שמות ב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

שמות פרק ב, המספר את סיפור הולדת משה וגם את מפגשו עם בנות יתרו במדיין, שייך ברובו ל-J, למעט שניים וחצי פסוקים בסיום, השייכים ל-P –

כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

*

פרידמן מעיר הערה אחת, על ב, ד –
האחות לא מזוהה כמרים כאן, שמה לא ניתן. במקורות J, E ו-D מרים לא מזוהה כאחות משה, ואהרון לא מזוהה כאח משה, רק ב-P הם אחיו.

*

רד"צ הופמן מעיר –
שמות ב, א –
… קושי אחר הוא בכך שלכאורה משתמע מן הפסוקים הבאים, כאלו משה הוא בנם בכורם של זוג לויים זה, בעוד שלפי כתובים אחרים⁴ ברור הדבר, שמרים ואהרן גדולים ממנו בשנים.⁵ רבותינו ז״ל פותרים קושי זה בפרשם ״ויקח״ – עמרם ״עשה לה מעשה ליקוחין״ וכו׳,⁶ אחרי שפרש ממנה קודם לכן מחמת גזירת פרעה. ועל דרך הפשט אפשר לפרש כרמב״ן⁷ – ״ולא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן, כי לא היה בלידתם חידוש דבר״. נוסיף עוד שאין פסוקנו בא ללמד אלא שגם האב וגם האם מבית לוי היו. ויש להבין את צורת שני הפעלים, ״וילך״ וגם ״ויקח״ כעבר רחוק⁸ – איש מבית לוי נשא לאשה את בת לוי, ומנישואין אלה נולד משה.

הערה –
5. ואין זה עוזר כלל לשייך את הפסוקים השונים לשני מקורות שונים, שהרי גם כאן בפסוק ד מדובר באחות הגדולה ממשה. ואלו לומר, שמרים ואהרן הם בני עמרם מנישואין קודמים – מותר אולי למתאמים, אבל לא למבקרים.

ב, ו –
מילדי העברים זה – לפי רמב״ן הבינה כן, כי ״נתנה אל לבה המעשה כאשר היה… ואיש מצרי למה יעשה כן״. כלומר, בעצם הימצאותו של הנער בתיבה בקנה-סוף הסיקה שמילדי העברים זה. ואלו לדעת ראב״ע² ״ותראהו מהול״,³ ובזה הכירה שמילדי העברים הוא.⁴

הערה –
. ברם, לפי חקירותיהם של החדשים היו גם המצרים נמולים. Aegyptem und bie השוה 278.s Ebers, Bibel Hoses

ב, י –
ותקרא – רק עתה, משהיא מאמצת אותו, נותנת לה בת-המלך למשה שם. אך איך זה שבת-מלך-מצרים קוראת לילד בשם עברי, שהרי מדברי הכתוב משמע, שהשם נגזר מן השורש העברי מש״ה (לכאורה קיצור של ׳ממושה׳)? אלמלא ידענו תשובה אחרת לשאלה זו, יכולנו לומר – וזאת מבלי להתנגש במדע החדיש – שאכן מצרית זו נתנה לבנה המאומץ שם עברי. סמך לדברים אלה נמצא במימצאים האחרונים – כתבות על גבי אנדרטות מצריות מן הזמן הנדון¹, בהן מצויים כל כך הרבה שמות שמיים, עד שכלל לא יהיה מקום לתמוה על כך, שבת-המלך תתן שם עברי דווקא לילד עברי. ברם, יש תשובה נוספת לקושי זה. כבר יוסף בן מתתיהו כתב, כי ׳מואי׳ במצרית פירושו מים, ואלו ׳אסיס׳ פירושו ניצל מן המים. ואכן גם בשפה הקופטית mou פירושו מים, ואלו udsche – ניצל. זה שניצל מן המים נקרא אפוא במצרית בערך moudsche. הכתוב המספר לנו על מתן השם בעברית, בוחר משום כך בפועל מש״ה שצלילו כמו משה ואשר משקף את הוראתו של השם המצרי. וגם לפי פילון פירושו של השם – להוציא מן המים; וראה ראב״ע לפסוקנו.

הערות –
1. לפי Brugsch, Geschichte, P. 280 אהבו המצרים, ולא רק בימי ההיקסוס אלא גם תחת שלטונן של שושלות המלוכה שאחריהם׳ לכנות בניהם בשמות שמיים טהורים.

2. קדמוניות היהודים ב׳:ט׳:ה׳.

3. ברם, חוקרי המקרא וחוקרי מצרים החדשים רוצים לדעת את הדברים טוב מן הכתוב. לפיהם נגזר השם משה מן המלה מס או מסו, מלה שהוראתה היא בן, והיא מופיעה גם בשמות טוטמוסיס (בנו של טוט), רמסו ועוד. ואמנם אפשר למצוא בדוחק את סיבת השם משה בדברי הכתוב ״ויהי לה לבן״ ולהבין את הסיפא של הפסוק ״כי מן המים משיתיהו״ כהנמקה שבגינה ראתה עצמה בת-פרעה זכאית לראות במשה את בנה שלה. אך נראה, שכוונת הפסוק בסיפא זו היא להסביר את השם משה.

ב, יח –
אביהן של הבנות, והוא לאחר מכן חותנו של משה, נקרא כאן בשם רעואל, בעוד שלהלן (שמות ד׳:י״ח) הוא נקרא יתר, ובמקומות אחרים (שמות ג׳:א׳; ד׳:י״ח, י״ח:א׳ ועוד) הוא מוזכר בשם יתרו. בספר במדבר (י׳:כ״ט) נאמר ״חבב בן-רעואל המדיני חותן משה״, וגם בספר שופטים (ד׳:י״א) מדובר ב״חובב חותן משה״. אם נתעלם לפי שעה מן הפסוקים ג׳:א׳, ד׳:י״ח, י״ח:א׳ ועוד, הרי שיש להניח אחד משני אלה – או שרעואל אכן היה חותנו של משה, והמלה ״חתן״ הבאה בשופטים ד׳:י״א פירושה גיס, כלומר אחי-צפורה אשת משה¹ או, והרי זה פירוש דחוק יותר, שחובב היה חותן משה, והמלה ״אביהן״ שבכאן פירושה ׳סב׳, ולפי זה ״בנותיו״ פירושו – נכדותיו.² ובאשר לסתירה בין השמות רעואל ויתר (שם שאינו שונה מאד מיתרו) יש לומר, שאכן שני שמות היו לו לכהן מדין, גם יתרו וגם רעואל. ואפשר שרעואל היה שם השבט או המשפחה, כפי שמצינו שבט אדומי בשם זה בספר בראשית (ל״ו:ד׳,י׳), ובדומה לאמור בספר שופטים (א׳:ט״ז) ״קיני חותן משה״, ושם בוודאי ״קיני״ הוא שם השבט.³

הערה –
2. רשב״ם לפסוק יח וראב״ע לפסוק כ (המ׳). – דברי Dillman, שלפיו היה תחילה כתוב גם כאן חובב בן רעואל, הם בלתי-נכונים לחלוטין, שאם כן היה, אי-אפשר לדעת על מי להסב את התיבה ״אביהן״, וגם קשה להבין, למה בכלל יוזכר ״⁠ ⁠׳בן רעואל״ גם כאן וגם בבמדבר י׳:כ״ט, אם לא שנתפרסם כחותנו של משה.

ב, כה –
…עם ראייה וידיעה אלה קשורה ההחלטה האלוהית לעשות מעשה, בדומה למסופר בבראשית י״ח:כ״א. – התיאור הריתמי החגיגי, כיצד ה׳ מחליט לעשות לגאולת ישראל, משמש מבוא לקטע הנפלא הבא, הדן בהזמנתו של משה להיות נביא ה׳.²

הערה –
2. ושום קורא בר-דעת לא יוכל לראות פסוקים חגיגיים אלה כסיום לקטעים המעטים של פרקנו אשר אותם מייחסים אנשי ביקורת המקרא ל״מסורת היסוד״.

שמות א בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

בהמשך לביאור לבראשית דרך תורת התעודות, לפי פרידמן ועם הערותיו של רד"צ הופמן, נמשיך גם לספר שמות. והפעם אשתדל לעבור פרק-פרק, כדי לא להכביד על הקורא בחומר רב בקריאה אחת.
אתחיל מחלוקת הפרק למקורותיו לפי פרידמן, אחר-כך אעבור להערותיו הקצרות של פרידמן, ולבסוף אביא את הערותיו של הופמן.

*

נטוי – עורך R.
רגיל – P.
מודגש – E.
יצוין במילים – J.

שמות א –
עורך –
א וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן. ד דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. ה וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם. 

מקור J –
ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. 

מקור P –
ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

ח וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. ט וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. 
יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. יד וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. 

טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. טז וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. כא וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. 

מקור J –
כב וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.

*

פרידמן מעיר הערה אחת –
א, יא – כאן מדובר על 'מיסים', והמלך שלמה חברות עבודה בישראל. הקטע הזה הוא חלק משרשרת אלמנטים ביקורתיים כלפי שלמה במקור E. (הפירוט מופיע במבוא ספרו).

*

רד"צ הופמן –
א, ו –
1. באשר לביקורת המקרא, שכידוע מייחסת את החומש לכמה וכמה מקורות, הרי אין חולשתה ניכרת בעליל יותר מאשר בספר שמות, וכך כבר בתחילתו. לפי Knobel, שעמו מסכימים שאר המבקרים בעיקרי הדברים, הרי שייכים מכל פרשת שמות ל״מסורת היסוד״ רק הקטעים א׳:א׳-ז׳,י״ג-י״ד; ב׳:כ״ג (מ״ויאנחו״) עד פסוק כ״ה בלבד. והנה, אלו באמת כך היה, יישאר ״ויעבידו מצרים״ וגו׳ ללא כל נימוק. גם לא יוסבר כלל, לשם מה חוזר הכתוב ומספר ״ובני ישראל פרו״ וגו׳, שהרי אי-אפשר היה אז למצוא סיבה לכך שהשיעבוד בא כתוצאה מפוריותם הרבה של בני ישראל. ועוד, לפי זה לא ידובר ב״מסורת היסוד״ כלל על אודות מלך מצרים, כלומר, שיעבודם של בני ישראל נעשה לפיהם ביוזמת עם מצרים, ואף על-פי-כן חוזר לאחר מכן, בתיאור המכות, גם ב״מסורת היסוד״ פעם אחר פעם משפט מעין ״ויחזק לב פרעה״ (שמות ז׳:י״ג) וגם החזרה על שמותיהם של בני ישראל (בשלושה פסוקים!) תהיה בלתי-מובנת ב״מסורת היסוד״, שכן לדעת רוב המבקרים שייכים רק פסוקים מעטים אחרי מ״ו:ח׳-כ״ז ל״מסורת היסוד״ של ספר בראשית. אנחנו נראה בכל מקום ומקום שאין כל קושי אשר יכריח לקבל את ההנחה בדבר קיום שני מקורות או יותר, ואף נראה, כיצד המקורות (המדומים) השונים מניחים זה את זה כידועים ויהיו בלתי-מובנים אחד בלעדי רעהו.

א, ח –
1. פרטים על תולדות מצרים של התקופה על-פי מקורות מצריים נביא בסוף פרק יב (בהערה 93). כאן נאמר רק שפרשנים אחדים (כגון ראב״ע, שד״ל ורשר״ה, אך במפורש לא כן ר״י אברבנאל – המ׳) רואים עצמם נאלצים ללכת בעקבות יוסף בן מתתיה (ב״קדמוניות היהודים״ מהד׳ א׳ שליט, ב׳,ט,א וראה שם גם י״ג:ב׳ – המ׳) ומפרשים ״מלך-חדש״ כשושלת חדשה, ואלו לפי דעתם של Knobel, Winer ואחרים מדובר כאן על החזרת השלטון לידיהם של הילידים, אחר גירוש ההיקסוס. לפי זה יהיה המלך החדש Amosis או Ahmes (שנקרא גם Amasis וגם Thetmosis או Thumosis) שהם Diospolite, כלומר שבא מTheben-. הוא היה אבי השושלת השמונה-עשרה ולפי המובא אצל יוסף בן מתתיה הרי זה הוא אשר גירש את ההיקסוס. ברם, לא הכינוי ״מלך-חדש״ (ראה בפנים) ולא העובדה כי ״לא-ידע את-יוסף״ מחייבים הנחה זו. אי-ידיעתו את יוסף מסתברת מן העובדה הפשוטה שמאז מת יוסף כבר עבר זמן רב למדי, ומלבד זה גם בכך, שמלך-רודן זה פשוט לא רצה לדעת על זכויותיו של יוסף למען ממלכת מצרים. לאחרונה הכריעו רוב המלומדים, שפרעה המשעבד הוא רעמסס השני אשר מלך שבעים-ושבע שנה (1348-1281 לפני ספה״ע), וזאת משום שהוכח, שהעיר פיתום שנבנתה בידי העברים, זהה עם תל-אל-מסח׳וטה שנבנתה על ידי רעמסס השני, וראה להלן הערה 16.

א, יא –
ערי מסכנות – כלומר ערים מבוצרות לאחסון מצרכי מזון; השוה דברי הימים ב י״ז:י״ב, ל״ב:כ״ח¹.

פתם – בימי הביניים זיהו הכתבים היהודים-ערביים מקום זה עם פאיום (סעדיה הפיתומי).²

רעמסס – פעם זיהו עיר זו עם אבו-ביישיב, היא תל-אל-מסח׳וטה של היום³.

הערות –
1. לפי Brugsch (Geschichte Aegyptens, S. 549)‎ היו אלה ערי-מקדש, ערים שבהן היו מקדשות (מסקט או מסקנט = מיקדש במצרית). אך אנו נעדיף לגזור שם זה מן הפועל סכ״ן – לספק.

2. עתה, אחרי החפירות שנעשו באביב 1883 בתל אל-מסח׳וטה על-ידי A. Naville, מזהים את פיתום בדרך כלל כעיר שהיתה במקומה של תל אל-מסח׳וטה של היום, בקירבת הרונפוליס (Hroonpolis) העתיקה. השוה Dillmann בדו״חות האקדמיה למדעים ברלין 1885, עמ׳ 889- 898 ושל Mommsen, ברלין 1887, עמ׳, 357- 364.

3. כך Lepsius (Chronologie p. 345)‎. אך מכיוון שמקום זה זוהה כיום עם פיתום, קבעו לרעמסס העתיקה אתרים שונים. Naville (Land of Goshen p. 18,20)‎ חושב שהיתה בוודאי ת׳מילאת, מערבית לתל-אל-מסח׳וטה, בכיוון בובסטיס (Bubastis), לא הרחק מתל-אל-כביר של היום. השוה Dillmann (E.L.3)‎, עמ׳ 12 ואילך. וראה להלן פרק יב, הע׳ 89 (המ׳).

א, כב –
1. באשר לגזירות רודניות דומות בהיסטוריה, ראה Knobel. כל הנימוקים שהוא מעלה כנגד אמיתותו ההיסטורית של המסופר כאן, אינם עומדים בביקורת. השוה Keil.