עת

בהמשך למאמר על זמן, המילה 'עת' מופיעה ב-260 פסוקים, בכל ספרי התנ"ך, למעט כמה מנביאי תרי-עשר. שימוש מוגבר, כך נראה, בא בספר דברים ואצל ירמיה, שניהם מאותה אסכולה. זו המילה העברית המקורית ל'זמן'. וגם בספרים המאוחרים, שבהם כבר מופיעה המילה 'זמן', מופיעה 'עת' לצידה, כמו בפסוק המפורסם מקהלת –
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

בויקימילון כותבים –
(הערה – סעיף זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקימילון ולשכתב אותו. הסיבה לכך: לא נהיר.)

השורש המקורי הוא ע־נ־י/ה הנגלה במילה עונה^{[דרוש מקור]}. המילה משותפת למספר לשונות שמיות, למשל: ארמית – עַן.

מן השושלת הפרעונית התיכונה (2050 – 1710 לפנה"ס) מצויה תיבת "עֵתְּ" ꜣt , בהוראת – זמן באופן כללי, זמן מה , רגע.

3: אוגריתית – עתו, t-w-' ΀ΚΆ בהוראת – "להזדמן". בלשון אמורית שנכחדה – ע-ת-י.

ערבית דרומית קדומה – עֲאתוֹ, tw' – להגיע, לעזוב.

ארמית – אֲתָא, בהוראת להגיע, להגיע למחוז חפצך, להביא.

ערבית – אָתָּא, أتى מזומן,בא .

געז – אָתַּוֲו, አተወ .

*

מכל זה אפשר אולי ללמוד שמילה זו, בצורות שונות שלה, הייתה ידועה בכל האזור בזמן הקדום. והיא קרובה למילה הארמית אתא, במובן בא, שמופיעה בתנ"ך. וגם אולי קרובה לשורש ענ"ה, כפי שמצוין שם (אולי במובן עונות השנה).