השורש 'עבד' מופיע בתנ"ך ב-1139 פסוקים, שכמובן לא אביא אותם, ואפילו לא עברתי עליהם. בדומה למה שכתבתי על 'עבודה' – הוא מתחלק לשניים – עבודת כפיים ועבודת האל. כמו כן יש עבד לאדם ועבד לאל, כאשר נביאי ה' נקראים עבדיו, וכל עם ישראל גם כן.

בוויקימילון מצאתי דברים מעניינים בנוגע למילה זו –

עֶבֶד
גזרון –
בלשון אוגריתית, "בִּיד" ΁Ί΄ בידו של-, בניהולו של- . תיבת "בּיד" האוגריתית היא נגזרת של תיבת "יד" Ί΄ .

האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג' מצא, שבמצרית קדומה מצוייה תיבת הירוגליף מקבילה, בצורת "עַבְּטְ", "āabṭ" בהוראת "עף" ^[1].

בנוגע לחלק הראשון – אם כך נראה שמקור המילה הוא ביד, מי שבידו של אחר. אבל לפי זה השם עבד קדם לשם עבודה, וזה אינו סביר. ואולי העבודה נקראה כך כי היא נעשתה ביד, וכפי שאומרים היום – 'עבודת יד'.

בנוגע לחלק השני – לא ברור הקשר שלו למילה עבד, אבל הוא מזכיר את המילה עבט, לעבוט, עבוטו, כלומר הכלי הממושכן. אך נראה שעבט הוא עיבוד מאוחר של עבד, והוא חפץ משועבד, שהמילה קיבלה וריאנט מיוחד עבורו.

*

ואגב כך, נזכיר גם את המילה 'פרנסה', שאינה מופיעה בתנ"ך.

לפי ויקימילון –
פַּרְנָסָה –
מקור –
לשון חז"ל מן פִרְנֵס, כנראה מיוונית phernizo) φερνίζω) 'סיפק, העניק (לאישה בנישואין)'.

בתנ"ך השורש לזה הוא כלכ"ל, שגם כן לא נפוץ מאוד, וממנו כלכלה.

אלה הופעותיו –

שמואל ב יט, לג
וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד.

מלכים א ד, ז
וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל (אחד) [הָאֶחָד] לְכַלְכֵּל.

ירמיהו כ, ט
וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל.

רות ד, טו
וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.

כמו כן, אולי כדאי להזכיר שהיה איש ושמו כלכל, ממשפחת המשוררים –
מלכים א ה, יא
וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכׇל הַגּוֹיִם סָבִיב.

דברי הימים א ב, ו
וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה.

כלכל יסודו, כך נראה, כל, במובן להכיל.

ועוד, המפרנס נקרא גם 'המשביר', נותן השבר, הלחם. וזה תיאורו של יוסף, ומכאן שם חנות הכלבו הישראלית. על השבר והמשביר כתבתי בפעם אחרת.

המילה 'שמש' מופיעה בתנ"ך ב-149 פסוקים, ועוד פעמיים בצורה הארמית, כפי שאביא להלן.

אלה כמה הופעות מעניינות שלה –

'לעיני השמש' כביטוי לגילוי המכוסה –
שמואל ב יב, יא
כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

שמואל ב יב, יב
כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

ברבים, לתיאור חלק בבית –
ישעיהו נד, יב
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכׇל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.

בתיאור אחרית הימים מופיעה השמש בכמה אופנים –
ישעיהו ס, יט
לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ.

ישעיהו ס, כ
לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

יואל ג, ד
הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

עמוס ח, ט
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצׇּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר.

מלאכי ג, כ
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק.

אוהל השמש –
תהילים יט, ה
בְּכׇל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם.

וביטוי חוזר 'מזרח שמש', שכן השמש באה ממזרח, ו'מבואו' הוא מקום שקיעתה, במערב –
תהילים נ, א
מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְהוָה דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ.

תיאור מפורסם המיוחס למלך, או למשיח –
תהילים עב, יז
יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ (ינין) [יִנּוֹן] שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כׇּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.

וקהלת מרבה מאוד להזכיר את השמש, ומה ש'תחת השמש', הנה שני פסוקים על המחזוריות –
קהלת א, ה
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.

קהלת א, ט
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

ובדניאל מופיעה הצורה הארמית של השמש –

דניאל ו, טו
אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ

ואף הפועל שמ"ש, הידוע מלשון חז"ל –
דניאל ז, י
נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף (אלפים) [אַלְפִין] יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ (רבון) [רִבְבָן] קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ.

*

ויקימילון מציין –
גיזרון –
המילה משותפת למספר לשונות שמיות. למשל: ארמית – ܫܡܫܐ (שִׁמְשָׁא), ערבית – شَمْس‎ (שַׁמְס), אכדית – šamšu, אוגריתית – špš) ΌΔΌ), טיגרית – šämš) ሸምሽ), פיניקית – औऌऔ

וכן, יש להוסיף, שקשה להתעלם מהקשר בין השם שמש והשם אש. איני יכול להוכיח זאת, אבל נראה לי סביר שבתחילה היה השם אש, שעליו דיברתי בעבר, ולאחר מכן הצביעו הקדמונים לשמיים ואמרו – 'שם אש' ויצרו את המילה שמש. גם לחז"ל יש כמה מדרשים בכיוון זה.
ומכיוון שהשמש משמשת אותנו באופנים רבים – לאור, לחום ועוד – נוצר גם הפועל לשמש, כך נראה.

המילה 'סוד' מופיעה ב-21 פסוקים, ומשמעה התוועדות של בני אדם, בדומה ל'הסתודדות' בימינו, וכן דבר מוסתר, ומזה – 'תורת סוד' ועוד.

כך במילון המקרא של ספיר –
סוד, סֹד
1. דבר סֵתר, כאמור בפסוק: "הוֹלֵך רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד" (משלי, יא, 13).
2. שׂיחת רֵעים, שיחה, תכנית מועצה, כאמור בפסוק: "אשר יחדָּו נַמְתִּיק סוֹד" (תהילים, נה, 15).

אך ניתן ללמוד הרבה מהופעותיה השונות, שאלו הן –

כאן 'סוד' מקביל ל'קהל', בהתאם למשמעות הראשונית –
בראשית מט, ו
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

ירמיה מרבה לדבר על 'סוד'. הן על 'סוד בחורים' או סוד משחקים' –
ירמיהו ו, יא
וְאֵת חֲמַת יְהוָה מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים.

ירמיהו טו, יז
לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי.

והן על 'סוד ה", שנראה מתאים למשמעות ימינו –
ירמיהו כג, יח
כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד יְהוָה וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת דְּבָרוֹ מִי הִקְשִׁיב (דברי) [דְּבָרוֹ] וַיִּשְׁמָע.

ירמיהו כג, כב
וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם.

ויחזקאל מדבר על 'סוד עמי', המקביל ל'כתב בית ישראל' –
יחזקאל יג, ט

וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה.

ושוב סוד ה' –
עמוס ג, ז
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

וכאן בהקבלה לברית –
תהילים כה, יד
סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם.

משורר תהילים אומר על רעו, ומקביל ל'רגש' –
תהילים נה, טו
אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ.

ושוב מקביל ל'רגשה' –
תהילים סד, ג
תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן.

וכאן מקביל להתייעצות, אך ביחס ל'צפונייך' –
תהילים פג, ד
עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ.

ויש 'סוד קדושים', המלאכים –
תהילים פט, ח
אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו.

וגם 'סוד ישרים' –
תהילים קיא, א
הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה יְהוָה בְּכׇל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה.

שוב סוד ה', לישרים –
משלי ג, לב
כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ.

הרכיל מגלה סוד –
משלי יא, יג
הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.

בלי התייעצות, הסתודדות, לא יוקמו המחשבות –
משלי טו, כב
הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם.

שוב על הולך הרכיל –
משלי כ, יט
גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב.

עצה בעת ריב –
משלי כה, ט
רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל.

סוד בהקבלה לחוכמה –
איוב טו, ח
הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חׇכְמָה.

'מתי סודי' – אנשי סודי –
איוב יט, יט
תִּעֲבוּנִי כׇּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי.

סוד אלוה –
איוב כט, ד
כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חׇרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אׇהֳלִי.

שורש 'נכל' מופיע ב-6 פסוקים בתנ"ך, בצורות שונות.

האחים התנכלו ליוסף –
בראשית לז, יח
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.

המדיינים צוררים לישראל –
במדבר כה, יח
כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כׇּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

כילי הוא הקמצן, והוא בא מאותו השורש (או כל"א), ומופיע בשני פסוקים בקטע אחד –
ישעיהו לב, ה
לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ.

ישעיהו לב, ז
וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים הוּא זִמּוֹת יָעָץ לְחַבֵּל (ענוים) [עֲנִיִּים] בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט.

ופעם אחת בצורה המוכרת, נוכל –
מלאכי א, יד
וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מׇשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם.

ושוב כפועל –
תהילים קה, כה
הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו.

*

על הפסוק הראשון אומר רשב"ם –
ויתנכלו אותו – נתמלאו נכליות וערמומיות עליו, כמו: וארור נוכל (מלאכי א׳:י״ד), בנכליהם אשר נכלו (במדבר כ״ה:י״ח).

ורש"ר הירש אומר דבר מעניין –
…
לפי זה, ״וינכלו אותו להם״ יכול להתפרש: הם ראו אותו כנוכל, הם תיארוהו לעצמם נוכל.
…
כשיוסף התקרב אל האחים, הם ראוהו בעיני רוחם כאדם שהוא סכנה לענייניהם החשובים ביותר – עד כדי כך שצריך ״להמיתו״. הם סברו שלהם הזכות להורגו כדי להגן על עצמם.

*

עוד מבחינה לשונית – אולי הוא קרוב לשורש 'רכל', שממנו רוכל ולרכל, וקשור – כך כותב רש"י – ל-לרגל. אך זו רק הצעה.

המילה זרוע מופיעה בתנ"ך כ-80 פעמים, וכידוע יש לה שתי משמעויות עיקריות – במובן הפיזי היא היד, ובמובן המושאל היא הכוח, שבייחוד מיוחס לאל, ובייחוד חוזרת הביטוי 'ביד חזקה ובזרוע נטויה'.
ועדיין, יש למילה זו עוד כמה הופעות מעניינות, שאביא להלן.

תחילה, זרוע היד –
בראשית מט, כד
וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.

ושנית, ככוח, בביטוי 'זרוע נטויה' –
שמות ו, ו
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

או –
דברים ד, לד
אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.

הביטוי 'זרועות עולם' (עולם בתנ"ך הוא זמן) –
דברים לג, כז
מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד.

כציון המשכיות השושלת –
שמואל א ב, לא
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ.

הביטוי 'איש בשר זרועו יאכלו' –
ישעיהו ט, יט
וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ.

הביטוי 'נחת זרועו', מכתו הנוחתת –
ישעיהו ל, ל

וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד.

ישעיה פונה לזרוע ה' –
ישעיהו נא, ט
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין

ובכלל, ישעיה השני מרבה להזכיר את זרוע ה' –
ישעיהו נב, י
חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קׇדְשׁוֹ לְעֵינֵי כׇּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ.

ישעיהו נג, א
מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל מִי נִגְלָתָה.

ישעיהו נט, טז
וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ.

ובביטוי 'זרוע תפארתו' –
ישעיהו סג, יב

מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם.

מכאן יובן הפסוק –
ירמיהו יז, ה
כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ

כלומר – שם בשר ודם ככוחו, מאמין בכוח אדם ולא באל.

וכן הפסוק –
יחזקאל כב, ו
הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפׇךְ דָּם.

כלומר – איש לזרועו – כל אחד מסתמך על כוחו.

וגם דניאל מרבה להזכיר זרועות –
כאן הביטוי 'כוח הזרוע' –
דניאל יא, ו
וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבָּרוּ וּבַת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב תָּבוֹא אֶל מֶלֶךְ הַצָּפוֹן לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים וְלֹא תַעְצֹר כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ וְלֹא יַעֲמֹד וּזְרֹעוֹ וְתִנָּתֵן הִיא וּמְבִיאֶיהָ וְהַיֹּלְדָהּ וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים.

זרועות כאן, כך נראה, במובן כוחות, וכך היום אומרים 'זרוע היבשה' וכיוב' –
דניאל יא, טו
וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלֲלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד.

וכן כאן –
דניאל יא, כב
וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ וְגַם נְגִיד בְּרִית.

וכאן במובן צאצאים, כלומר זרע (ומעניין קשר זה בין זרוע וזרע, אך ראו להלן) –
דניאל יא, לא
וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם.

*

ויקימילון אומר –
גיזרון
בניגוד לדעת Strongs' Concordance,^[1] אינה קשורה לתיבת 'זרע'. יצוקה משורש קדום ד'-ר-ע (ארמית דרע, ערבית ד'רע), זרע משורש קדום ז-ר-ע (ארמית זרע, ערבית זרע).

המילה משותפת לכמה שפות שמיות: ערבית: ذراع (ד'רע); אוגריתית: ḏrʕ (ד'רע);^[2] ארמית: דְּרַע;^[3],דְּרָעָא (חילוף אותיות ז-ד בין עברית לארמית);^[4] אכדית: zuruḫ (אין ע' באכדית, לכן עברית ע↔אכדית ḫ); געז: Mazra'at (מזרעת). מצרית תיכונה בהגיית דְזֶ'רֶֶעַ, בהגייה מאוחרת: דזֶ'רֶת ḏrt בהוראת יד . להלן הירוגליף:

וחשוב גם –
מידע נוסף
1. במקרא מופיעה הצורה המורחבת אזרוע בה נוספה אלף פרוסתטית.

”בְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל“ (ירמיהו לב, פסוק כא)

2. צורת ניקוד נוספת: זְרֹעַ.
”וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה“ (דברים יח, פסוק ג)

השורש חר"ה מופיע ב-136 פסוקים, שכמובן לא אביא את כולם, אבל אביא כמה צורות מיוחדות של השורש. בדרך כלל הוא בא בצורת 'חרי אף' או 'חרון'.
'חר' הוא שורש שריפה והשחרה, כמו שחר, וגם משמעות אחת של בחר – 'בחרתיך בכור עוני', כפי שציינתי בעבר. והחרון הוא בעירת הכעס.
אפשר שההברה הזו נבחרה כחיקוי לקול השריפה, או משהו בדומה לזה.

הנה כמה מופעים מיוחדים –

במובן שריפה כנראה, התמעטות (גם יאשמו הוא – שממו) –
ישעיהו כד, ו
עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר.

בנפעל –
ישעיהו מא, יא
הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ.

כמו המובן המודרני של התחרות, אבל בניקוד שונה –
ירמיהו יב, ה
כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן.

ירמיהו כב, טו
הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ.

וכאן מופע רגיל, אך אני מביא אותו כי אני תמיד משתעשע כאן בהחלפת חרה בחרא –
יונה ד, ט
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת.

עצה חוזרת בספרי החוכמה –
תהילים לז, א
לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.

ברבים –
תהילים פח, יז
עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי

מקור הביטוי 'החרה החזיק' –
נחמיה ג, כ
אַחֲרָיו הֶחֱרָה הֶחֱזִיק בָּרוּךְ בֶּן (זבי) [זַכַּי] מִדָּה שֵׁנִית מִן הַמִּקְצוֹעַ עַד פֶּתַח בֵּית אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.

*

ובעבר כתבתי באתר הניווט בתנ"ך –

נכתב ב: 16:45:38  24.04.2013.

בתהילים לז' חוזרת הפנייה "אל תתחר":
תהלים לז1: "לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה"
תהלים לז7: "דום לה' והתחולל לו אל תתחר במצליח דרכו באיש עשה מזמות"
תהלים לז8: "הרף מאף ועזב חמה אל תתחר אך להרע"
הרעיון מופיע אף במשלי:
משלי כד19: "אל תתחר במרעים אל תקנא ברשעים"
רש"י (ודומה לו מצודות): אל תתחר במרעים – מוכיח את ישראל הוא שלא יתחרו בהצלחת המרעים לעשות כמעשיה' כמו (ירמיהו י"ב) ואיך תתחרה את הסוסים לרוץ במרוצתם, האטיר בלע"ז.
ואולם, אפשר לפרש את המילה "תתחר" בשני אופנים: מלשון תחרות ומלשון חרון-אף.
וייתכן ששניהם זה היינו-הך: התחרות נובעת מחרון אף ומקנאת איש ברעהו ואינה מומלצת. אלא עדיף שיעסוק כל אחד בעניינו ויפרגן לאחר.
מה זה אומר על הקפיטליזם?

והוספתי הערה –
מעניין שבירמיה כב תחרות באה בסמוך לבצע:

יג הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא-צֶדֶק, וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט; בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן-לוֹ. יד הָאֹמֵר, אֶבְנֶה-לִּי בֵּית מִדּוֹת, וַעֲלִיּוֹת, מְרֻוָּחִים; וְקָרַע לוֹ, חַלּוֹנָי, וְסָפוּן בָּאָרֶז, וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. טו הֲתִמְלֹךְ, כִּי אַתָּה **מְתַחֲרֶה** בָאָרֶז; אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה–אָז, טוֹב לוֹ. טז דָּן דִּין-עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב; הֲלוֹא-הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם-יְהוָה. יז כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ, כִּי אִם-עַל-בִּצְעֶךָ; וְעַל דַּם-הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ, וְעַל-הָעֹשֶׁק וְעַל-הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.

ואראל הגיב שם –
לגבי תחרות וחרון, יש גם קשר דומה בין קנאות וקנאה, ראה: http://tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/htxra.html

בכל מקרה, הפסוקים מדברים רק על קנאה ותחרות עם רשעים. לעומת זאת, אמרו חז"ל "קנאת סופרים – תרבה חכמה".

*

לחיזוק הקשר של שורשי 'חר' עם השחרה נביט לכמה מופעים שלהם –

ראשית – שחור, בצורה המובהקת ביותר. היפוכו – צחור (לבן) – מ-צח.
שנית – נחר – הוא המפויח באש, 'נחר מפוח'.
ואולי גם מאוחר הוא – משעה שהיום מושחר. וממנו גם כן – מחר, לאחר תום החשכה. וזה בדרך השערה.

גם הצד השני של השורש (כשאות נוספת אחריו) יש הרבה שורשי כליון –
חרב – יבש ומוחרב. חֶרֶב – מחריבה.
חרד – דומה אולי למי שחרה לו, בדרך אחרת. והוא גם שורש שלילי.
חרל – קוץ, באזור חרב.
חרס – עשויה להשחיר, 'כשולי קדירה', 'קיבצו פארור' – השחירו.
חרש – בשקט – אולי על שם אפילת הלילה.
חרחור – מין מחלה, אולי על שם השחרות.
וגם השחר, הבוקר, הוא הזמן בו מסתיימת שחרות הלילה.

*

ובעניין חרא, כמו בפסוק –

ישעיה לו, יב –
וַיֹּאמֶר רַב שָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחוֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חראיהם [צוֹאָתָם] וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם [מֵימֵי רַגְלֵיהֶם] עִמָּכֶם.

איני יודע. אולי הוא נקרא כך על שום שהוא חרב ויבש.

השורש קנא מופיע ב-70 פסוקים. לעיתים היא קנאת איש מרעהו, או לאשתו, ולפעמים היא קנאת ה', או קנאת אדם לה'. אביא את הופעות המילה ואעיר מעט.

*

ההופעות הראשונות הן קנאת איש מרעהו פשוטה –

קנאה ליצחק –
בראשית כו, יד
וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

קנאת רחל באחותה –
בראשית ל, א
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

הקנאה ביוסף –
בראשית לז, יא
וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

ואל קנא, אחד משמותיו –
שמות כ, ה
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

שמות לד, יד
כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא.

ויש תורת קנאות שלמה של קנאת האיש לאשתו, בבמדבר ה –
במדבר ה, יד
וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

במדבר ה, טו
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן.

במדבר ה, יח
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים.

במדבר ה, כה
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

במדבר ה, כט
זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה.

במדבר ה, ל
אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כׇּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

משה לא מקנא בנביאים –
במדבר יא, כט
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

קנאות פנחס –
במדבר כה, יא
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

במדבר כה, יג
וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בדברים חוזר הרבה אפיונו של ה' כאל קנא –
דברים ד, כד
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

דברים ה, ט
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

דברים ו, טו
כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

דברים כט, יט
לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כׇּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

דברים לב, טז
יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

דברים לב, כא
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

*

יהושע כד, יט
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְהוָה כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם.

שאול קנא לבני ישראל –
שמואל ב כא, ב
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.

מלכים א יד, כב
וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ.

קנאות אליהו, בדומה לפנחס –
מלכים א יט, י
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

מלכים א יט, יד
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

עוד קנאות לה' –
מלכים ב י, טז
וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַיהוָה וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ.

'קנאת ה" – ביטוי שחוזר הרבה –
מלכים ב יט, לא
כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה [צְבָאוֹת] תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

ישעיהו ט, ו
(לםרבה) [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

ישעיהו יא, יג
וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם.

ישעיהו כו, יא
יְהוָה רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת עָם אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם.

ישעיהו לז, לב
כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

ישעיהו מב, יג
יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר.

ישעיהו נט, יז
וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה.

ישעיהו סג, טו
הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קׇדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ.

אצל יחזקאל הקנאה מופיעה רבות –
יחזקאל ה, יג
וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם.

ופעם אחת בא כשורש קנ"ה –
יחזקאל ח, ג
וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה.

רד"ק –
מושב סמל הקנאה המקנה – בא בדרך בעלי הה"א. ומשפטו: המקניא, בשקל [=במשקל] "משגיא לגוים". ופירושו: שהסמל מקניא האל בהיותו בביתו במקום משכן כבודו כמו שאמר הם קנאוני בלא אל:

וכן שד"ל –
המקנה – כמו המקניא, הגורם קנאה; נחי ל״א ול״ה מתחלפים.

יחזקאל ח, ה
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה.

יחזקאל טז, לח
וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה.

יחזקאל טז, מב
וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד.

יחזקאל כג, כה
וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאׇזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ.

יחזקאל לא, ט
יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כׇּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים.

יחזקאל לה, יא
לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְעָשִׂיתִי כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ.

יחזקאל לו, ה
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אִם לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כׇּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז.

יחזקאל לו, ו
לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם.

יחזקאל לח, יט
וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

יחזקאל לט, כה
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עַתָּה אָשִׁיב אֶת (שבית) [שְׁבוּת] יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קׇדְשִׁי.

יואל ב, יח
וַיְקַנֵּא יְהוָה לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ.

נחום פותח באפיון ה' כאל קנא, עם פרטים רבים –
נחום א, ב
אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו.

'אש קנאה' – גם כן ביטוי חוזר –
צפניה א, יח
גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כׇּל הָאָרֶץ כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה אֵת כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

צפניה ג, ח
לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם יְהוָה לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקׇבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כׇּל הָאָרֶץ.

זכריה א, יד
וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה.

זכריה ח, ב
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ.

*

בספרי החוכמה, עצה חוזרת היא לא לקנא ברשעים –
תהילים לז, א
לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.

תהילים סט, י
כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי.

תהילים עג, ג
כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.

תהילים עח, נח
וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ.

תהילים עט, ה
עַד מָה יְהוָה תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ.

תהילים קו, טז
וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ יְהוָה.

תהילים קיט, קלט
צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי.

משלי ג, לא
אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכׇל דְּרָכָיו.

משלי ו, לד
כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם.

משלי יד, ל
חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה.

משלי כג, יז
אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יְהוָה כׇּל הַיּוֹם.

משלי כד, א
אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל (תתאו) [תִּתְאָיו] לִהְיוֹת אִתָּם.

משלי כד, יט
אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים.

משלי כז, ד
אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה.

איוב ה, ב
כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרׇג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה.

וקנאת האהבה –
שיר השירים ח, ו
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.

קנאה כדבר המוביל לפעילות, אמביציה –
קהלת ד, ד
וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כׇּל עָמָל וְאֵת כׇּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

קהלת ט, ו
גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

*

איני יודע אם קיים קשר בין קנא לקנה, וקשר כזה עד כמה שידוע לי לא מוכר. ובכל אופן, אולי על דרך הדרש, נוכל לומר שבכל מה שקשור לקנייה, כלומר לכסף – רבה הקנאה! כך שאולי בכל זאת קיים קשר כזה – מי שקונה משהו – מעורר קנאה.
באותו אופן, בעבר מצאתי קשר בין המילים תחרות וחרון. שתיהן משורש חר"ה, ואכן התחרות מעוררת חרון. לכן כשמשורר תהילים אומר "אל תתחר במרעים" יש לכך משמעות כפולה – אל תתחרה בהם, וממילא אל תתערב בחרונם. על שורש חרה אכתוב בהזדמנות אחרת.
אם כך, השיטה הקפיטליסטית נראית כאן באופן לא מחמיא במיוחד.
ובכל אופן אביא גם קטע על שורש קנ"ה.

*

השורש קנ"ה מופיע ב-195 פסוקים, הרבה מדי בשביל להביאם. תחת זאת אביא את משמעויותיו השונות ממילון ספיר –

קוֹנֶה¹
1.[תנ] מקַבֵּל בּתַשלוּם, לוקֵחַ בּמחיר: השדה אשר קנה אברהם מאת בני חֵת (בראשית כה 10).
2. [תנ] רוכֵש, מַשׂיג, מסַגֵל, מקַבֵּל (מִקצועַ, מיוּמָנות וכד') על- ידי לימוּד ואימוּן: קנֵה חכמה קנֵה בינה (משלי ד 5); דעה קנית – מה חסרת? (מדרש רבה ויקרא א).
3. [תמ] נושֵׂא אישה: קנֵה אישה ראשית קניין עזר ומבצר יעמוד משען (בן סירא).
4. [תנ] יוצר, בּורא, עושֶׂה: אל עליון קֹנֵה שמים וארץ (בראשית יד 22).

ויש עוד משמעות תלמודית ומשמעות מודרנית, בשוק ההון.

השורש 'חבא' מופיע ב-35 פסוקים

בראשית ג, ח
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

בראשית ג, י
וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

בראשית לא, כז
לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר.

יהושע ב, טז
וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם.

יהושע ו, יז
וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכׇל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ.

יהושע ו, כה
וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ.

יהושע י, טז
וַיָּנֻסוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיֵּחָבְאוּ בַמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה.

יהושע י, יז
וַיֻּגַּד לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה.

יהושע י, כז
וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ שָׁם וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל פִּי הַמְּעָרָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

שופטים ט, ה
וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עׇפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא.

שמואל א י, כב
וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּיהוָה הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים.

שמואל א יג, ו
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת.

שמואל א יד, יא
וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם.

שמואל א יד, כב
וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה.

שמואל א יט, ב
וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ.

שמואל א כג, כג
וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל נָכוֹן וְהָלַכְתִּי אִתְּכֶם וְהָיָה אִם יֶשְׁנוֹ בָאָרֶץ וְחִפַּשְׂתִּי אֹתוֹ בְּכֹל אַלְפֵי יְהוּדָה.

שמואל ב יז, ט
הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם.

מלכים א יח, ד
וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם.

מלכים א יח, יג
הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהוָה מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם.

מלכים ב ו, כט
וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ.

מלכים ב יא, ג
וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית יְהוָה מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ.

ישעיהו לב, ב
וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ וְסֵתֶר זָרֶם כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה.

ישעיהו מב, כב
וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הׇחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב.

ישעיהו מט, ב
וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי.

עמוס ט, ג
וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם.

איוב ה, כא
בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא.

איוב כד, ד
יַטּוּ אֶבְיוֹנִים מִדָּרֶךְ יַחַד חֻבְּאוּ עֲנִיֵּי אָרֶץ.

איוב כט, ח
רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ.

איוב כט, י
קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה.

איוב לח, ל
כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ.

דניאל י, ז
וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא.

דברי הימים א כא, כ
וַיָּשׇׁב אׇרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאׇרְנָן דָּשׁ חִטִּים.

דברי הימים ב יח, כד
וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבוֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵא.

דברי הימים ב כב, ט
וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָהוּ וַיִּלְכְּדֻהוּ וְהוּא מִתְחַבֵּא בְשֹׁמְרוֹן וַיְבִאֻהוּ אֶל יֵהוּא וַיְמִתֻהוּ וַיִּקְבְּרֻהוּ כִּי אָמְרוּ בֶּן יְהוֹשָׁפָט הוּא אֲשֶׁר דָּרַשׁ אֶת יְהוָה בְּכׇל לְבָבוֹ וְאֵין לְבֵית אֲחַזְיָהוּ לַעְצֹר כֹּחַ לְמַמְלָכָה.

דברי הימים ב כב, יב
וַיְהִי אִתָּם בְּבֵית הָאֱלֹהִים מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ.

*

ויקימילון כותב –
גיזרון –
הפועל חִבֵּא לא נמצא במקורות.
מצרית קדומה – חבּאְ ḫbꜣ בהוראת אבד.

*

השורש 'קבה' מופיע בתנ"ך ב-5 פסוקים ובשלוש משמעויות שונות.

תחילה בלשון קללה, בסיפור בלעם –
במדבר כב, יא
הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו.

במדבר כב, יז
כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה.

במדבר כג, ח
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה.

(ושורש זה מופיעה בעוד מקומות בתנ"ך, אך בצורה אחרת. ושורשו קו"ב, אלא שהבאתי אותו לשם הדגמה).

ובפסוק אחד בשני משמעויות – קובה – מעין ביתן, וקיבה – האיבר הבטני –
במדבר כה, ח
וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

והקיבה מוזכרת עוד –
דברים יח, ג
וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.

*

לי נראה שיש קשר בין המילים – מובן של דבר פנימי. זה משותף הן לחבא הן לקובה והן לקיבה (לקוב הוא עניין אחר, כאמור, שצריך עיון נפרד). באופן דומה – בחובו – בתוכו.
ועוד נראה לי שקשור לאלה גם השורש 'כבה', שגם הוא מורה על היעלמות, כמו חבא. להלן אביא את פסוקיו, 24 במספר.

*

הופעותיו –

ויקרא ו, ה
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.

ויקרא ו, ו
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

שמואל א ג, ג
וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְהוָה אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים.

בביטוי 'לכבות את גחלתי' –
שמואל ב יד, ז
וְהִנֵּה קָמָה כׇל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי (שום) [שִׂים] לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

כיבוי 'נר ישראל' –
שמואל ב כא, יז
וַיַּעֲזׇר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל.

חמת ה' שלא כבה –
מלכים ב כב, יז
תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה.

ישעיהו א, לא
וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה.

ישעיהו לד, י
לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ.

פשתה כבה בשני פסוקים –
ישעיהו מב, ג
קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט.

ישעיהו מג, יז
הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ.

ישעיהו סו, כד
וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכׇל בָּשָׂר.

ירמיהו ד, ד
הִמֹּלוּ לַיהֹוָה וְהָסִרוּ עׇרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם.

ירמיהו ז, כ
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה.

ירמיהו יז, כז
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה.

ירמיהו כא, יב
בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ (מעלליהם) [מַעַלְלֵיכֶם].

יחזקאל כא, ג
וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר יְהוָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מַצִּית בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כׇל עֵץ לַח וְכׇל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ בָהּ כׇּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה.

יחזקאל כא, ד
וְרָאוּ כׇּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה.

יחזקאל לב, ז
וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם וְהִקְדַּרְתִּי אֶת כֹּכְבֵיהֶם שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ וְיָרֵחַ לֹא יָאִיר אוֹרוֹ.

עמוס ה, ו
דִּרְשׁוּ אֶת יְהוָה וִחְיוּ פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל.

משלי כו, כ
בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן.

משלי לא, יח
טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה (בליל) [בַלַּיְלָה] נֵרָהּ.

את האהבה אין לכבות –
שיר השירים ח, ז
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.

דברי הימים ב כט, ז
גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

דברי הימים ב לד, כה
תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי (ויקטירו) [וַיְקַטְּרוּ] לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם וְתִתַּךְ חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה.

*

לכאן שייך גם ה'מקווה', שלו שתי משמעויות.

אבל מילון ספיר כותב –
מִקווה¹, מִקְוֶה [תנ]
השורש <קוה> הוא שורש דו-משמעי: א. ציפייה; ב. התכנסות ואין כל קשר ביניהם.

וויקימילון כותב –
גיזרון –
מן הפועל נקוה.
מצויה מקבילה מצרית הכתובה בכתב חרטומים בצורת – ḳbḥ ^[1] ובהוראת בריכה. בהגיית קֶבֶּה qebeh גם בהוראת מעיין, (במצרית, למילים: "מקווה" , ו"בקבוק" שורש משותף) .

מידע נוסף
גם מקום אסיפה של דברים אחרים: ”וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר.“ (מלכים א׳ י, פסוק כח). קיימת שם דעה אחת (מצודות על פי התרגום) שמדובר בשם מקום.

אני אביא כאן את המשמעות השנייה בלבד, מלשון היאספות.
כמו כן קיים ה'קו', המופיע לא מעט, וידובר בפעם אחרת.

אלה ההופעות –

בראשית א, ט
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

בראשית א, י
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

שמות ז, יט
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כׇּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים.

ויקרא יא, לו
אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא.

יש גם מקווה לסוחרי המלך, מקום התאספותם –
מלכים א י, כח
וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר.

ישעיהו כב, יא
וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם.

נקוו – נאספו
ירמיהו ג, יז
בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא יְהוָה וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כׇל הַגּוֹיִם לְשֵׁם יְהוָה לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע.

'מקווה ישראל' הוא אמנם תקוות ישראל, אך יכול להיות מובן גם כמקווה מים –
ירמיהו יד, ח
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן.

ירמיהו יז, יג
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה כׇּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ (יסורי) [וְסוּרַי] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְהוָה.

המילה 'מרמס' מופיעה בתנ"ך ב-7 פסוקים, בדברי הנביאים ואצל דניאל. אפשר להבין זאת, שכן שימה למרמס היא אחת העוולות שמפניה התריעו הנביאים.
קרובה עד זהה לה היא המילה רמש על הטיותיה, כולל הרֶמֶש.
מבחינה לשונית, לדעתי, יסודה 'מס', כמו מסס-נמס, שעניינם גריעה.

אלה הופעותיה –

ישעיהו ה, ה
וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס.

ישעיהו ז, כה
וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה.

ישעיהו י, ו
בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז (ולשימו) [וּלְשׂוּמוֹ] מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת.

ישעיהו כח, יח
וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס.

יחזקאל לד, יט
וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה.

מיכה ז, י
וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה הָאֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיִךְ עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ עַתָּה תִּהְיֶה לְמִרְמָס כְּטִיט חוּצוֹת.

דניאל ח, יג
וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס.

והשורש 'רמס' מופיע סך-הכול ב-26 פסוקים, אלה שאר הופעותיו –

מלכים ב ז, יז
וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו.

מלכים ב ז, כ
וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת.

מלכים ב ט, לג
וַיֹּאמֶר (שמטהו) [שִׁמְטוּהָ] וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה.

מלכים ב יד, ט
וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ.

ישעיהו א, יב
כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.

ישעיהו טז, ד
יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד כִּי אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ.

ישעיהו כו, ו
תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים.

ישעיהו כח, ג
בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם.

ישעיהו מא, כה
הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט.

ישעיהו סג, ג
פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכׇל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי.

יחזקאל כו, יא
בְּפַרְסוֹת סוּסָיו יִרְמֹס אֶת כׇּל חוּצוֹתָיִךְ עַמֵּךְ בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וּמַצְּבוֹת עֻזֵּךְ לָאָרֶץ תֵּרֵד.

יחזקאל לד, יח
הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן.

מיכה ה, ז
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל.

נחום ג, יד
מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי לָךְ חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן.

תהילים ז, ו
יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן סֶלָה.

תהילים צא, יג
עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין.

דניאל ח, ז
וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ.

דניאל ח, י
וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם.

דברי הימים ב כה, יח
וַיִּשְׁלַח יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ.

שורש שלל מופיע ב-76 פסוקים, שלא אביא את כולם, כי ברובם העניין דומה – ביזה, מלקוח. אבל יש לו כמה הופעות מיוחדות, שאותן אביא.

ישעיהו נט, טו
וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְהוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט.

המפרשים נחלקו בפירוש מילה זו, ונשים לב גם לפסוקים הנוספים שהם מביאים –
רש"י –
משתולל – מוחזק שוטה על הבריות, כמו אלכה שולל (מיכה א׳:ח׳), והוא מגזרת שוגג – דמתרגמינן שלו, וכן על השל (שמואל ב ו׳:ז׳).
(ואולי ממשמעות זו קיבלה המילה את משמעותה בימינו – מי שמתפרע, כלומר לא נוהג בדעת).

אבן עזרא –
משתולל – יש אומרים משוגע, כמו אלכה ערום ושולל (מיכה א׳:ח׳), אשתוללו אבירי לב (תהלים ע״ו:ו׳), ויתכן היות הכל מגזרת שלל, להסיר הון, הנה משתולל שם הפועל מבנין התפעל.
(כלומר, אבן עזרא מסביר גם מילה זו מלשון הון, במובן שמי שהוסר הונו).

מלבי"ם –
משתולל – מענין שוגג ושכחה, שול תשולו לה מן הצבתים, בל תשלה אותי.
(וזה נראה רחוק).

שד"ל –
וסר מרע משתולל – מלשון אשתוללו אבירי לב (תהלים ע״ו:ו׳), מוליך יועצים שולל ושופטים יהולל (איוב י״ב:י״ז), מוליך כהנים שולל (שם שם י״ט) ענין השגעון והעדר הדעת (רש״י, Vitringa, Cocceius), וכן אלכה שולל וערום (מיכה א׳:ח׳) אלך כמשוגע, וכאן הכוונה (כמו שכתב רש״י) מי שהוא סר מרע הוא מוחזק שוטה על הבריות.

ללכת שולל כאן הוא ללכת עירום, משולל בגדים –
מיכה א, ח
עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה (שילל) [שׁוֹלָל] וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה.

שלות במובן שללת –
חבקוק ב, ח
כִּי אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשׇׁלּוּךָ כׇּל יֶתֶר עַמִּים מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכׇל יֹשְׁבֵי בָהּ.

שוללים – לוקחים שלל. והיום יש לכך משמעות נוספת – פוסלים, מתייחסים בשלילה –
זכריה ב, יב
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ.

כמו 'סר מרע משתולל' דלעיל – נשללה בינתם –
תהילים עו, ו
אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כׇל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם.

ופסוק יפה במובן הפשוט, אך בהקשר של התורה –
תהילים קיט, קסב
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב.

מקור הביטוי 'מוליך שולל' – מחסיר דעת, כמקבילו 'יהולל' –
איוב יב, יז
מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל.

וגם בא בצורה זו, אף שנראה שכאן עניינו נשילה, כפי שאביא בהמשך –
רות ב, טז
וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ.

ויקימילון מציין –
גיזרון –
(1-3) מקראי. מקביל לאכדית שַלַלֻ šalālu.

*

שורש נשל ב-7 פסוקים, ולדעתי הוא קרוב לשורש שלל. עניינו – השלה והסרה, וזה מה שעושה גם השולל שלל. הוא מופיע פעמיים בביטוי 'של נעלך', בשמות וביהושע', אבל עיקר הופעותיו בספר דברים, ועוד פעם במלכים ב'.

אלה הופעותיו –

בהתגלות למשה –
שמות ג, ה
וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא.

דברים ז, א
כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.

דברים ז, כב
וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

דברים יט, ה
וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי.

דברים כח, מ
זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכׇל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ.

'של נעלך' חוזר גם ביהושע –
יהושע ה, טו
וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן.

מלכים ב טז, ו
בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת (וארמים) [וַאֲדוֹמִים] בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

*

ויש עוד פסוק אחד, שממנו משמעות אחרת, של שפע ומגוון –

שופטים ה, ל
הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל.

ומילון ספיר שמשמעות זו יסודה בטעות –
שָׁלָל
הפירושים שאינם קשורים למלחמה מקורם בפסוק: שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה (שופטים ה 30) שהובן בטעות 'שלל צבעים' = הרבה סוגי צבעים.