הבין, התבונן, בנה, בן

השורש 'בין' מופיע ב-544 פסוקים בתנ"ך בצורות שונות – בלשון בינה ותבונה, כמילית 'בין', ועוד הרבה. כמובן לא אביא את כל המובאות.

מילון ספיר כותב –
מֵבִין
(מילון המקרא)
מבחין, משׂיג בּשִׂכלו, כאמור בפסוק: "ושָאַלתָּ לְךָ הָבִין לִשמֹעַ מִשפָּט" (מלכים א', ג, 11)
2. מורֶה, מלַמֵד, כאמור בפסוק: "וּבָאתִי לַהבִינְךָ את אשֶר יִקְרָה" (דניאל י, 14)
3. מגַדֵל (או: מַבשיל), כאמור בפסוק: "בטֶרֶם יָבִינוּ סִירוֹתֵיכֶם אָטָד" (תהילים נח, 10), משמע – עד שקוציכם הצעירים ייהפכו לשׂיחים
4. מומחה, כאמור בפסוק: "היא חכמתכם ובינתכם" (דברים ד, 6)

תְּבוּנָה
(מילון המקרא)
בינה, שכל, פיקחוּת, כאמור בפסוק: "ואיש תְּבוּנָה יְיַשֵּׁר לָכֶת" (משלי טו, 21)

אטימולוגיה –
מֵבִין
<בין> (במשמעות הבנה) משקל קטיל לציון מצב, שהרי יסודה של ההבנה הוא ההבחנה בין דבר לדבר.

*

ומשורש זה גם – התבונן.

מילון ספיר –
מִתְבּוֹנֵן
(מילון המקרא)
שׂם לב, מסתכל, כאמור בפסוק: "והתבוֹנַנְתָּ על מקוֹמוֹ ואֵינֶנוּ" (תהילים לז, 10)

ויקימילון –
הִתְבּוֹנֵן
גיזרון
מן התנ"ך. מן בינה, ובָּן, וגם בהוראת "להסתכל". ראו, ”וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב“ (דניאל ח, פסוק ה)

באכדית שנתגלתה בכתובות תגלת פלאסר III, ובנו שלמנאסר V , מצויה התיבה :("בֻּוּנֻ","בֻּונַּנֻּ" bunnannû ,būnu ,bunnu) במשמעות "קלסתר פָּנים", להסתכל, התבונן. "בֻּונַּנֻּ" מילה נרדפת אכדית של המילה פנום panum- בהוראת "פָּנים".

ועל בִּינָה –
גיזרון
שם פעולה מן הפועל בָּן. שואב גם מן השורש ב-נ-ה (היכולת לבנות ידיעה תועלתית מתוך פרטי פרטים)

*

ולכן נוסיף גם את השורש 'בנה', שמופיע ב-425 פסוקים, כפועל בנה, או שם בן, על הטיותיהם, ובעוד צורות.
הבונה, כאמור, משתמש בתבונה.
ועוד, בפרקטיקה העתיקה הולדת הבן נקראה 'היבנות'. כך בדבריה הידועים של שרה –

בראשית טז, ב
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.

ושל רחל –
בראשית ל, ג
וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

הבן – הוא זה שבונה את המשפחה.

*

לבסוף, נראה שיש קשר בין שורש 'בן' לשורש 'כן' מהמאמר הקודם.

השורשים חנה, כון, קנה

השורש 'חנה' מופיע ב-324 פסוקים, כפועל חנ"ה על צורותיו השונות, וכשם 'מחנה' על נטיותיו השונות, וגם בשם חנה, אם שמואל, אף כי שמה הוא כנראה מלשון חן. כמובן לא אביא את כל הפסוקים האלה.

מילון ספיר –
חוֹנֶה
(מילון המקרא)
1. נוטה, שוקע, כאמור בפסוק: "הנה חנוֹת היום לִין פֹה" (שופטים יט, 9)
2. מפסיק הליכתו, מקים מחנה, כאמור בפסוק: "וּבַחנֹת המשכן יָקִימוּ אֹתוֹ הלְוִיּם" (במדבר א, 51)
3. קובע מחנה צבאי כדי לצור על מקום וּלכָבשו או כדי להָגֵן עליו, כאמור בפסוק: "וחניתי כדּוּר עָלָיִךְ וצרתי עָלַיִךְ" (ישעיה כו, 3)

מַחנֶה
(מילון המקרא)
1. מקום מנוחה, חנִייָה, כאמור בפסוק: "ותעל השלו וַתְּכַס את המחנה" (שמות, טז, 13)
2. ריכוז של אנשים, חיילים וכד', כאמור בפסוק: "כי תצא מחנה על אֹיְבֶיך" (דברים, כג, 10)

*

השורש 'כון' מופיע -289 פסוקים, בצורות שונות – הֵכִין, כּוֹנֵן, נָכוֹן, כֵּן, ועוד.

נביט במילה 'כונן', שמופיעה ב-6 פסוקים.

לפי מילון ספיר –
מְכוֹנֵן
1. מבַסֵס, מיַיסֵד, מֵקים (מִפעָל, אִרגוּן וכד'): מקדש ה' כוננו ידיך (שמות טו 17)
2. מכַוֵון, שָׂם דבר במקום המתאים: כוננו חִצָם על יֶתֶר (תהילים יא 2)

אטימולוגיה –
מְכוֹנֵן
<כון> משמעו בשפות השמיות: להתקיים, להעמיד, להיות יציב, לקבוע

אלה הופעותיו –
תכנן, התכונן –
ישעיהו נא, יג
וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כׇּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק.

מייסד –
חבקוק ב, יב
הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה.

מייסד –
תהילים ט, ח
וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ.

מבסס –
תהילים מ, ג
וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי.

ייסד –
משלי ג, יט
יְהוָה בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.

יסוד –
איוב ח, ח
כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם.

*

אם כך, גם שורש זה עניינו יציבות וקביעות, כך שנוכל לזהות ולאחד את שורשי חן-כן.
ולכאן שייכת אף המילה 'כאן', מה שמכונן במקום זה. וכן לכאן שייך גם 'קן', המקום המכונן של הציפור. ובדומה לכך – הפועל 'קנה', במובן רכש והכניס לביתו, או – יצר, כונן.

*

השורש 'קנה' מופיע ב-195 פסוקים, כשורש וכשם – מקנה, ועוד.

מילון ספיר –
קוֹנֶה
(מילון המקרא)
1. לוקח במחיר, רוכש, כאמור בפסוק: "לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בכסף מָלא" (דברי הימים א' כא, 24)
2. (בהשאלה) רוכש, מקַבֵּל, כאמור בפסוק: "קְנֹה חָכמה מה טוֹב מֵחָרוּץ" (משלי טז, 16)
3. יוצֵר, בורא, כאמור בפסוק: "כִּי אתה קָנִיתָ כִלְיֹתָי" (תהילים קלט, 13)

מִקְנֶה
1.כּלַל בּהֵמות הבַּיִת, צֹאן וּבָקָר: במקנךָ אשר בשדה – בסוסים, בתמרים, בגמלים, בבקר ובצאן (שמות ט 3)
2. קנִייה: מקנה השדה והמערה אשר בו (בראשית מט 32)

*

אחזור על עיקרי הדברים –
א. 'כון' משמעו בשפות השמיות: להתקיים, להעמיד, להיות יציב, לקבוע (ויקימילון).
ב. אני מוסיף – נראה שיש קשר בין השורשים חנה-כון-קנה, במובן זה של יציבות וקיום.

שורש קדח

השורש 'קדח' מופיע ב-8 פסוקים, בצורות שונות – כמחלת הקדחת, כפועל בהוראת חימום, בא בסמיכות ל'אש', במילה אקדח בהוראת אבן טובה.

מילון ספיר –
קוֹדֵחַ
(מילון המקרא)
1. בּועֵר, דולֵק, כאמור בפסוק: "כי אֵש קָדחָה באַפִּי" (דברים לב, 22)
2. מַבעיר, מַדליק, כאמור בפסוק: "כי אֵש קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי" (ירמיה יז, 4)

קַדַּחַת
(מילון המקרא)
דַלֶקת, מחלה המלוּוה בחום גבוה, כאמור בפסוק: "את השַחֶפֶת ואת הקַּדַּחַת" (ויקרא כו, 16)

אֶקְדָּח
(מילון המקרא)
אבן טובה, כאמור בפסוק: "ושַׂמתי… ושעריךְ לאַבְנֵי אֶקְדָח" (ישעיה נד 12). בתַרגום השבעים נקראת לֹתוּס כריסטלו שהיא הבדולח, ואילו רש"י סבור שהיא הקרבּוּנקוֹלוּם שהיא אבן אדומה.

*

אלה הופעותיו –

א. מחלת קדחת –
ויקרא כו, טז
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

דברים כח, כב
יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אׇבְדֶךָ.

ב. פועל בהוראת חימום, בסמוך ל'אש' –
אש קודחת –
דברים לב, כב
כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

קודחי אש –
ישעיהו נ, יא
הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן.

קדוח אש –
ישעיהו סד, א
כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ.

אש קודחת –
ירמיהו טו, יד
וְהַעֲבַרְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד.

אש קודחת –
ירמיהו יז, ד
וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד.

ג. אבן טובה –
ישעיהו נד, יב
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכׇל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.

*

ויש עוד משמעויות בלשון חז"ל ובלשון ימינו.
לפי ויקימילון –
בלשון חז"ל –
קדח – יצר חור בחומר. בדר"כ חור עגול.
קיים גם בצורה ארמית.

בלשון ימינו –
אֶקְדָּח (גם:אֶקְדּוֹחַ)
עברית חדשה כלי נשק חם בעל קנה קצר, שאחיזתו בעת הירי יכולה להתבצע באמצעות כף יד אחת.

גיזרון
מהשורש ק־ד־ח שמשמעו לבעור, כמו בפסוק: ”כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי“ (דברים לב, פסוק כב), בצירוף אל"ף פרוסתטית.

מחידושי אליעזר בן-יהודה. את הוראתה הרווחת של המילה (במשמעות כלי נשק) חידש אליעזר בן־יהודה שסלד מהחלופה בזמנו, "קנה רובה", במאמר בעיתונו "הצבי" מיום ו' בטבת תרנ"ז: "השם אשר קראו להכלי הזה לשונות (אירופיות) […] הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה […] לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח. והשם הוא אֶקְדָח […] ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח".

*

לפי דעתי הוא משורש בסיס 'קד', שממנו גם יקוד-אש, מוקד ועוד.

ערפל


המילה 'ערפל' מופיעה ב-15 פסוקים. במקרים רבים מילה זו באה בתיאור האל. וכפי שנראה בהמשך, גם סופה וסערה באות פעמים רבות ביחס לאל. כנראה תופעות טבע נשגבות (במונחי קאנט) מיד התקשרו עם האלוהי.
לו כמה משמעויות קרובות –

מילון ספיר –
ערָפֶל
(מילון המקרא)
1. ענן נָמוּךְ, כאמור בפסוק: "ביום עָנָן וַערָפֶל" (יחזקאל לד, 12)
2. חושֶך, עננים כבדים, קודרים, כאמור בפסוק: "יום חֹשֶך ואפֵלה יום עָנָן וערָפֶל" (יואל ב, 2)
3. (בהשאלה) קַדרוּת, מצוּקה, צרוֹת, כאמור בפסוק: "כי הִנה החשך יכַסֶּה ארץ וערפל לאֻמים" (ישעיה ס, 2)

אטימולוגיה –
עֲרָפֶל
<ערף> (במשמעות נזילה, טפטוף). מילה אכדית: ערף = ענן.

(כמו בפסוק 'יערוף כמטר לקחי' – יזל, יטפטף, ובשיכול – ירעיף. ומכאן רעפים).

*

אלה הופעותיו –

במעמד הר סיני –
שמות כ, יח
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.

דברים ד, יא
וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל.

דברים ה, יט
אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כׇּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי.

עוד בתיאור האל –
שמואל ב כב, י
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

כן בדברי שלמה ביחס לאל –
מלכים א ח, יב
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל.

ובמקבילה בדברי הימים –
דברי הימים ב ו, א
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכּוֹן בָּעֲרָפֶל.
(והוא הפרק הנקרא היום ב-929).

*

ובאופן כללי –
כאן האל מנוגד לערפל –
ישעיהו ס, ב
כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

כחושך –
ירמיהו יג, טז
תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת (ישית) [וְשִׁית] לַעֲרָפֶל.

יחזקאל לד, יב
כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכׇּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.

יואל ב, ב
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר.

יום ה' –
צפניה א, טו
יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.

*

בתיאור האל –
תהילים יח, י
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

תהילים צז, ב
עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ.

ועוד באיוב –
איוב כב, יג
וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט.

איוב לח, ט
בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.

*

וכאמור, ביחס לאלה באות גם סופה וסערה –

ישעיהו סו, טו
סופה –
כִּי הִנֵּה יְהוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ.

נחום א, ג
יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם (וגדול) [וּגְדׇל] כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יְהוָה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו.

סערה –
בעליית אליהו לשמים –
מלכים ב ב, א
וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל.

מלכים ב ב, יא
וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם.

בהתגלות לאיוב –
איוב לח, א
וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב (מנהסערה) [מִן הַסְּעָרָה] וַיֹּאמַר.

איוב מ, ו
וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב (מנסערה) [מִן סְעָרָה] וַיֹּאמַר.

*

אגב, לפי ויקימילון –
בקרב חזאים וימאים נהוג כיום להבחין בין סופה לסערה על פי מהירות הרוח, כאשר בזמן סופה מהירות הרוח גבוהה יותר. ליתר דיוק, מהירות הרוח בסופה הינה 52 קשר (100-95 קמ"ש), וגובה הגלים תשעה מטרים.

אני לא רואה את זה היום.

דוד

פרק היום ב-929 – דברי הימים ב, ו, ובו תפילת שלמה בכינון בית המקדש. בו כמה נושאים מעניינים – ה' אמר לשכון בערפל, התפילה במקדש פנויה גם לנכרים, העיקרון של 'אין אדם שלא יחטא' ועוד – אך על כל אלה דיברתי בעבר.
תחת זאת אתמקד בפסוק תמים אחד, וגם כן רק בחציו השני –

וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
דברי הימים ב, ו, ו.

דוד (או כמו כאן – דויד) הוא המלך המרכזי בתנ"ך, והוא מוזכר מאות פעמים, ורוב ספר שמואל א+ב מוקדש לו. הוא אבי שושלת מלכות יהודה – שקורותיה מסופרות במלכים א+ב – וממנו לפי הנביאים יבוא המלך העתידי, המשיח. גם פרקי התהילים בחלקם הגדול נאמרים 'לדוד', ועל פי המסורת הוא כתבם. כך שבחלק גדול מנביאים ראשונים, נביאים אחרונים והכתובים, הוא דמות מרכזית.

הוא גם היה, כנראה, דמות ממשית. אמנם תחילה חשבו הארכיאולוגים שמדובר באגדה, אבל כבר נמצאה כתובת בתל דן – 'בית דוד', כך שהיום הדעה השלטת היא שהוא היה דמות ממשית, אף אם מלכותו אולי הייתה מצומצמת ממה שתואר.

משמעות שמו, כנראה – אהוב. הרי 'דודים' בשיר השירים הם אהבים, והאהוב הוא 'דוד', וכן בשם קרוב המשפחה, אחי האב. גם הדודאים, כמסופר, נחשבו כצמח המעורר אהבה. וכן הדבר האהוב הראשון על התינוק הוא – דד אימו.
לפי ויקימילון – אכדית: דָאַדֻ, אהוּב. אך הצעה אחרת ראו בהמשך.

ובאמת דוד הוא האדם האהוב ביותר בתנ"ך – כך קראתי אצל יוכי ברנדס, כמדומני. מיכל אוהבת אותו, יהונתן אוהב אותו 'כנפשו', וגם 'כל ישראל' אוהבים אותו, כך נאמר. ואילו הוא – לא נאמר עליו שאהב איש, לא את מיכל, לא את יהונתן, ולא אף אחד אחר.

והנה, אתמול פורסם* שהשם הפופולרי ביותר לבנים (אצל היהודים) לשנת 2021 הוא דוד, עדיין דוד.
אולי נכון מה ששרים – 'דוד מלך ישראל חי וקיים'.

*ראו –
https://www.ynet.co.il/news/article/bkqufmyif

*

כאמור, יש הצעה אחרת לניתוח השם דוד.
ויקימילון כותב על גזרון השם –

קאסוטו ובנימין מזר מצאו בתעודות חיצוניות למקרא כי תיבת "דֲוִוידו(ם)" (dāwidu(m קיימת אצל השבטים הנודדים-שמיים-מערביים ממארי של המאה ה־18 לפנה"ס בהוראת "ראש שבט"; מאוחר יותר גם בהוראת "שר-הצבא-בשירותו-של-מושל". טור־סיני אף מוסיף שזמרילם מלך מארי הכה את ה-"דווידום" של בני אמינא (שבטים שמיים שישבו סמוך לפרת). במצבת מישע של מלך מואב מופיעה תיבת "דודה" (אשב. משמ. את. אראל. דודה), כנראה בהוראה שלעיל, קרי – (שריד, מאוחסן בארון) של אב קדמון או ראש שבט.

השורשים קלה וכבד

כידוע יש שתי מילים הפוכות – מכובד ונקלה, אחד כבד ואחד קל.

שורש 'קל' עניינו דבר נקלה ונחות.
שורשי קל –
קל (נקל) –
בראשית ח, ח
וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בראשית טז, ד
וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.

קלה (קלון) –
ישעיהו ג, ה
וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד.

קלל –
בראשית יב, ג
וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

קלקל –
במדבר כא, ה
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

קלס (לעג) –
מלכים ב ב, כג
וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ.

ירמיהו כ, ח
כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כׇּל הַיּוֹם.

ומכאן גם השורש שקל (קל וכבד) ושם המטבע שקל –
בראשית כג, טז
וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.

(שורשים אחרים אינם שייכים לכאן, כך נראה –
קלח, קלט, קלה (קלי), קלע, קלף, ובספק – סקל. וכן השם קול).

*

כבד היא מילה קשה לפענוח. יש לה משמעויות-לוואי רבות, אך כולן מאותה משמעות בסיסית.

ויקימילון כותב –
כָּבֵד
גיזרון –
מן המקרא.

בכתובות המלכותיים ע"ש תגלת פלאסר השלישי ובנו שלמנאסר החמישי מופיעה כשם תואר המילה "kabtu", הגייה: "כֲּבְּטוּ" , בכתב חקוק -" ka-bit-tu" , בהוראת – כבד. פניקית ykbd 'יִכּבֲּד' ובממצא מתל-חצור מופיעה תיבת 'מכבדם', (mkbdm) . השוו, מן ערבית-"כַּבַּדַאְ", كَبَّدَ בהוראת "להטעין ב- , 'נטל על עצמו'.

שורש הגה

עוד בהמשך למאמר על שגה.
השורש 'הגה' מופיע ב-36 פסוקים, ולו כמה משמעויות – מלשון מחשבה, דיבור ועוד – משמיע קול כיונה, מוסט הצידה. וכן בא כקול בכי. וכן כהסרת סיגים.
הוראות דיבור והמחשבה קרובות, וכן בשפות אחרות.

מילון ספיר –
הוֹגֶה
(מילון המקרא)
1. נוהֵם, מַשמיע קול, כאמור בפסוק: "וכיוֹנים הָגֹה נֶהְגֶּה" (ישעיה נט, 11)
2. חושב, מהרהר, כאמור בפסוק: "הֹרוֹ וְהֹגוֹ מלֵב דברי שָקר" (ישעיה נט, 13)
3. מדַבֵּר, כאמור בפסוק: "פּי צדיק יֶהגֶּה חָכמה" (תהילים לז, 30)

וכן –
מעביר, מוריד, מסיר: הוגה מישהו מהמסילה.

וכן –
ויקימילון –
הָגָה – גָּרַם שֶיִּׁתְרַחֵק, גֵּרַשׁ.
הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי“ (משלי כה, פסוק ד)

*

אלה הופעותיו –

דיבור, בהקבלה לפיך –
יהושע א, ח
לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל.

הסרה –
שמואל ב כ, יג
כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה עָבַר כׇּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.

דיבור, או הומים כיונים –
ישעיהו ח, יט
וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים.

קול בכי –
ישעיהו טז, ז
לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים.

חשב או דיבר –
ישעיהו כז, ח
בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים.

מחשבה או קול –
ישעיהו לא, ד
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה כֵּן יֵרֵד יְהוָה צְבָאוֹת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ.

מחשבה –
ישעיהו לג, יח
לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים.

קול יונה –
ישעיהו לח, יד
כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עׇרְבֵנִי.

דיבור –
ישעיהו נט, ג
כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה.

קול יונה –
ישעיהו נט, יא
נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ.

מחשבה –
ישעיהו נט, יג
פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּיהוָה וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר.

קול בכי –
ירמיהו מח, לא
עַל כֵּן עַל מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה.

קול בכי –
יחזקאל ב, י
וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי.

מחשבה ודיבור –
תהילים א, ב
כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

דיבור –
תהילים ב, א
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק.

וגם במילה הגיון, שהיא מילת סדר בשיר, דומה לסלה –
תהילים ט, יז
נוֹדַע יְהוָה מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה.

דיבור –
תהילים יט, טו
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי.

דיבור –
תהילים לה, כח
וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כׇּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ.

דיבור –
תהילים לז, ל
פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חׇכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט.

דיבור –
תהילים לח, יג
וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כׇּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ.

מחשבה ודיבור –
תהילים מט, ד
פִּי יְדַבֵּר חׇכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.

מחשבה ודיבור –
תהילים סג, ז
אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ.

דיבור –
תהילים עא, כד
גַּם לְשׁוֹנִי כׇּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי.

דיבור –
תהילים עז, יג
וְהָגִיתִי בְכׇל פׇּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה.

צריך בדיקה –
תהילים צ, ט
כִּי כׇל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה.

מעין צורת שיר, כאמור –
תהילים צב, ד
עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר.

דיבור –
תהילים קטו, ז
יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

דיבור –
תהילים קמג, ה
זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכׇל פׇּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ.

דיבור –
משלי ח, ז
כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע.

דיבור –
משלי טו, כח
לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת.

מחשבה ודיבור –
משלי כד, ב
כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה.

הוצאת סיגים, כמשל להוצאת הרשע –
משלי כה, ד-ה –
הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי.
הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ.

דיבור –
איוב כז, ד
אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה.

קול –
איוב לז, ב
שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא.

דיבור –
איכה ג, סב
שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כׇּל הַיּוֹם.

*

ויקימילון מוסיף –
הֶגֶה
גיזרון –
ייתכן כי במקור משורש י־ג־י/ה במשקל הֶקְטֵל.

הֶגֶה
לשון ימי הביניים שם כללי למנגנון בכלי שיט, בכלי רכב או בכלי טיס באמצעותו משנים את כיוון תנועתו.

גיזרון –
על פי הפועל המקראי ”הֹגָה מִן הַמְסִלָּה“ (שמואל ב׳ כ, פסוק יג) – הסיט. דבר אחר, גזירה לאחור מן הוגין שבלשון חז"ל.

*

ורק אוסיף הערה, כי נראה שיש קשר בין השורשים הגה ושגה, ולשניהן אותן שתי משמעויות – לשון מחשבה (אשגה, אהגה) ולשון סטייה וטעות (שגיתי, הוגה מן המסילה).

שורש סוג

שורש 'סוג' מופיע ב-34 פסוקים, ולו צורות שונות.
המשך למאמר על שגה ופועלי 'שג'.

מילון ספיר –
מַסִּיג
(מילון המקרא)
מזיז אחורנית, כאמור בפסוק: "אָרוּר מַסִּיג גבוּל רֵעֵהוּ" (דברים, כז, 17)

סִיג
(מילון המקרא)
פסולת המעורבת עם מתכת יקרה כגון כֶּסף, כאמור בפסוק: "סִיגִים כֶּסף היו" (יחזקאל, כב, 18)

סוּג2 
1. גָדוּר, מוּקָף גָדֵר, מסוּיג: ערֵמת חִטים סוּגה בשושנים (שיר השירים ז, 3)
2. סוטֶה, מוּזָז הצִדה, בביטוי: סוּג לֵב מי שלִבו נסוג מן הדרך הישרה, עיקש: מדרכיו ישׂבע סוּג לב ומעליו איש טוב (משלי יד, 14)

אלה כמה מהופעותיו, החל מהראשונות –
מסיג גבול, מזיז אחורנית –
דברים יט, יד
לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

דברים כז, יז
אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן.

נסוג אחר, בשׂ –
שמואל ב א, כב
מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.

במובן דיבור, בדומה לשוגה –
מלכים א יח, כז
וַיְהִי בַצׇּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ.

פסולת –
ישעיהו א, כב
כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סׇבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.

נסוג בס' –
ישעיהו מב, יז
נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ.

צורה מיוחדת, ראו להלן –
מיכה ב, ו
אַל תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן לֹא יַטִּפוּ לָאֵלֶּה לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת.

צורה מיוחדת, ראו להלן –
מיכה ו, יד
אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ וְתַסֵּג וְלֹא תַפְלִיט וַאֲשֶׁר תְּפַלֵּט לַחֶרֶב אֶתֵּן.

סר מהדרך –
תהילים נג, ד
כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד.

יש הנסוגים מה' –
תהילים עח, נז
וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה.

סיגים הסרים מדרך הישר, או הנסוגים מה', או כפסולת האמורה –
תהילים קיט, קיט
סִגִים הִשְׁבַּתָּ כׇל רִשְׁעֵי אָרֶץ לָכֵן אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ.

צורה מיוחדת, נסוג מדרך הישר –
משלי יד, יד
מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב.

צורה מיוחדת, גדורה –
שיר השירים ז, ג
שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

*

על שתי הצורות המיוחדות ראו –
ויקימילון –
הֵסִיג –
גיזרון
המילה מופיעה ארבע פעמים במקרא רק בצירוף מסיג גבול נפוץ יותר הפועל נסוג

פעם אחת במקרא משמעה כמו הפועל השיג (-תפס אחז הדביק) אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ וְתַסֵּג וְלֹא תַפְלִיט וַאֲשֶׁר תְּפַלֵּט לַחֶרֶב אֶתֵּן“ (מיכה ו, פסוק יד) יתכן שגם ב ”אַל תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן לֹא יַטִּפוּ לָאֵלֶּה לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת“ (מיכה ב, פסוק ו)

*

שורש זה דורש עיון מעמיק יותר, אך בינתיים רק נאמר שנראה שיש קשר בין סג וסר, סוג וסור. הנסוג הוא הסר אחור.

שורש שגה ושורשי 'שג'


השורש 'שגה' מופיע ב-25 פסוקים, ולו כמה משמעויות, מלשון טעות וחטא ומלשון מחשבה והגות.

מילון ספיר –
שׁוֹגֶה
(מילון המקרא)
1. חוטא שלא בכוונה, טועֶה, כאמור בפסוק: "זֵדִים ארוּרִים הַשֹּׁגִים ממצוֹתֶיךָ" (תהילים קיט, 21)
2. (בהשאלה) תועה, כאמור בפסוק: "יִשְּׁגוּ צֹאנִי בכל הֶהָרִים" (יחזקאל לד, 6)
3. הוגֶה בקביעוּת, מתמסר בלהיטות, היה מוקסם, כאמור בפסוק: "באהבתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, 19)

וכן יש משמעות של שגשוג וצמיחה, בשׂ שמאלית –
ויקימילון –
שָׂגָה –
התנשא. פרח, גדל, עלה אל על.

אלה הופעותיו –
טעות –
בראשית מג, יב
וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא.

טעות –
ויקרא ד, יג
וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.

טעות וחטא –
במדבר טו, כב
וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.

תעייה –
דברים כז, יח
אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן.

טעות וחטא –
שמואל א כו, כא
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד.

בהקבלה לתעו –
ישעיהו כח, ז
וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה.

מלשון תעייה, בהקבלה לנפוצו –
יחזקאל לד, ו
יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכׇל הֶהָרִים וְעַל כׇּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כׇּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ.

טעות וחטא –
יחזקאל מה, כ
וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת.

טעות וחטא –
תהילים יט, יג
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי.

לשון שגשוג ופריחה –
תהילים צב, יג
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.

תעייה –
תהילים קיט, י
בְּכׇל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ.

תעייה וחטא –
תהילים קיט, כא
גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשֹּׁגִים מִמִּצְוֹתֶיךָ.

תעייה וחטא –
תהילים קיט, קיח
סָלִיתָ כׇּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם.

תהגה –
משלי ה, יט
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכׇל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד.

תהגה, אך אפשר גם תתעה –
משלי ה, כ
וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נׇכְרִיָּה.

יטעה –
משלי ה, כג
הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה.

להגות, אך גם כאן אפשר לקרוא מלשון טעייה –
משלי יט, כז
חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת.

טעות, אך אפשר גם כמו הגות, מתן המחשבות ליין –
משלי כ, א
לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכׇל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם.

מטעה –
משלי כח, י
מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב.

מה טעיתי –
איוב ו, כד
הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי.

מלשון שגשוג והצלחה –
איוב ח, ז
וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד.

ישגשג ויצמח –
איוב ח, יא
הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם.

טעות, ונופל על לשון שוגג –
איוב יב, טז
עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.

טעיתי, ומשוגתי – טעותי –
איוב יט, ד
וְאַף אׇמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי.

ופעם כשם –
דברי הימים א יא, לד
בְּנֵי הָשֵׁם הַגִּזוֹנִי יוֹנָתָן בֶּן שָׁגֵה הַהֲרָרִי.

*

וקימילון –
גיזרון
השורש שֹ־ג־ה משותף לארמית בה השורש ס־ג־ה משמעו ריבוי, ראו סגי נהור.

ואוסיף – שורש הבסיס שלו הוא 'שג', וממנו פעלים נוספים המורים על טעות, או על גובה וצמיחה.
קרוב לשגה במובן שגיאה – שגג, חטא בלי כוונה, כאמור –
איוב יב, טז
עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.

וכן שגע, התנהג בלא היגיון ובמשגה –
דברים כח, לד
וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

כן סג – הוא סר מהדרך הנכונה, טועה –
תהילים נג, ד
כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד.

קרוב לשגה במובן צמיחה – שגיא (גבוה) –
איוב לו, כו
הֶן אֵל שַׂגִּיא וְלֹא נֵדָע מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא חֵקֶר.

שגב (גובה) –
ישעיהו ב, יא
עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

אולי גם סגד, במובן של פנייה לאל עליון –
ישעיהו מד, טו
וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחׇם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגׇּד לָמוֹ.

וכמובן שגשג.

*

כאמור, ג' מציינת גובה, גדלות, וכן כאן, במובן השני.

הלוחות בארון

ממשיך במעקב אחר הקריאה ב-929, והפעם אנו בדברי הימים ב, ה. מסופר בו על חנוכת מקדש שלמה, 'בחג', הוא חג סוכות, כפי שגם כתוב בפרק המקביל במלכים.
וכאן פסוק אחד מעניין –

אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי הַלֻּחוֹת אֲשֶׁר־נָתַן מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם
דברי הימים ב, ה, י.

כלומר, כאן נאמר בפירוש שבארון נמצאים רק לוחות הברית.
לעומת זאת, הגמרא אומרת אחרת –

"אשר שברת ושמתם בארון. תני רב יוסף, מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון.
מנחות צט, א.

אז אמנם נכתב כי 'שני לוחות הברית' מונחים בארון, אבל מלשון הריבוי עצמה 'לוחות' ניתן להבין שהם הורכבו מיותר מלוח אחד. לא נאמר שום דבר על 'שברי הלוחות' הראשונים.
אם כך, מאמר חז"ל נראה שאין לו על מה לסמוך. אבל הדרשה הנלמדת ממנו דווקא תקפה ויפה – גם מי ששכח תלמודו ראוי לכבוד. ויותר מזה – חז"ל מספרים גם על רבי אלישע בן אבויה, 'אחר', שהיה אחד מארבעה שנכנסו לפרדס, אבל עזב את הדת, ובכל אופן תלמידו רבי מאיר המשיך ללמוד ממנו, ונימק – 'רימון מצא, תּוֹכוֹ אָכַל קְלִפָּתוֹ זָרַק', וכן דברים שלו עדיין מופיעים ב'פרקי אבות'.