מה נאה אילן זה

רק אתמול כתבתי על מזמור קד בתהילים, בהקשר של הדמיון להימנון לשמש של אחנאתון, והנה אני צריך להביאו שוב, ואסתפק בפסוק אחד, פסוק כד, בו נאמר –

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

כלומר, הישראלי הקדום היה מחובר מאוד לטבע, הוא הביט בו, אהב אותו, וראה בו את נפלאות הבריאה.

לעומת זאת, בפודקאסט ששמעתי הבוקר, 'קולות של רוח', הוצג דיון במשנת חז"ל, שמציגה השקפה הפוכה מזו – לא הסתכלות בטבע, אלא בספר.
בפרק הוצגו שני דוברים – ברדיצ'בסקי וביאליק, שהוא מסיעת אחד העם שנידון בפרק עם ברדיצ'בסקי האמור, ואלה דבריהם –

ברדיצ'בסקי, 'דו פרצופים' –
זוכר אני במשנת חכמים: המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מתחייב בנפשו!

ומחשבה אחת תעלה על לבבי, שרק אז יוושע יהודה וישראל, כשמשנה אחרת תינתן לנו, לאמור: המהלך בדרך ורואה אילן נאה, ניר נאה, שמים נאים ופוסק מהם לדברי מחשבה אחרת – הרי זה כאילו מתחייב בנפשו.

השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם!

*

ביאליק, הלכה ואגדה –
המראה הזה הביא את שד"ל בשעתו לידי התפעלות, עד שקרא: "כמה קדושה אומה זו!" ובעל ההלכה עצמו מהו אומר: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". בעלי היופי שבנו כלו את כל חציהם במשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם "הולך בדרך" ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא".