה וּבַקְבֻּקְיָה מִשְׁנֶה מֵאֶחָיו וְעַבְדָּא בֶּן שַׁמּוּעַ בֶּן גָּלָל בֶּן (ידיתון) [יְדוּתוּן].

דברי הימים א ט, טו
וּבַקְבַּקַּר חֶרֶשׁ וְגָלָל וּמַתַּנְיָה בֶּן מִיכָא בֶּן זִכְרִי בֶּן אָסָף.

דברי הימים א ט, טז
וְעֹבַדְיָה בֶּן שְׁמַעְיָה בֶּן גָּלָל בֶּן יְדוּתוּן וּבֶרֶכְיָה בֶן אָסָא בֶּן אֶלְקָנָה הַיּוֹשֵׁב בְּחַצְרֵי נְטוֹפָתִי.

*

ויקימילון על גלל-צואה –
גיזרון –
בארמית גלל הוא אבן קשה כמו אבן שיש דוגמה: ”נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא“ (עזרא ו, פסוק ד) ”היינו דאמרי אינשי מכתבא גללא בזע“ (בבלי, מסכת עבודה זרה – דף כב, עמוד ב) תרגוםזהו שנוהגים בני אדם לומר המחרט את השיש קורע. המפרשים על פי דרך התלמוד במסכת בבא קמא מפרשים את הפסק במלכים "כאשר יבער הגלל" שמדובר בשן הבהמה שהוא מבער ומכלה את התבואה.

*

כפי שאמרנו, לגלל קשורים גם עגול וגועל. כן גם סגלגל – עגלגל.
כן כנראה גם גלד, מוגלה, גלח, גלם, גלע, גלף, גלש, ועוד.

באפם הרגו איש

תכף נקרא את פרשת ויחי, ובה הפסוק הקשה, תרתי משמע, על שמעון ולוי –

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.
בראשית מט, ו.

קודם כל, סודם מקביל לקהלם, ועל סוד כבר דיברתי, ונפשי כאן מקביל לכבודי.
אך כאן אתייחס רק לסוף הפסוק, לפי המפרשים –

רש"י –
כי באפם הרגו איש – אילו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובים כולם אלא כאיש אחד לפניהם. וכן הוא אומר בגדעון: והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו׳:ט״ז), וכן במצרים: סוס ורכבו רמה בים (שמות ט״ו:א׳). זהו מדרשו.

ופשוטו: אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו.

כי באפם הרגו איש – שכעסו עליו, וכן: וילמד לטרוף טרף אדם אכל (יחזקאל י״ט:ג׳).

וברצונם עקרו שור – רצו לעקר את יוסף שנקרא שור: בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:י״ז).

אבן עזרא, הולך יותר לפי הפשט –
הרגו איש – שם המין, כמו: שור וחמור (בראשית ל״ב:ו׳), והרמז על אנשי עיר שכם.

שור – חומה, וכן: צעדה עלי שור (בראשית מ״ט:כ״ב). וכבר בארתי בספר מאזנים, שהחולם והשורק מתחלפים.

עקרו – וכן: את סוסיהם תעקר (יהושע י״א:ו׳). וזה אות כי היתה עיר שכם גדולה, כי היא מוקפת חומה.

שד"ל מדייק אפילו יותר –
הרגו איש – הורגים אדם, כך היא תכונתם, והוא דרך כלל, והרמז על הריגת שכם.

וברצונם – אפי׳ שלא בשעת כעס.

עקרו שור – הם מעקרים הבהמות להשחיתן; Succiderunt poplites, aut suffragines taurorum, quo malificio operi rustico prorsus inutiles fiebant (ראזנמילר) וכן היו עושים בסוסים, כדי שלא יועילו לאויבים במלחמה; עיין יהושע י״א:ו׳ וט׳; ש״ב ח׳:ד׳; וד״ה א׳ י״ח:ד׳. והנה עקרו עבר במקום בינוני, והכוונה על תכונת נפשם, אף אם מעולם לא עשו כן בפועל (נתיבות השלום).

רש"ר הירש מוסיף צד מעניין, במה שנראה דרש –
וברצנם עקרו שור – משמעות מילים אלה נעלמת. ברור מהו ״שור״, וברורה גם משמעות ״עקר״: ״לחתוך את גיד הרגל״; אך מ״רצון״ משתמעת בדרך כלל גישה ידידותית של רצון טוב. ומכיון שלא נאמר ״כרצונם״ (כמו בנחמיה ט, כד; ט, לז. אסתר ט, ה) אלא ״ברצונם״, קשה מאד לפרש כאן ״כפי רצונם״, אלא ״בידידותם״. ונראה, שבדומה ל״מכרתיהם״ (פסוק ה׳), הרי ש״ברצונם״ מציין את העורמה בה עשו את עצמם כידידים. ואילו ״שור״ – כדוגמת ״בכור שורו הדר לו״ (דברים לג, יז) – מציין כח, אשר כשלעצמו של שלום הוא, אולם בעת מלחמה יעמוד במבחן הקרב.
נמצא שפירוש פסוקנו כך הוא: בכעסם הם רצחו אנשים. וקודם לכן, העמידו פנים של רצון טוב כלפי אויביהם; ובכך שיתקו את כחם של אנשים אלה, שאף שבדרך כלל פניהם לשלום, היה בידם להגן על עצמם באומץ לב מפני התקפה. הם דיברו על לבם בשפת חלקלקות וידידות, שיאותו להמול, כדי להחלישם; ובהיותם כואבים, התנפלו עליהם. נמצא שלא ניתן להליץ על מעשיהם אף כמעשה גבורה! על כן…

*

מבחינת תורת התעודות, לפי פרידמן, שתי הפרשות האלה – סיפור דינה והברכות – הם ממקור J. בכל אופן יתכן שהן סיפור דינה והן השירה הם מקורות נפרדים. השירות ככלל – קדומות הן.
ואם כך, נראה שהייתה מסורת על שמעון ולוי, שני השבטים חסרי הנחלה, שבאה לידי ביטוי בשני הפרקים.

שאלת הכותל

בנוגע לסוגיית הכותל, והאם יש 'להרשות' לרפורמים ולנשות הכותל להתפלל שם (מוזר בכלל שצריך לבקש רשות לדבר כזה) –
ראשית, מתווה הכותל, המייחד רחבה נפרדת, הוא פתרון טוב.
אך שנית, לא צריכה להיות כל התנגדות לכך, שהרי לבית ה' יכולים להיכנס גם נוכרים (בתנאים מסוימים) –

ישעיה נו –
ו וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.

מלכים א, ח –
מא וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. מב כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. מג אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. 

חך, חכם

חך וחכם

המילה 'חך' מופיעה ב-18 פסוקים בתנ"ך. הוא מופיע בעיקר כאיבר הדיבור או האכילה, אך גם, כנראה, כאיבר הנשיקות.

כמקום דיבור –
יחזקאל ג, כו
וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.

לתקיעת שופר –
הושע ח, א
אֶל חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל בֵּית יְהוָה יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ.

כמקום אכילה –
תהילים קיט, קג
מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי.

בפסוק הידוע –
תהילים קלז, ו
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

כנראה לנשיקות –
משלי ה, ג
כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.

דיבור –
משלי ח, ז
כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע.

אוכל –
משלי כד, יג
אֱכׇל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ.

דיבור, בהקשר של הבנה –
איוב ו, ל
הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת.

אוכל –
איוב יב, יא
הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ.

אוכל –
איוב כ, יג
יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ.

דיבור –
איוב כט, י
קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה.

דיבור –
איוב לא, ל
וְלֹא נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי לִשְׁאֹל בְּאָלָה נַפְשׁוֹ.

דיבור –
איוב לג, ב
הִנֵּה נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי.

אוכל –
איוב לד, ג
כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל.

ובשיר השירים כנראה מדובר על נשיקות –
שיר השירים ב, ג
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.

שיר השירים ה, טז
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

שיר השירים ז, י
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

רעב וצמא –
איכה ד, ד
דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם.

*

מבחינה לשונית, כאן ברור החיקוי הצלילי, של קול הכחכוח.

ואני חושב להציע שאולי זה המקור של המילה 'חכם', שהרי החוכמה ניכרת בדיבור, המופק מהפה.
בעבר כתבתי משהו אחר, ושם בתגובות אמרו לי שגזניוס חשב שיש קשר לחקק – אך זה לא נראה לי, אך אפשר. והמגיבה קשרה ל-חכה – וזה אפשרי, לשונית, אך לא ברור הקשר.

חכמוני

עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' כתב על חכמוני, אז אכתוב גם אני.

ראשית, יש חכמוני אחר, שנקרא גם תחכמוני, והוא דווקא גיבור מגיבורי דוד –
שמואל ב כג, ח
אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ (העצנו) [הָעֶצְנִי] עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם (אחד) [אֶחָת].

וכן –
דברי הימים א יא, יא
וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשׇׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ (השלושים) [הַשָּׁלִישִׁים] הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת.

אך יש גם חכמוני שהיה איש מבין וסופר –
דברי הימים א כז, לב
וִיהוֹנָתָן דּוֹד דָּוִיד יוֹעֵץ אִישׁ מֵבִין וְסוֹפֵר הוּא וִיחִיאֵל בֶּן חַכְמוֹנִי עִם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.

ומה יש לומר? שמו הולם אותו.

רצח

המילה רצח מופיעה ב-42 פסוקים. אביא את הופעותיה בנ"ך בלבד.

הרבה נביאים מדברים נגד רצח ורצחנות –
ישעיהו א, כא
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.

ירמיהו ז, ט
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

כאן רצח נופל על לשון צרח –
יחזקאל כא, כז
בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק.

הושע ד, ב
אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.

הושע ו, ט
וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ.

ומשורר תהילים מתלונן על רוצחים –
תהילים מב, יא
בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאׇמְרָם אֵלַי כׇּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ.

תהילים סב, ד
עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרׇצְּחוּ כֻלְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה

תהילים צד, ו
אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.

ועוד בספרי החוכמה –
משלי כב, יג
אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ.

איוב כד, יד
לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטׇל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב.

*

יש ארבעה פעלים שמסתיימים ב'צח', ואפשר למצוא קשר ביניהם –
רצח – שפיכות דמים
פצח – פיצוח ראש למשל הוא מסוגי האלימות.
נצח – הוא גם דם, כמו בפסוק 'ויז נצחם על בגדי'
קצח – תוספת ללחם, ולא רואה את קשרו כאן. נראה כמשהו שקצצו אותו.