יובל

… וכמו כן, נולדה לי גם אחיינית חדשה, ושמה יובל. בבריתה שלה כבר נאמרו עיקרי הדברים שאכתוב פה, ובכל זאת אכתוב, לטובת הכלל.
מעניין, כי השם הזה מופיע רק שתי פעמים בתנ"ך, פעם אחת ממש כשם, ופעם שנייה כמילה, שמשמעותה אפיק נחל, או פלג מים.

הפעם הראשונה –
בראשית ד –
(יט)
וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה

(כ)
וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה

(כא)
וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כׇּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב

(כב)
וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כׇּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה

*

רש"י אמנם מפרש בצורה שלילית –
וכן אחיו: תופש כנור ועוגב (בראשית ד׳:כ״א) – לזמר לעבודה זרה.

אבל רבים אחרים מפרשים בצורה חיובית –
למשל אבן עזרא –
כנור ועוגב – מיני כלי נגינות, והיא חכמה גדולה.

ובפירושו השני –
ואבי כל תופש – שם כלל לעושי כלי הנגון ולמנגן. וחכמת הנגינות מפוארת כי היא יוצאה מהערכים.

וכן אומר רלב"ג –
ושם אחיו יובל, והוא היה אשר המציא מלאכת הכלי־זמר, אשר יש בהמצאתה מהפלא העצום מה שלא יֵעָלֵם.

*

והפעם השנייה –
ירמיה יז –

(ה)
כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ

(ו)
וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב

(ז)
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ

(ח)
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו וְלֹא (ירא) [יִרְאֶה] כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי

*

אלה פסוקים יפים מאוד, וכאן התורה והחיים נמשלים למים.

מבחינה לשונית, אני סבור שהמילה יובל קשורה לשורשי 'בל', שעניינם מים. כך מבול – שטף מים, שיבולת – מפל מים, וכך גם יובל (ולא מלשון הובלה). כנראה גם יבול שייך לקבוצה זו, כי הוא מושקה במים.

מעיין

נולד לי אחיין שנקרא מעיין, אז חיפשתי שם זה בתנ"ך. הוא מופיע כשם כללי כמה פעמים, לעיתים בפסוקים יפים מאוד, כגון –

לתיאור הגאולה –
ישעיהו יב, ג
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה

ישעיהו מא, יח
אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם

באזכור הפעולה הניסית של משה –
תהילים קיד, ח
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם

לתיאור החוכמה –
משלי ה, טז
יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם

ובענייני האהבה –
שיר השירים ד, יב
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם

שיר השירים ד, טו
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן

ויש גם תיאור על מעיין שעתיד לצאת מן המקדש –
יואל ד, יח
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכׇל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים

(גם במבול נפתחו 'מעיינות תהום רבה').

*

אבל יש רק מעין אחד, לפי מה שראיתי, שנזכר בשמו, בסמוך למילה מעין –

יהושע טו, ט
וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר עֶפְרוֹן וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים

יהושע יח, טו
וּפְאַת נֶגְבָּה מִקְצֵה קִרְיַת יְעָרִים וְיָצָא הַגְּבוּל יָמָּה וְיָצָא אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ

מהו מעיין זה? באופן די מפתיע הוא מזוהה עם מעיין ליפתא, שנמצא בשולי ירושלים, במרחק הליכה קצרה. פעמים רבות הגעתי לשם לטבול בו. ושם גם ישוב עתיק, שחורבותיו נשארו עד היום.

הנה תיאור המקום מתוך אתר המקום:
"שם הכפר ליפתא כנראה משמר את השם של היישוב המקראי מי נפתוח – נקודה בגבולה הצפוני של נחלת שבט יהודה: "וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר עֶפְרוֹן" (יהושע ט"ו, ט). ייתכן שהשם קשור לשמו של פרעה מרנפתח מלך מצרים, שערך מסע צבאי בארץ כנען בסביבות שנת 1220 לפנה"ס. בתקופת המרד הגדול שכן כאן כפר יהודי בשם בית לפטפי, והמקום נותר מיושב גם בתקופה הרומית. בתקופה הביזנטית הוא נקרא נפטו ובתקופה הצלבנית קלפסטה. במאה ה-16 חיו בכפר כ-400 נפש והוא היה מיושב עד מלחמת העצמאות. אחרי המלחמה יושבו כאן עולים חדשים, אך בשל המצב הביטחוני המעורער, הטופוגרפיה הקשה והמחסור בתשתיות הוא ננטש בהדרגה".

*

אלא שכידוע למעיין יש שם נוסף – עין, וכאן מצויים שמות נוספים בתנ"ך – עין גדי, עין משפט ועוד.

ככל הנראה השם הקדום יותר הוא עין. וככל הנראה הוא נקרא כך על שם העין האנושית, שכשם שהיא דומעת כך הוא נובע.

בריכת מעיין ליפתא.

וילכו אחרי ההבל ויהבלו

יש שני דברים ששמתי לב אליהם במציאות העכשווית –
1. בטלוויזיה משודרים תכנים ירודים ביותר, עם התרכזות בתוכניות ריאליטי, שהן ירודות מטבען, כנראה. למשל – הישרדות, הזמר במסכה, חתונה ממבט ראשון, ועוד. אבל התוכניות האלה הן בכל זאת פופולריות מאוד.
2. רמת השיח הציבורי היא ירודה מאוד, אם זה אצל דמויות ציבוריות, בפוליטיקה ובעיתונות, ואם זה אצל האזרח הפשוט, ברשתות החברתיות וברחוב.

ואז חשבתי – אולי יש קשר בין השניים: השיח הירוד בטלוויזיה משפיע על ירידת איכות השיח בחיים, והוא בתורו שוב מגביר את הפופולריות של התוכניות הירודות.
יש פה שני אלמנטים ידועים –
1. שאלת התרנגולת והבֵּיצה – השאלה מה גורם למה.
2. מה שאפשר לכנות 'אפקט הבִּיצה' – הימשכות כלפי מטה שמגבירה את עצמה.

*

והנה, יש ביטוי תנ"כי שמתאר בדיוק את זה – 'וילכו אחרי ההבל ויהבלו'.
ביטוי זה מופיע פעמיים בתנ"ך –

מלכים ב יז, טו
וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם.

ירמיהו ב, ה
כֹּה אָמַר יְהוָה מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ.

בספרו של פרידמן קראתי שביטוי זה, בין היתר, קושר בין ספר ירמיה ובין הספרות הדויטרונומיסטית (שראשיתה בדברים, אך שנמשכת גם לנביאים ראשונים).

*

ומבאר מלבי"ם בחלק ביאור המילות –
ויהבלו – ר״ל שהדבק בה׳ שהוא הקיום והנצחיות גם הוא נשאר קיים, כמ״ש ואתם הדבקים וכו׳, אבל הדבק בהבל שא״ל קיום גם הוא נעשה הבל.

*

ובקרוב לזה היא המילה הערבית, שהפכה לסלנג עברי, ונראה שמסכמת את כל העניין – אהבל.

שמות ו בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

שמות ו בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

רגיל – P.
מודגש – E.
נטוי – עורך.
מקור חיצוני – יצויין במילים.

שמות ו –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.    ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה. ג וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה. ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. 

עורך –
יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

מקור חיצוני –
יד אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן. טו וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן. טז וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. יז בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. יח וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. יט וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם. כ וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. כא וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי. כב וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי. כג וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. כד וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי. כה וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם. 

חוזר לעורך –
כו הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. כז הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. כח וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
כט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. 

חוזר ל-P –
ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

*

פרידמן מעיר –
ו, ב –
אלוהים אומר למשה כאן, ב-P, שהוא לא היה ידוע לאבות בשם יהוה. למעשה, האבות כן הכירו את השם יהוה (בראשית יח, יד; כד, ג; כו, כב; כז: כ, כז; כח, טז, וראו בראשית ד, כו – כולם מ-J). קטע זה של P (שמות ו, ב-ג) הוא הכפלה של הקטע מ-E שבו אלוהים מגלה לראשונה את שמו האלוהי (שמות ג, טו).
הנוכחות של השם יהוה בטקסט מפסיק להיות אינדיקטור לזהות המקור מנקודה זו. (ובכל מקרה, הנוכחות של השם 'אלוהים' בסיפור ממשיכה להיות אינדיקטור לכך שהמקור אינו J).

ו, יב –
הפסוק הזה קרוב לודאי משכפל את ו, ל שבא אחריו. זהו שימוש של העורך באפנלפסיס – חזרה על מילה או פסוקית שנעשה בה שימוש קודם לכן, סביב הצגת התולדות של משה ואהרון באמצע השיחה של אלוהים עם משה. מכיוון שמשה אומר בפסוק יב –   הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, אבל הוא עוד לא דיבר עם בני ישראל ב-P, ההופעה הראשונה הזו חייבת להיות של העורך, וההופעה בפסוק ל – של P.
ועוד –
אלוהים לא מדבר עם אהרון ב-P עד מקום מאוחר הרבה יותר (ויקרא יא, א). זה עוד סימן לכך שהקטע הזה הוא של העורך, בנוסף לאפנלפסיס ולשבירת הקונטקסט שצוינו קודם.

ו, יד –
רשימת זו (ו, יד-כה) באה מספר הרשימות, או ממקור נפרד אחר. נראה שהעורך משתמש רק בחלק הראשון שלה, המכסה את התולדות מראובן ללוי, ואז עוצר באהרון וצאצאיו, ומשאיר את תולדות שאר תשעת השבטים בחוץ.

ו, יח –
גרשון (פס' יז) ומושי (פס' יט). רק במקורות שמתמקדים בכהני אהרון (ברשימה זו וב-P) אנו מוצאים את מושי וגרשון.  נראה שהמקורות האהרוניים מכחישים שהלויים המושיים והגרשוניים היו צאצאי משה ובנו גרשון.
(לא בדקתי הערה זו)

ו, כו –
אותו מבנה משמש גם קטע אחר, שחייב להיות משויך לעורך – "הוּא דָתָן וַאֲבִירָם… אֲשֶׁר…" (במדבר כו, ט).

*

רד"ץ הופמן מעיר בהרחבה –

*

ו, ב –

(הקדמה)
2. מלחמת ה׳ בפרעה ובמצרים (שמות ו׳:ב׳ – י״ד:ל״א)

א. מה שקדם למלחמה (שמות ו׳:ב׳ – ז׳:ז׳)

ה׳ נראה לו למשה בשם ה׳, אף אומר לו שהוא הוא האלהים אשר כבר נראה לאבות האומה בשם אל שדי, אף כי להם לא גילה את השם ה׳, ושהוא הבטיח להם את ארץ כנען. והנה הגיעה אליו נאקת בני ישראל והוא זוכר את בריתו עם האבות. מכיוון שכך, על משה לומר לבני ישראל, כי ה׳ יוציאם ממצרים, שיקחם לו לעם ושיביאם לארץ המובטחת. (הפסוקים ב׳-ח׳) משה מסר דברים אלה לעם, אך הם לא שמעו אליו ״מקצר רוח ומעבודה קשה״ (פסוק ט). אחר אמר ה׳ למשה לפנות הישר אל פרעה בשליחותו לשלח את העם (הפסוקים י-יא; כ״ח-כ״ט). משה השיב על זה: אם העם לא שמע לי, קל וחומר שלא ישמע אלי פרעה, והרי אני ״ערל-שפתים״, כלומר כוח-השכנוע שלי מוגבל (הפסוקים יב; ל). ה׳ מצוה, כי אהרן ישתתף במעשה השחרור לצדו של משה (הפסוקים יג; ז׳:א׳-ב׳), אך ה׳ גם אומר לו, שפרעה לא יקשיב לדבריו, עד אשר יביא עליו נסים רבים ועונשים חמורים (שמות ז׳:ג׳-ה׳). משה ואהרן עושים כדבר ה׳ (שמות ז׳:ו׳), ועתה מוסר הכתוב פרטים על גילם של משה ואהרן (שמות ז׳:ז׳). בתוך הסיפור משולב לוח-יוחסין, שממנו אנו לומדים על אבותיהם של משה ואהרן ועל בני-משפחתם הקרובים (שמות ו׳:י״ד-כ״ה).1

(ב-ח) אני ה׳ – התגלות זו פותחת בהיגד רב-המשמעות ״אני ה׳⁠ ⁠״, ובו היא גם מסתיימת. עוד התגלויות רבות של ה׳ אל משה פותחות במלים אלה או מסתיימות כך. כבר בעובדה זו מופרכת הדעה, שכאן נאמר שם זה לראשונה. אין זה יכול להיות תוכנו של היגד זה כאן. כשם שאין זה יכול להיות תוכנו בחתימה או בכל התגלות אחרת. אדרבה, היגד זה מניח כמובנת הן את ידיעתו השלמה של שם ה׳ הן את ידיעת משמעותו – לפחות אצל משה. אבל מהיגד זה נובעת ההתגלות הבאה, ובאותו ההיגד היא מוצאת בסוף את אישורה. ומאותו הטעם אף צריך לפתוח כך את הנאום אל העם המתחיל בפסוק ו. ה׳ הוא אביהם האוהב של האנשים, המקיים את הבטחתו לטובה, הבוחר בישראל להיות עמו וחפץ לקיים עמם יחסים קרובים במיוחד – להיות לו לאלהים. יחסים כאלה לא היו בין ה׳ ובין האבות. עדיין לא בחר בהם לעם, עדיין לא נתן להם את החוקים ואת המשפטים המיוחדים. ויתרה מזאת, עדיין אף לא נתן להם קרקע משלהם, ארץ אשר בה יכולות להתפתח יראתו ועבודתו. זוהי משמעותו של ״ושמי ה׳ לא נודעתי להם״ – נימוק.

נודעתי – צורת הנפעל עם למ״ד (הודע ל) פירושה – להתגלות למישהו, השוה יחזקאל כ׳:ה׳,ט׳. ואלו בקשר לאדם פירושה – להיראות למישהו, השוה רות ג׳:ג׳.

וארא… נודעתי – אלא שמן ההכרח הוא, שהביטוי ״נודע ה׳⁠ ⁠״ מביע דרגה גבוהה מאשר ״נראה ה׳⁠ ⁠״, שהרי הביטוי האחרון מתבאר בדברי ה׳ עצמו – ״במראה אליו אתודע״ (במדבר י״ב:ו׳), כלומר, אין זו ראייה מוחלטת, כי אם ראיית מראה בלבד. ״נודע ה׳⁠ ⁠״ – דרגת התגלות גבוהה יותר – לא ניתנה אלא למשה אשר הורשה לומר ״ואדעך״ (שמות ל״ג:י״ג). ״נודע״ שכזה יכול להתרחש רק כאשר הוא ית׳ מתגלה כה׳, משום שרק שם זה מציין את מהותו בשלימות. אמנם הוא גם יכול להיראות כה׳ במראה, אך אז עדיין לא הגיע הנביא-הרואה לדרגתו של אבי-הנביאים, לדרגתו של משה רבנו. ויש לשים אל לב, לא נאמר כאן: ושמי ה׳ לא נודע להם, ואף לא נאמר ובשמי ה׳ לא נראיתי להם (כלומר לא נתגליתי להם במראה בשם ה׳), אבל נאמר ״ושמי ה׳ לא נודעתי להם״, כלומר לא נתגליתי להם בשמי ה׳. ואולם, ישאל השואל, מדוע באים בפסוק שני השמות, ה׳ ושדי, כאשר הקיטוב הוא בעיקרו בביטויים ״וארא״ ו״נודעתי״, והרי די היה שיהיה כתוב: ״וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ולא נודעתי להם״? ויש לומר, שבשני השמות האלה טמון ההבדל בין ״נראה״ לבין ״נודע״. דרגת ההתגלות של ״נראה״ פותחת לו לאדם רק את ידיעת ה׳ הבאה לידי ביטוי בשם ״אל שדי״, בעוד שדרגת ההתגלות הגבוהה יותר של ״נודע״ מביאה לידיעת שם הוי״ה.2 ואם הנביא יחזקאל (יחזקאל כ׳:ה׳) מייחס ״נודע״ לא רק למשה רבנו, כי אם לכל בני ישראל – ״לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים״ – הרי צריך ביטוי זה לבטא גם את היחס שנוצר בין ה׳ לבין ישראל במצרים, והוא אפוא שונה מן היחס ששרר בין ה׳ ולבין אבות האומה. התערבותו הישירה של ה׳ בגורלם של ישראל, התערבות המתוארת באורח מפורט יותר בפסוקים ו-ח, מבטאת יחס חדש זה של ה׳ לישראל.

והוצאתי וגו׳ – הוא ביאורה של הפתיחה ״אני ה׳⁠ ⁠״. העובדה שהפרשה פותחת בשם ״אלהים״ מובנת היטב, שהרי רק מכאן ואילך רוצה ה׳ להתגלות בשם הוי״ה.

באל שדי – הבי״ת כמו ״בתור״.3

אברהם… יצחק… יעקב – התגלותו ית׳ לאברהם בשם ״אל שדי״ מתוארת בבראשית י״ז:א׳, והתגלותו ליעקב – שם ל״ה:י״א, ואלו התגלויותיו ית׳ ליצחק מתוארת שם כ״ו:ב׳,כ״ד, והשם ״אל שדי״ לא מוזכר בהן. ההנחה היא, שהתגלויות אלה היו דומות לאלה שהיו לו לאברהם.4

ושמי ה׳ לא נודעתי – בצדק מצביע רש״י5 על דברי ירמיהו (ט״ז:כ״א) ״בפעם הזאת אודיעם את-ידי ואת-גבורתי, וידעו כי-שמי ה׳⁠ ⁠״, שמהם משתמע בבירור, כי הוא ית׳ מראה עצמו כה׳ בכך שהוא מוכיח את גדולתו וגבורתו על ידי מעשה נסים, ובדומה גם האמור בישעיהו (נ״ב:ו׳) ״לכן ידעו עמי שמי״. ומוכח שהשם ה׳ היה ידוע כבר קודם לכן לפחות במשפחת משה, שהרי אמו נקראת יוכבד6 ואך רק מאוחר יותר נודע שם זה אצל הכל, ומכאן ריבוי השמות באות יו״ד.7

הערות –
1. לדעת מבקרי המקרא הקטע מן ו׳:ב׳ ואילך הוא המשכו של האמור למעלה ב׳:כ״ה – ״מסורת יסוד״, והוא תיאור מקביל לאמור למעלה ג׳:א׳ ואילך. ברם, אם כך, נראה משה כנכנס להיסטוריה באורח פתאומי, ללא כל הכנה. על כן צריך להניח, שגם ב״מסורת היסוד״ קדם תיאור על משה, והנה יהא זה תמוה, שלא נשארו כלל עקבות מתיאור זה, וראה בענין זה ב״ישורון״ 1917.

4. תמוה הדבר, שבאותם החלקים שהביקורת מייחסת ל״מסורת היסוד״, אין כל זכר להתגלויות ה׳ ליצחק. ומכיוון שפסוקנו מניח, שאכן היו כאלה, משיבים המבקרים, שקטעים אלה שב״מסורת היסוד״ לא נתקיימו בידינו. ואולם לנו משמשת עובדה זו הוכחה לאחידותם של חומשי התורה; והשוה ביאורנו לבראשית פרק כו הערה 23.

7. * אלה המבקרים השואלים, כיצד זה שאברהם לא למד להכיר את משמעו של שם הוי״ה מעצם קורות חייו המופלאים, התעלמו מכך, שלא נאמר כאן ״ושמי ה׳ לא נודע להם״, כלומר לא היה ידוע להם, אבל נאמר כאן ״ושמי ה׳ לא נודעתי להם״, כלומר לא התגליתי להם בו, השוה יחזקאל כ׳:ה׳. אמנם מתוך האמור בבראשית ד׳:א׳ משתמע בבירור, כי שם הוי״ה כבר היה ידוע לקדמונים, ואמנם מספר פסוק כו שם, שבימי אנוש ״הוחל לקרא בשם ה׳⁠ ⁠״, אך לא נאמר עד כאן בשום מקום שה׳ התגלה בשם זה לאדם כלשהו, שיאמר למישהו ״אני ה׳⁠ ⁠״ או ״שמי ה׳⁠ ⁠״. ובוודאי לא מסופר, שגילה לאיזה אדם את משמעותו העמוקה של שם זה. נראה אפוא, שלפי תפישת המקרא אנשים השתמשו בשם הוי״ה עוד לפני שה׳ גילה אותו להם…
ובכלל, הנחה מוטעית לגמרי היא, שבפסוקים ב ו-ו של פרקנו שם הוי״ה נודע להם לבני ישראל בפעם הראשונה. דיבור זה אל בני ישראל גם חותם ב״אני ה׳⁠ ⁠״, וגם דיבורים נוספים של ה׳ פותחים או חותמים במלים ״אני ה׳⁠ ⁠״ או ״אני ה׳ אלהיכם״ (השוה ו׳:כ״ט, י״ב:י״ב, כ״ט:מ״ו, ויקרא פרקים יח ו-יט פעמים רבות; שם כ״ב:ל״ג, כ״ג:כ״ב,מ״ג. כ״ה:י״ז,נ״ה, כ״ו:מ״ה, במדבר ג׳:י״ג, י׳:י׳, ט״ו:מ״א). וכשם שבכל המקומות האלה אין לראות בנוסחה זו הודעה ראשונה של שם הוי״ה, אבל יש לראות בה משום פתיחה חגיגית או סיום מאשר של נאום או של קבוצת מצוות, (Dillmann השוה p. 592) כך אין לראות גם כאן במלים אלה אלא משום פתיחה חגיגית אשר מניחה כידועים מקודם (שמות ג׳:י״ד ואילך) הן את שם הוי״ה עצמו, הן את משמעותו.
ראיה לדברינו יש לראות בעובדה, שאין שם הוי״ה מתפרש כאן כלל. ואם סובר Dillmann (ps. 64): אין המחבר מציע ביאור משמעותו של השם, כשם שלא עשה כן למעלה (בראשית י״ז:א׳), הרי יש לטעון כנגד זה: א. בצורה ״אל שדי״ המלה שדי אינה אלא כינוי, כלומר ה׳ הכל-יכול, המספק הכל, שם שבזמן העתיק הובן בכל מקום ולא היה זקוק לכל פירוש, בעוד שהשם ה׳ – nomen proprium כשם פרטי חדש – אינו יכול להיזכר ראשונה בלא פירוש כלשהו, והראיה – ביאור-פירוש כזה אכן ניתן למעלה (שמות ג׳:י״ד) ועוד. השם אל שדי מוזכר בבראשית י״ז:א׳ לא כשם חדש שלא היה ידוע קודם לכן (והוא אף בא במקראות ״שאינם שייכים״ למקור P, כגון בבראשית מ״ג:ד׳, מ״ט:כ״ה, כלומר מקראות אלה מניחים שם זה פשוט כידוע לכל). לא נאמר בשום מקום, למשל אצל נח, שתחילה נקרא ה׳ בשם אחר, בעוד שכאן יוכנס לשימוש שם אחר לה׳, שם שמשמעו שונה מן הקודם. דבר כזה צריך היה להיאמר, מעין השינוי מן השם אברם לאברהם (בראשית י״ז:ה׳), אם לא שקדם הביאור שניתן למעלה (שמות ג׳:י״ד).
זאת ועוד. למעלה (שמות ג׳:י׳) אומר ה׳ ראשית כל אל משה, אחר שהזכיר את צעקת בני ישראל, ״ועתה לכה ואשלחך אל-פרעה, והוצא את-עמי בני ישראל ממצרים״. ורק לאחר מכן (פסוק טו ואילך) הוא נדרש לבשר גם לעם את כוונתו של ה׳. בדיבור ה׳ אל משה כאן, לעומת זאת, נדרש משה רק לפנות אל העם (פסוק י׳ ואילך) ולבשרו את הבשורה המנחמת והמשמחת על היציאה ממצרים וירושת הארץ המובטחת. הרי מכאן, שלדיבור זה של ה׳ קדמו כל המאורעות המתוארים בפרקים הקודמים, ואלו כאן המטרה היחידה היא – לנחם ולהרגיע את העם המתקרב לייאוש בשל הלחץ עליו הגובר והולך.
ואם גם נקרא את דברי יחזקאל (כ׳:ה׳-ט׳) אשר ללא כל ספק חוזרים אל הדיבור שלפנינו – עדים לכך הביטויים ״ואודע״, ״נודעתי״, ״נשאתי ידי״, בעוד שהביטוי ״זבת חלב ודבש״ מבהיר, שלעיני הנביא גם התגלותו הראשונה של ה׳ (פרק ג, וראה שם פסוק ח), ונכון יותר שהבין את ההתגלות השניה כמבוססת על הראשונה – כי אז נראה עוד מטרה בדברים המופנים אל העם (פסוקים ו׳-ח׳) אשר לא בכדי פותחים וחותמים במלים ״אני ה׳⁠ ⁠״. אל הבשורה ״ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים״ (פסוק ז) מתחברת האזהרה לעזוב את עבודת האלילים הנתעבת של המצרים ולשוב אל עבודת ה׳ הטהורה של אבות האומה. מסתבר שהנביא יחזקאל משמש לנו פרשן מוסמך ביותר לדברי ה׳ המופנים כאן אל משה רבנו. ראשית הוא מלמדנו, כי עם ההתגלות שבה מדובר בפרקנו נכנסה לתוקפה בחירת-היבחרות ישראל, הוא ״יום בחרי ישראל״ (יחזקאל כ׳:ה׳), והרי זה במלים ״ולקחתי אתכם לי לעם״. ואל פסוק זה גם חוזר האמור בדברים (ד׳:ל״ד), כפי שמוכיחים הלשונות ״לקחת״ ו״זרוע נטויה״. שנית אומר יחזקאל שה׳ נודע להם לישראל על ידי אמרו להם ביום-היבחרם ״אני ה׳ אלהיכם״. לאבות היה מתוודע בצורה זו, שהרי בשעה שהבטיח לאברהם להיות לאלהים לו ולזרעו אחריו (בראשית י״ז:ז׳), התגלה לו לא בשם הוי״ה כי אם בשם ״אל שדי״. ושלישית מוסר לנו יחזקאל שמבחירת ישראל זו משתמע, בלא אומר ודברים, הציווי לתעב את עבודת האלילים של המצרים, אלא שבני ישראל לא רצו לציית לציווי זה. רמז לכך בתורה בא רק להלן בפסוק יג וכן בויקרא י״ז:ז׳, והשוה ביאורי שם. ואל נכון מציין המדרש (ויקרא רבה ריש פרשה ז) ״אמר רבי שמואל בר נחמני, קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמים, מיום שיצאו ממצרים ועד שנה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל הבוזי, דכתיב (יחזקאל כ׳:ז׳) ״ואומר אליהם איש שקוצי״ וג׳ והם לא עשו כן אלא ״וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי״ וגו׳, ״ועשיתי עמהם בעבור שמי הגדול שלא יתחלל״. כלומר את חטאם זה של ישראל גילה-פירסם יחזקאל באיחור של תשע מאות ושמונים שנה, כאשר העם ירד יותר מדי מן הדרך; והשוה רש״י ורד״ק שם.
והנה השאלה לאמור כאן ״ושמי ה׳ לא נודעתי להם״ (שמות ו׳:ג׳) בעוד שאנו מוצאים בשני מקומות שדיבורו של ה׳ ית׳ אל האבות מתחיל במלים ״אני ה׳⁠ ⁠״ (בראשית ט״ו:ז׳, כ״ח:י״ג) מוצאת מאליה את פתרונה על-פי האמור כאן. אין האמור כאן מוסב על כל ההתגלויות שהיו להם לאבות האומה, אבל הוא מוסב דווקא על כריתת הברית עם אברהם אבינו (שם פרק יז), ברית שאליה שייך גם יצחק (שם פסוק יט) ואשר חודשה מאוחר יותר ליעקב (שם ל״ה:י״א-י״ב).
כדי להיטיב להבין עניין זה נצביע על ״בעיה״ דומה בדברי ירמיהו (ז׳:כ״ב-כ״ג), שם אומר הנביא ״כי לא-דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על-דברי עולה וזבח. כי אם-את-הדבר הזה ציויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו-לי לעם״. המבקרים רוצים להסיק מפסוקים אלה שירמיהו לא הכיר את תורת הקרבנות. ברם, אלו היה כן, גם היה צריך לומר שלא הכיר את ספר דברים, שכן גם בו מדובר לעתים קרובות למדי על אודות הקרבת קרבנות במקום הנבחר (דברים י״ב:י״א,כ״ז; ט״ז:ט״ז, כ״ז:ה׳ ואילך), והרי זו מסקנה שאין לה כל מקום, ולו רק משום האמור בירמיהו י״א:ב׳ ואילך. בדברי ירמיהו ז׳:כ״ב ואילך מדובר – כמשתמע מפשוטו של מקרא – רק בציווי הראשון של ה׳ בסיני (שמות י״ט:ד׳-ו׳), ציווי שבו מעמיד ה׳ כתנאי מוקדם לבחירת ישראל והיותו עם סגולה לא עניין הקרבת קרבנות כי אם הציות לדבריו (השוה ביאורי לויקרא, עמ׳ 237 במהד׳ הגרמנית). בדומה לכך מדובר גם בפסוקנו (שמות ו׳:ג׳) רק באותה ההתגלות ה׳ לאבות שבה הובטחה הארץ לעם ישראל הבטחה מוחלטת, ובה הבטיח להיות לו לאלהים. מן העובדה שה׳ לא נתגלה לאבות בשם הוי״ה כמו כאן כי אם בשם ״אל שדי״, על ישראל ללמוד, שרק עתה הגיעה השעה לקיום הבטחות ה׳ לאבות, הבטחות ששיאן הוא בבחירתו בישראל לעמו והיותו להם בשם הוי״ה, ה׳ אשר ישכון ביניהם תמיד ויהיה להם לאלהים, ״וידעו כי אני ה׳ אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה׳ אלהיהם״ (שמות כ״ט:מ״ה-מ״ו).
רק בפסוק י׳ מצטווה משה לדרוש את שחרורם של ישראל מיד פרעה. ואין הכתוב מפרט כאן, כיצד עליו להעלות דרישה זו וכיצד ינמק אותה, שהרי דברים אלה כבר נאמרו למעלה (שמות ג׳:י״ח, ה׳:א׳ ואילך). אחר מתואר בקצרה שאין משה רואה עצמו כשיר לשליחות זו בשל העדר-כוח-שכנוע וכי ה׳ מצמיד אליו את אהרן כדבר גם עם פרעה (שמות ו׳:י״ב-י״ג), כמו שמצמיד לו קודם את אהרן בשליחותו לעם ישראל. המלים ״ויצום אל-בני ישראל״ אינן יכולות להיות מוסבות אלא על הציווי האמור למעלה (שמות ד׳:ט״ו, והשוה שמות ד׳:ל׳), שהרי לא מצינו שאהרן נצטווה ציווי כלשהו באשר לבני ישראל (או שדיבר אליהם).
פרטים באשר לציווי ה׳ למשה ולאהרן באים רק להלן (שמות ו׳:כ״ח – ז׳:ה׳). ובאשר לייחודיות זו של תיאור היסטורי – לתאר תחילה בקצרה ובאורח כללי התרחשותם של מאורעות ופעילויות ולהשלים את פרטיהם מאוחר יותר – השוה Strack (Exkurs III p. 24)‎, שם הוא מבהיר ייחודיות זו ומוכיח אותה בכמה וכמה דוגמאות. בין התיאור הכללי ובין התיאור המפורט באה כמאמר מוסגר (הפסוקים י״ד-כ״ז) שושלת היוחסין של משה ואהרן. וראה דוגמאות לדרך תיאור כזו בביאורי לויקרא (ח״ב, עמ׳ 144 במהד׳ הגרמנית) (Jeschurun 1917, p. 314).*

*

שמות ו׳:י״ג

ואל-אהרן – בלא פירוט כלשהו, שהרי מיד באה רשימת היוחסין.

אל-בני ישראל – בתרגום השבעים אינו, כנראה משום שהשליחות שמדובר בה להלן פסוק יא ולהלן ז׳:ח׳ ואילך מופנית רק אל פרעה. ואולם גם אם אין רוצים לקבל את הנחתנו, שאהרן נדרש כאן לחזור ולדבר אל בני ישראל את הדברים שכבר נאמרו להם, הרי אפשר להבין את הלשון ״אל-בני-ישראל״ כמוסב על השליחות הראשונה (למעלה ד׳:י״ד-ט״ז) שבה שוגר אהרן אל בני ישראל, או אפשר להסיבו על השליחויות המוזכרות להלן (כגון י״א:י׳, י״ב:א׳ ואילך)1.

הערה –
1. * יש שרוצים לראות סתירה במקראות המתארים את דרישת משה מפרעה, פעם יציאה סופית ומוחלטת ופעם יציאה לשם הקרבת קרבנות. את הדרישה ליציאה סופית הם רואים במסופר כאן (שמות ו׳:י״א): ״בא אל פרעה מלך מצרים, וישלח את בני ישראל מארצו״, אלא שכאן מוזכרת בקיצור נמרץ תכליתה של שליחות משה, כמו למעלה ״… לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני-ישראל ממצרים״ (שמות ג׳:י׳); וזה שעל משה לא רק לומר משפט קצר זה יוצא בדיבור מן האמור לו: ״אתה תדבר את כל אשר אצוך״ וגו׳ (ז. ב). תכניתו ית׳ מתגלה לו למשה במפורט כבר למעלה (שמות ג׳:י״ח-כ׳): ״…ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים במדבר״ וג׳. תחילה אמורה היתה להישמע רק דרישה לחופשה קצרה – ״נלכה-נא״. אך ה׳ יודע שמרצונו החפשי פרעה לא יסכים אפילו לכך – ״לא יתן אתכם מלך מצרים להלך״ (יט), ועל כן הוא לוקה מכות נפלאות עד שישלח את ישראל לחופש מוחלט – ״ישלח אתכם״ (כ). אלו נדרש היה פרעה מיד לשחרר את העם מעבודתו, בדין יכול היה לסרב לדרישה זו לא היה מגיע לו על כך כל עונש. היה אפוא להציג לו ראשית לכול דרישה פחותה, כדי שהסירוב המרושע והעיקש לדרישה מוצדקת זו יוודע לעיני העולם כולו באורח בוטה וצדקתם של עונשי ה׳ יוכר ברבים. על כן אומר ה׳ גם בהזדמנויות אחרות (שמות ו׳:א׳; י״א:א׳) שפרעה ישלח את בני ישראל ואפילו יגרשם. אמנם אמר משה לפרעה עוד במכה הרביעית (שמות ח׳:כ״ג): ״דרך שלשת ימים נלך במדבר״, אך מכיוון שפרעה מסרב גם הפעם לדרישה זו, לא ידובר עוד במתן חופשה מוגבלת בזמן, אבל נאמר: ״שלח את עמי ויעבדני״ (שמות ט׳:א׳,י״ג, י׳:ג׳). ובוודאי אין לפרש את דבריו קומו צאו מתוך עמי״ וגו׳ (שמות י״ד:ל״א-ל״ב) כאלו התכוון לחופשה מוגבלת. אדרבה, יש להבין ששובם ישראל למצרים בלתי-רצוי הוא לפרעה ולמצרים, ואכן לא מדובר עוד בשלושה ימים, בשיבה מהירה. שאיפתם של פרעה ועמו היא להיפטר מן הזרים הנוראים הללו מהר ככל האפשר, וכפי שמובן מאליו אחר קטסטרופה כזאת – בלי לראותם עוד.
שינוי דעתם של פרעה ועמו כמתואר להלן י״ד:ה׳ ״ויהפך לבב פרעה״ וגו׳ יובן כמחשבה מחודשת, אחר שהתאוששו מן הבהלה עקב מות הבכורות ונתנו לבם להפסד העצום הכרוך בשילוחם של בני ישראל עבדיהם, כי אז ראו את יציאתם של ישראל משום בריחה והתחרטו על ותרנותם. רמז לכך ניתן למצוא בפסוק זה בהעדר המילה: לאמר, שהרי נאמר כאן ״ויגד למלך מצרים כי״ וגו׳, כלו׳ לא הודעה נמסרה לו אלא בעקבות הנסיבות התבהרה לו עובדה. כי זה שהמצרים אכן שחררו את ישראל שחרור מוחלט הרי הם אומרים בעצמם: ״כי-שלחנו את-ישראל מעבדנו״. ואכן לא כפליטים ברחו, שכן הכתוב מעיד ״ממחרת הפסח יצאו בני-ישראל ביד רמה לעיני כל-מצרים״ (במדבר ל״ג:ג׳). ועוד. ההנחה שישראל יצאו ממצרים בלא הסכמתו של פרעה אינה סבירה גם משום שבמקרה זה לא היה כל צורך בחיזוק לב פרעה לרדוף אחר ישראל (שמות י״ד:ד׳), שהרי כבודו של פרעה היה די בו שלא ליתן לעם עבדים שלו לברוח בלא עונש.*

*

שמות ו׳:ט״ז

ושני חיי – תכליתה של מסירת שנות חייהם של לוי ושל קהת אינה יכולה להיות – כמו בספר בראשית – ללמדנו את סדר הזמנים, שהרי אין ניתנות כאן שנות חיי האב בשעת הולדת הבן, כפי שאמנם נעשה בספר בראשית. דומה אפוא, שאין היא באה אלא להראות, כי לא רק יעקב אלא גם בנו ונכדו האריכו ימים, וכי יש אפוא לראות מן הבחינה הזאת את שבט לוי כממשיכם של אבות האומה. ברם, מספרים אלה, כמו מספר הדורות עד ליציאת מצרים בכלל, מביאים עמהם קשיים ניכרים. סכום שנות חייו של קהת (אשר לפי האמור בבראשית מ״ו:י״א היה בין יורדי מצרים), של עמרם ושמונים השנה של משה גם יחד אינו עולה על שלוש מאות וחמישים, והרי לפי האמור להלן (שמות י״ב:מ׳) ״ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה״. מכיוון שגם שושלות-יוחסין רבות אחרות מעידות נגד מספר זה, וגם שושלת-היוחסין של יהושע (דברי הימים א ז׳:כ״ב ואילך) אינה מדברת בעדו, שהרי גם שם נמנים רק שבעה דורות מאלישמע בן עמיהוד, בן זמנו של משה, ועד אפרים, הרי שקשה לקיים את דברי הכתוב, שאכן ישבו במצרים ארבע-מאות-ושלושים שנה, ושחסרות חוליות בשושלות היוחסין, כלומר אינן מוזכרות בכתובים, ומה עוד שגם המסופר בבמדבר כ״ו:נ״ט אינו עולה בקנה אחד עמו.1 בביאורנו להלן, י״ב:מ׳-מ״א נבאר אי״ה קושי זה שלא תהא סתירה בין הכתוב ובין שושלות-היוחסין.2

הערות –
1. שהרי לא נראה לפרש שם ״בת-לוי״ – כפי שעושה מנדלשטם, בתור בת משבט לוי, כלומר אחת מבנות השבט ולא בתו של לוי בן יעקב, וכן ״ללוי״ – לאחד משבט לוי, ולאו דווקא לוי בן יעקב, לא רק משום שפירוש זה דחוק מאד, אלא גם משום שלמשפט ״אשר ילדה אותה ללוי במצרים״ (במדבר כ״ו:נ״ט) אין כל משמעות אלא אם כן אמנם מדובר בלוי בן יעקב; וראה עוד הצעות פתרונות אצל Dillmann לפרק יב.

2. גם אנשי ביקורת-המקרא נבוכים בעניין זה, שכן לדידם הן האמור להלן י״ב:מ׳-מ״א הן שושלת-היוחסין שייכים ל״מסורת היסוד״. עם זאת הם מכריעים ברובם כאמור להלן, כלומר שמושב בני ישראל במצרים היה ארבע מאות ושלושים שנה, ומה גם שדעה זו מוכחת מיחזקאל ד׳:ה׳ ואילך (כך בכתב-היד, אך לא מצאתי רמז לענייננו לא שם ולא בכל ספר יחזקאל. המ׳) ומן האמור בבראשית ט״ו:י״ג. ברם, לדידם עלינו לשאול, כיצד עולים הדברים בקנה אחד לפי המסופר ב״מסורת היסוד״. הידיעה שאמו של משה היתה בת-לוי בן יעקב נמסרת ב״מסורת היסוד״ באורח ברור ביותר בשני מקומות, שמות ו׳:כ׳ ובמדבר כ״ו:נ״ט והולמת את האמור למעלה ב׳:א׳. גם שושלות-היוחסין נראות כשלימות (א) מלוי ועד משה (שמות ו׳:ט״ז ואילך); (ב) מלוי ועד קרח – שוב ארבעה דורות (במדבר ט״ז:א׳); (ג) מראובן ועד דתן ואבירם – שוב ארבעה דורות (שם כ״ו:ה׳-ט׳); (ד) מיהודה ועד עכן בן זמנו של יהושע – חמישה דורות (יהושע ז׳:א׳); (ה) מיהודה ועד נחשון – ששה דורות (רות ד׳:י״ח-כ׳); (ו) מיוסף ועד צלפחד – ששה דורות (במדבר כ״ז:א׳); (ז) מיהודה ועד חור בן זמנו של משה – חמישה דורות (דברי הימים א ב׳:ה׳-ט׳), וקשה לבטל שבע עדויות אלה. גם השתלשלות המאורעות המסופרים בספר שמות מעידה על שלימות שושלות-היוחסין. כי הנה אחרי שמתו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא (שמות א׳:ו׳) קם מלך חדש על מצרים והוא לוחץ את בני ישראל (שמות א׳:ח). מלך זה מת (שמות ב׳:כ״ג) ובימי המלך הקם תחתיו זועקים בני ישראל אל ה׳ והם נגאלים – הרי שגם מפרעה של יוסף ועד לפרעה של יציאת מצרים אין אלא ארבעה דורות, וכאלו התורה מבקשת לאמר בבירור, כי אמנם לא ישבו בני ישראל במצרים במשך ארבע מאות שנה. יתירה מזו, בספר בראשית (ט״ו:ט״ז) נאמר בפירוש ״ודור רביעי ישובו הנה״ – וראה דברי המחבר להלן י״ב:מ׳. וראה סיכום נאה לשיטות חז״ל ביישוב הדבר ב״דעת מקרא״ שמות עמ׳ רלג ואילך (המ׳).






שמות ה בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

שמות ה בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

מודגש – J.
רגיל – E.

א וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. 

ג וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם. ו וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. ז לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. ח וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. ט תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר. י וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן. יא אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר. יב וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. יג וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. יד וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם. טו וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. טז תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ. יז וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָה. יח וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנּוּ. יט וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. כ וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. כב וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. כג וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.

*

פרידמן מעיר –
ה, ג –
מנקודה זו והלאה, המקור שאינו P של המכות הוא באופן נרחב מתאים במינוח ובהתפתחות של הסיפור. אין עדות שמחייבת שיהיה יותר ממקור אחד. הטקסט הזה מכיל מעט מאוד רמזים לבסס את הדעה האם הוא מקור E או J, אבל מאחר שהוא מתחבר וזורם מתיאורו של E את הסנה הבוער, הוא כנראה שייך ל-E. בעבר לעיתים חשבו שהוא של J, באופן רחב בגלל הקריאה המודעת והלא מודעת של כללים מפורפקים – כשיש ספק, זה J. מכיוון שרוב המלומדים באופן טבעי מתחילים בבראשית, ומכיוון שיש יותר J מ-E בבראשית (בלי E בכלל עד בראשית כ), מלומדים נטו לייחס קטעים קשים כ-J. אבל יש הסבר ספציפי לדומיננטיות של J בבראשית. למשל – מחבר זה התעניין יותר בתקופת האבות, בעוד המחבר של E התעניין יותר ביציאה ממצרים ובנדודים במדבר. זה למעשה מתאים לעובדה שלסיפורי האבות של J יש קשרים גלויים לסיפורי דוד בהיסטוריה זו (שלטענת פרידמן אף יכולה להיות מאת אותו מחבר); כלומר, שהמחבר של J מתעניין בעיקר בייסוד של האבות, כשיקוף של ייסוד המונרכיה.
וזה מתאים גם לרעיון ש-E מתמקד בעיקר במשה, כי E בא ממיליה של לוי, ואולי אפילו מכהן, שמתחקה אחר אבותיו עד משה; כך שהעניין של E מתמקד בתקופת משה.
אכן, אם המקור-שאינו-P של המכות הוא E, אז E ו-J הם פחות או יותר באותו אורך.

*

רד"צ הופמן מעיר מעט –
ה, ד –
והשבתם אתם – בעוד שבפסוק ד מדובר בהפרעה קצרה בעבודה עקב התלוות ציבור גדול אל משה ואהרן, מדובר כאן בהשבתה ממושכת של העבודה עקב היציאה למדבר כדי להקריב קרבנות,1 ובמקום תשובה לבקשה המוגשת באה גזירה חמורה.

הערה –
. ביאורם של מבקרי-המקרא את כפל-הלשון ״ויאמר… ויאמר״ על ידי ייחוסם של שני הפסוקים לשני מקורות שונים אין בו ממש, שהרי יכול היה ״העורך״ לפתור בעיה זו על ידי השמטת ״ויאמר״ השני.

*

ה, יג –
כאשר בהיות התבן – אונקלוס מתרגם ״כד אתיהב לכון תבנא״, כלומר כאשר ניתן לכם התבן, והוא משלים בזה לפי הענין.1

הערה –
1. ובדומה מתרגם גם יב״ע, ואין זה משום שהיתה לפניהם גרסה ״בהיות ניתן לכם התבן״, כפי שסובר Dillmann.

שמות ד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

שמות ד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

רגיל – E.
מודגש – J.
נטוי – עורך.

שמות ד –
א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה. ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה [מַה זֶּה] בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. ז וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ. ח וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. ט וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה. יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. יד וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. יז וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.

יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם. 
יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו (התערבות עורך-ביניים. ראו הערה) וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה
(חצי פסוק של העורך -)
וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. 
כב וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. 
כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. כח וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ. כט וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ל וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. לא וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

*

פרידמן מעיר –
ד, יד –
זה לא אומר שמשה ואהרון הם אחים. להפך, אם הם היו אחים, הפסוק היה אומר באופן טבעי 'אחיך'. למה הוא צריך לומר 'אחיך הלוי'? אם הם אחים ממש, הם שניהם צריכים להיות לוויים! 'אחיך הלוי' חייב לבוא במשמעות 'עמיתך הלוי', וב-E משה ואהרון אינם אחים. (ראו עוד בשמות טו, כ, ובהערה שם).

ד, כ – ב-J למשה יש רק בן אחד, גרשום, והוא לוקח את בנו זה ואת ציפורה עמו למצרים. זה מתאים לעובדה שרק בן אחד נימול באפיזודה במלון בדרך. ב-E יש בן שני, אליעזר, ומשה לא לוקח את בניו ואת אשתו עמו למצרים. ראו עוד בהערה על שמות יח, ד.

ד, כא –
הפסוק כאb הוא ההופעה הראשונה של הנוסחה שמשתמש בה R לארגן את ספירת המכות ב-E ו-P לסיפור אחד, כלומר – סיפור המכות של E של נחיל החרקים (ערוב), כולל מגפת בעלי החיים, "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ח, כח, וכן ט, ז). סיפור המכות של P של הכינים והשחין, וכן סיפור P של המטה נהפך לנחש מסכם – "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (ז, יג; ח, טו; ט, יב). מכת הדם היא גם של E וגם של P, והיא מסתיימת ב-ח, יא הן בסיום של E – וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ, והן בסיום של P – וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.
אין זה מפתיע שהסיפור של P מקבל את הסיכום של P, והסיפור של E מקבל את הסיכום של E, וניסוח משולב מקבל או את הסיכום של P, או סיכום משולב. אבל סיפור מכת הברד של E מקבל את הסיום של P – "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה". ואז סיפור מכת הארבה ומכת החושך של E גם מסתיים בנוסחה של P (י: כ, כז), והמפגש הסופי בין משה ופרעה שמתרחש, הוא באופן דומה טקסט של E שאחריו סיכום של P.
נראה שהעורך שילב את סיפורי המכות של E ושל P ואיחד אותם על ידי ציור על פני הנוסחה של P ויצירת גרסה משולבת. זה מקבל אישור על ידי כך שהנוסחה מופיעה גם כאן ב-ד, כאb. זה מוזר בטקסט זה, ושוב זו נוסחה המגיעה מ-P ומופיעה באמצע הטקסט של E.
העורך משתמש בנוסחת 'אלה תולדות' מספר הרשימות לארגן את האפיזודה של גיל האבות, והוא משתמש בנוסחה 'ויסעו ישראל' מרשימת המסעות בבמדבר לג לארגן את האפיזודות של המסעות במדבר. הפער בין שני מבני העריכה האלה ממולא על-ידי נוסחת 'ויקשה את לב פרעה' כאן, שהעורך הביא מרשימת המכות של P. אלו שלושה המבנים האלה שמביאים לכרונולוגיה והמשכיות לארבעת הספרים הראשונים של התנ"ך.
(ראו הערות לבראשית ב, דa ולבמדבר ט, כג).

*

רד"צ הופמן מעיר –
ד, יח –
2. המבקרים החדשים מבקשים להיחלץ מן הקושי בכך שהם מייחסים את שני הפסוקים לשני מקורות שונים. ברם, אלו כך היה, יהיה תמוה עוד יותר, מה הביא את ״העורך״ לשלב את הפסוק יט דווקא כאן, במקום שאינו מתאים. ומאידך גיסא, מעידים הביטויים ״אלכה… ואשובה״ (יח) ו״לך שוב״ (יט) שאמנם שני הפסוקים שייכים יחד.

*

ואראה – אין משה מגלה את כוונתו האמיתית, לצאת את מדין לצמיתות, כי אם יגלה אותה, לא יתן לו חותנו ללכת, ומה גם שהוא רוצה לקחת את אשתו ואת בניו עמו למצרים.8 ויש להבין שאכן לקח אותם עמו, אלא שמאוחר יותר (והסיבה לכך אינה ידועה) החזיר אותם אל יתרו לארץ מדין; השוה להלן יח, ב.9

הערות –
. בוודאי שאינה נכונה תפישתם של המבקרים, שהלך למצרים לבדו, בלא האשה והילדים. היא אינה נכונה גם משום שלכתחילה היה על משה להניח, שילך עם בני ישראל הישר לארץ כנען, ולשם בוודאי ירצה לקחת גם את אשתו ואת הילדים, וגם משום שיהיה בהשארת בני המשפחה במדין סימן לפחד ולחוסר-אימון בעזרת ה׳ ובהגנתו.
9. אבל ראה שם רש״י המביא דברי המכילתא לסיבת שילוחיה של צפורה (המ׳)

*

ד, כ –
ואת-בניו – עד כה הוזכר רק בן אחד. יש אפוא להניח, כי הבן השני נולד רק זה עתה, ועל כן טרם נימול.

הערה –
1. הנימוקים המביאים את מבקרי-המקרא לקרוא כאן ״בנו״ במקום ״בניו״, אין להם על מה לסמוך, שהרי מה שכתוב ״בנה״ בפסוק כה הוא משום שאנו יודעים, כי הבן גרשם כבר גדל, שכן זמן ניכר עבר בין לידתו וההתגלות שבסיני; השוה למעלה ב׳:כ״ג.

*

מטה האלהים – כך קורא לו הכתוב למטה זה, בשל הנסים הרבים העתידים להיעשות בו, וכמו שהוא קורא להר סיני ״הר האלהים״.3

הערה –
3. ג׳:א׳; ד׳:כ״ז. ואין להסיק מכאן, כפי שעושים מבקרי-המקרא, שמטה זה ניתן לו למשה על ידי ה׳, או שניתן בו במטה זה כוח נסי, וכי ב״מקור״ כבר סופר על נתינת כוח נסי זה בו. וכי מדוע ישמיט ״העורך״ סיפור זה? כלום בשל האמור למעלה פסוק ב? אלו כך היה, הרי היה פשוט יותר וטוב יותר להתאים את הכתוב ההוא.

*

ד, כא –
(כא) ואני אחזק – חיזוק לב פרעה נבע תחילה מפרעה עצמו, ורק מן המכה השישית ואילך (שמות ט׳:י״ב) היה זה ה׳ שחיזק את לבו, והשוה שם.1

הערה –
. * כבר שמו לב, שעשר פעמים מציין הכתוב, שפרעה הכביד את לבו (שמות ז׳:י״ג,י״ד,כ״ב; ח׳:י״א,ט״ו,כ״ח, ט׳:ז׳,ל״ד,ל״ה, י״ג:ט״ו) ועשר פעמים שה׳ הכביד את לב פרעה (שמות ד׳:כ״א, ז׳:ג׳, ט׳:י״ב, י׳:א׳,כ׳,כ״ז, י״א:י׳, י״ד:ד׳,ח׳,י״ז). את המספר עשר גם מצינו בשירת הים, בה מופיע שם הוי״ה עשר פעמים, פעם אחת (שמות ט״ו:ב׳) כשהוא מקוצר, כמו י״ז:ט״ז (ראה רש״י שם ורמב״ן ט״ו:ב׳). (מתוך ישורון 1917, עמ׳ 543).*

*

ד, לא –
וישמעו – כמו וישמעו לקולם; השוה למעלה הפסוקים א ו-ט, והוראתו כמו ״ויאמינו״.1

הערה –
1. דעתו של Dillmann, שהמלה ״וישמעו״ היא תוספת מאוחרת של ״העורך״, היא אפוא בלתי-נכונה, כשם שאין מקום לתיקון השבעים כאלו כתוב ״וישמחו״.

דבר שפתיים אך למחסור


שמתי לב לדבר פשוט – שמריב הלשונות לא יוצא דבר טוב, לא ברשתות החברתיות, לא בעיתונים ולא בשום מקום אחר; אבל מעבודה שאדם עמל בה דווקא כן יוצאת טובה מרובה, ובראשה – השכר כפשוטו.
דבר זה נאמר יפה בפסוק אחד –

בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר.
משלי יד, כג.

מצודת ציון מסביר את המילים –
עצב – גם העמל נקרא עצב כי עצב בעמל.
מותר – יתרון והרוחה.

וכלומר – העמל ייתן יתרון, זה חלקו הראשון של הפסוק. ומה באשר לחלקו השני? נעיין במפרשים –

רד"ק מפרש בפשטות –
בכל עצב יהיה מותר – בכל מה שיטרח האדם לעשות במלאכתו כל מה שירבה לעשות ירויח יותר.

אבל בדבר שפתים אין ראוי להרבות כי ברבוי הדברים לא ימלט שלא יפשע אדם בהם.

רבנו יונה, איש המוסר, מרחיב יותר –
בכל עצב יהיה מותר – יעיר במקרא הזה על הזריזות ואמר כי לעולם ימצא יתרון בכל עמלו כי בכל עת שיגע אם מעט ואם הרבה אם בחכמה ואם בדרך ארץ אי אפשר שלא יעלה בידו תועלת.

ודבר שפתים וגו׳ – ולעולם ימצא חסרון בשיחה בטלה כי היא גורמת הבטלה ברוב הפעמים וכבר נתבאר רוע מדת הבטלה בכמה מקומות ונתייחסה השיחה בטילה לשפתים וכמוהו אמרתי אך דבר שפתים (ישעיהו ל״ו:ה׳) כי אינה ראויה להתישב אל הלב.

גם יש לפרש: ודבר שפתים – המתפאר על המעשה אשר בדעתו לעשות כי המעשה תלוי בשם ית׳ איננו ביד האדם ותמעול בו מחשבתו בהשענו אל בינתו וכחו.

ואבן כספי מפרש גם הוא יפה, בדברים שנראים מתאימים לימינו –

בכל עצב יהיה מותר – בדבור ורבוי המאמרים בלתי הכרחיים. והטעם, כי כן מדת ההמון בהגיע להם פגע רע, לכן אמר כי הוא חסרון השכל, כי לא יועילו הצעקות והנאקות.

הבאר עשק

לפרשת תולדות.
יצחק חופר כמה בארות, שאחת מהן נקראת עשק –

וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.
בראשית כו, כ.

מהו עשק? כאן היה מתאים לכתוב עשׁק, בשי"ן ימנית, מלשון עושק, הידוע, אך הנקדנים ניקדו עשׂק, בשין שמאלית, כמו עסק, הידוע רק בלשון חז"ל. מצד שני, 'התעשקו עמו' מוכר יותר כלשון עסק, ולא מופיע בבניין זה מלשון עושק.
נבחן את דברי המפרשים.

אבן עזרא מציין שזו מילה יחידאית –
עשק – ידוע בדברי קדמונינו, רק במקרא אין ריע לו, [הוא אחי: גומץ (קהלת י׳:ח׳) והלעיטני (בראשית כ״ה:ל׳).]

שד"ל אומר שהוא מלשון סורי ולשון חז"ל –
התעשק עמו – התעסק בלשון סורי difficilis, asper fuit {היה קשה}, וכן בלשון חכמים שדה שיש עליה עסיקין (שבועות ל״א.) ענין ערעור; ודח״א ע״ה אומר כי מזה ג״כ עסיק עפרא ({בבא} מציעא {ע״ד} ע״א) העפר היה ביוקר. והנה באר זו והאחרת הנקראת שטנה נראה (כדעת מה״ר שלמה דובנא) שנשארו ליצחק, כי אעפ״י שרבו עליהן לא גזלו אותם ממנו, אלא נתפשרו עמו באחד מן הדרכים.

בזה הוא מסכים לדברי רש"י שפירש –
עשק – ערער, אינטרמינט טרמינט.
התעסקו – נתעסקו עמו עליה במריבה וערער.

רד"צ הופמן, לעומת זאת, הולך בדרך השנייה, בלי לפרט –
עשק – מלשון עשק = לריב.

ולפי רש"ר הירש יש קשר בין שתי המילים, עסק ועושק, והוא החוזק –
עשק נמצא בתנ״ך רק במקום היחיד הזה, אך בלשון חכמים הוא נמצא לרוב ״עסק״, ״מתעסק״: ללמוד דבר ולהיות טרוד בו. ״עיסקא״: מסחר. ״עסיקין״, כמו ״עשׂק״ בפסוקנו: מריבות בין בעלי דין.

השורש ״עשׂק״ קרוב כנראה ל״עושׁק״, ״חזק״, ״עזק״, ״אזק״, המציינים כולם תפיסה והחזקה בכח. כך, ״עשׂק״: לתפוס דבר בכח על ידי מאמץ שכלי; להשיג דבר באמצעות הטרדה. אך בלשון חכמים, יש ל״עסק״ הבנה יותר כללית: לרכז את כל הכחות השכליים בהשגת מטרה או דבר; ללמוד דבר ולהיות שקוע בו.

*

וראו – 😉
https://youtu.be/56ZZbSLjYsg

פסיכולוגיית הקונה והמוכר


מעניין שבספר משלי יש תיאור יפה של תהליך הקנייה והמיקוח. תחילה הקונה ממעיט בערך הסחורה, כי הוא רוצה הנחה במחיר, אבל לאחר הקנייה הוא משבח אותה, והדבר מובן מבחינה פסיכולוגית, כי הקונה גם רוצה להשתבח בעצמו על שעשה עסקה מוצלחת, וגם לראות בעין יפה את סחורתו, וגם כמובן רוצה להשתבח בפני אחרים על קנייתו החדשה.
כך אומר הפסוק –

רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל.
משלי כ, יד.

מצודת ציון מפרש את המילה הקשה –
ואוזל – ענין הליכה כמו אזלו מים מני ים (איוב י״ד:י״א).

רד"ק מפרש פשוטו של הפסוק, וכמוהו אחרים –
רע רע יאמר הקונה – האדם שרוצה לקנות דבר הוא מגנה אותו כדי להמעיט דמיו. ואחר שקנאו הוא מתהלל בעצמו ואומר טוב קניתי.

ורלב"ג כהרגלו מפרש זאת כנגד קניית דעת, והוא מפרשו בצמוד לפסוק הבא אחריו –
יד רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל. טו יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת.

ואומר –
רע רע יאמר הקונה – הנה אין הענין בקנין החכמה כמו בשא׳ הקנינים וזה כי שאר הקנינים מפני שיהיה מחירם כסף יקרה בקנין הקנין ההוא לרע בהיותו לו וכשלא יהיה לו יחשבהו לטוב, והנה הפך זה ימצא בקנין החכמה כי לא יחשבהו אדם לטוב כי אם אחר שהשיגהו, יש זהב ולזה אמר כי יש בשאר הקנינים קנינים חמודים כמו זהב ורב פנינים אך אין בהם כלי יקר כמו שפתי דעת, כי שאר הקנינים יחשבו מצד יתרון ערכם ואין הענין כן בשפתי דעת כי הם טובי׳ על כל הענינים והם המישרים תכלית ההישר׳ למצוא דברי חפץ, כי בזה האופן יקובצו לאדם דעות זולתו. ואפשר שיהיה הרצון בזה כי המשיג קצת המושכלות שהם הצעה לו אז יהלל על כל הקנינים המושכל אשר היה מגנה אותו קודם זה, וידמה שההלול הזה הוא מה שיאמר יש זהב ורב פנינים אך כלי יקר הוא שפתי דעת, כי הם יביאו לקנין דבר נחמד מזהב ומפז רב.

*

אבל לדעתי צריך להוסיף כאן את הצד השני של המשוואה, צדו של המוכר. וגם כאן יש תופעה מוכרת שחוזרת על עצמה – לפני הקנייה המוכר נחמד אליך ומחזר אחריך, אבל אחרי הקנייה, בפעמים רבות, יחסו משתנה לחלוטין, והוא עושה כל מאמץ להימנע מתקשורת עמך כאשר יש לך טענות.
עצתי למוכר זה, על כל פנים, היא לכבד את הקונה גם אחרי הקנייה. כך תרכוש את אמונו של מי שיכול להביא לך קונים נוספים, וכך גם תימנע מהסתבכויות משפטיות.

שמות ג בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

שמות ג בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

בפרק זה יתואר מעמד הסנה הבוער, והוא חשוב ביותר, כי כאן מבושר שם ה'.

רגיל – J.
מודגש – E.

א וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. 
ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת
וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. 
ה וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. 
ו וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. 
ז וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. 
ט וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יב וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. יז וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. יח וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. 
יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. כא וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.

*

פרידמן מעיר –
ג, א –
חותן משה, כהן מדין, נקרא יתרו בשמות ג: א, יח; יח: א-כז (E), אבל נקרא רעואל בשמות ב: טז-יח; במדבר י: כט (J).

ב, ט –
שני המקורות, J ו-E, נוכחים בסצנת הסנה הבוער, אבל יש מגוון דעות איך בדיוק הם מחולקים. יש חזרה – ב-ג:ז וב-ג:ט אלוהים אומר שהוא ראה ושמע את הדיכוי. האמירה ב-ג:ז מיוחסת ליהוה, ומקשרת ל-J, והאמירה ב-ג:ט ממשיכה בהוראה בפסוק י ותגובת משה בפסוק יא, המזכיר את השם אלוהים, ומצביע על E. רוב הדיאלוג בין אלוהים ומשה שממשיך מפסוקים ט-יא הוא גם שייך ל-E כי –
1. השם אלוהים מופיע בו שש פעמים נוספות, גם בשם הניסים, מעשי אלוהים, וגם בשם הר אלוהים.
2. השם המקודש מופיע ב-ג:טו, שהוא נקודת מפנה ב-E.
3. משה חוזר ליתרו, לא לרעואל, ב-ד:יט.
4. נאמר למשה לפגוש את אהרון ב-ד:יד, ואהרון אז פוגש אותו ב'הר האלוהים' ב-ד:כז.
5. נאמר למשה ולאהרון 'לאסוף את זקני ישראל' (ג:טז, ד:כט), וביטוי זה חוזר אחר-כך רק ב-E (במדבר יא:כד), והזקנים בכלל הם עניינו של E (שמות כד:א,ט,יד; יז:ה,ו; יח:יב; יט:ג; במדבר יא:טז,כד,כה,ל), לא ב-J (למעט במדבר טז:כה).
6. השם לאדמה יבשה כאן הוא 'יבש' (ד:ט), בעוד J משתמש במילה אחרת – 'חרבה' (בראשית ז:כב, שמות יד:כא).
7. בשמות ד:א-ח שני הסימנים הם – המטה שהופך לנחש והיד שהופכת 'מצורעת כשלג'. זה מקדים את היות מרים 'מצורעת כשלג' (במדבר יב), ואת נחש הנחושת של משה (במדבר כא:ה-ט). שני הסיפורים האלה בבמדבר הם של E, והם סמוכים זה לזה כשאנו מוציאים את התערבות מקורות J ו-P. זו עדות לנכונות של ההיפותזה, וזו עדות נוספת לכך שסיפור שמות על הסנה הבוער כאן הוא E, ולא J.
הרבה מלומדים טוענים ש-E קטוע, או אפילו שהוא לא קיים בכלל, אבל זה נשען על טעות במתודה. (וראו עוד בהערה על שמות ה, ג).

ג, טו –
כאן זה המקום בו 'יהוה' מופיע לראשונה כשם המקודש במקור E. מכאן והלאה השם הזה לא יוכל להבחין בין E ל-J.

ג, כב – עניין ניצול מצרים מופיע במילים דומות לאלה בשמות יא, א-ג; יב, לה-לו, אבל שני הקטעים האלה מוטבעים בהקשר של E, בעוד הקטע הנוכחי מצטרף להקשר של J. הזיהוי של שלושת הקטעים האלה הוא לכן לא ברור.

*

רד"צ הופמן מעיר –
ג, א –
קשה להבין את הסיפור שלפנינו, שבפסוקים ז ו-ט שבו מדובר בצעקתם של בני ישראל – צעקה שעלתה אל האלהים והביאה לידי התערבותו – אלא כהמשך לפסוקים הקודמים, שבהם כבר מדובר בזעקה-צעקה זו ובגורמיה.1

הערה –
1. אף כי לא כן יוצא לפי המבקרים המייחסים את ב׳:כ״ג-כ״ה ל״מסורת היסוד״ ואת הסיפור שלפנינו ל״מקור אחר״.

חרבה – הר מתן-תורה נקרא לעתים ״הר חורב״ ולעתים ״הר סיני״. ״חורב״ מוזכר עוד להלן י״ז:י׳, ל״ג:י׳, וכן בכל ספר דברים, להוציא בברכת משה, ואלו ביתר המקומות בתורה בא השם ״סיני״.5 ברור, שאין שני השמות זהים במשמעם, שכן מצינו ״סיני״ בצירופים שונים, גם ״הר סיני״,6 וגם ״מדבר סיני״,7 בעוד שהשם ״חורב״ אינו בא בצירוף תיבת ״מדבר״ כלל.8 ועוד, ״חורב״ בא תמיד לציין את סביבת ההר, את מקום חנייתם של ישראל, ואלו ״סיני״ בצירוף תיבת ״הר״ בא כציון ההר עצמו, וכאשר הכתוב מבקש לציין את מקום חנייתם של ישראל בעזרת השם ״סיני״, הוא משתמש בצירוף ״מדבר סיני״.
לפיכך יש להניח, כי ״חורב״ הוא שם האזור כולו, מלשון ׳חרב׳ (= יבש, צחיח), בעוד ש״סיני״ הוא שם ההר שבו ניתנה התורה. ״חורב״ שוה אפוא בהוראתו לצירוף ״מדבר סיני״, בעוד שבמקום ״סיני״ (בלא צירוף כלשהו) יכול לבוא ״הר חורב״. הביטוי השגור היה, כנראה, חורב או הר חורב, שכן מקובל הוא לקרוא להר על-פי הסביבה שבה הוא נמצא, בשעה ש״סיני״ מציין רק מקום מוגדר ומסוים מאוד בגוש-הרים זה, וממילא היה ידוע פחות.
ברם, בשעת מתן-תורה נודעה לסיני חשיבות יתירה, כך שאז נקרא, האזור כולו ״מדבר סיני״. בציון זה השתמש משה רבנו בתורה, ורק בספר דברים, כאשר הוא מדבר אל העם, הוא שב ומשתמש בשם השכיח ״חורב״ ו״הר חורב״. יחד עם זאת, כאשר מדובר במתן-תורה בקטעי-השירה שבתורה, שוב בא השם שנתקדש – ״סיני״. לפי זה יהיה קשה רק השימוש בשם ״חורב״ להלן ל״ג:ו׳. ונראה, שבמתכוון אין הכתוב משתמש שם בשם ״סיני״, כאלו אינו רוצה להזכיר את השם המקודש של ההר בהקשר המאורע העצוב של מעשה העגל.

הערה – 5. Hengstenberg (Beitraege III, p.394)‎ ואחרים חושבים, ש״חורב״ הוא שמו של גוש ההרים או לפחות ג׳בל טור, בעוד שהשם ״סיני״ בא לציין את שם ההר שבו ניתנה התורה, ג׳בל מוסא. לפני בואם של ישראל להר ואחרי עזיבתם אותו, כך הם סבורים, בא השימוש בשם הכללי ״חורב״, ואלו במשך שהותם של ישראל בהר בא השם המיוחד ״סיני״. ברם, דעה זו אשר לה הסכמתי תחילה – השוה פירושנו לספר דברים (לא מצאתי שם – במהדורה העברית עמ׳ כח – אלא הערה קצרה לדברים א׳:ח׳ ד״ה בחורב, וזה לשונה: ״אודות השמות ׳חורב׳ ו׳סיני׳ השוה לשמות ג, א״. כלומר – פסוקנו (המ׳)) – עומדת בביקורת אך בקושי; השוה Dillmann.
אך עוד פחות מזה אפשר לקבל את דעתו של הלה שלפיה משמע שני השמות זהה לגמרי, וכי אין הם מוכיחים אלא קיומם של שני מחברים שונים. (אלו באמת היה משמעם של שני השמות זהה, יכול היה גם מחבר אחד להשתמש פעם בשם זה ופעם בשם האחר), אך ברור שאין משמעם זהה, וראה בפנים.

ג, ד –
וירא ה׳ – אין בידנו ליתן טעם סביר לשימוש בשמות הקדושים שבפרק זה, שבו באים השמות ה׳ ואלוהים לסירוגין.1

הערה –
1. אך בוודאי מוכיח פרק זה היטב, שרק שרירות-לב היא להסיק משוני השמות, שאמנם יש כאן גם מקורות שונים, כפי שרוצים לעשות המבקרים (ראה סוף הערה 29 המ׳).

ג, יג –
1עד כה לא הודיע ה׳ את שם קדשו, רק אמר2 ״אנכי אלהי אביך״. להלן, לפרק ו, נברר, אם שם ה׳ היה ידוע לאבות או לאו. מכל מקום נראה, שלא מסרוהו לבניהם, ואלו משה ביקש להודיע לעם מיד שם ה׳ זה אשר מאפיין את כל מהותו ית׳, ולא את השם שקיבלו מאבותיהם, השם אל שדי,3 שאינו מציין אלא חלק מתכונותיו ית׳. וקרוב לוודאי, שיחד עם ידיעת עצם השם ביקש משה לדעת גם את משמעותו של שם זה, כדי שיבין, באיזו תכונה נתגלה לו ה׳ ובתור איזה אלהים הוא עתיד להתגלות לישראל.

הערה –
1. * כאשר משה שואל ״מה אומר אליהם״ (שמות ג׳:י״ג – המ׳), כלומר, איזה שם משמותיו של הקב״ה עליו לומר לבני ישראל, ודאי שלא היתה כוונתו למשמע המילולי של השם בלבד. וכי מה איכפת לו לעם, מה שם אלוהי אבותיהם? מה שמשה ביקש, היה לומר לעם את השם על משמעותו העמוקה, כדי שיוכלו לצפות מתוך אמונה לישועת ה׳. לכן מבואר ראשית לכל השם הקדוש ביותר בפסוק יד, כשה׳ מודיע לישראל לראשונה את שמו במשמעות המתאימה למצבם הנוכחי; השוה ביאורי לויקרא (עמ׳ 60 ואילך במהדורה העברית – המ׳). כאן מדבר ה׳ על עצמו בגוף ראשון. רק אחר כך צריך להיאמר להם לבני ישראל, איך יכנו את אלהי אבותיהם וכיצד יקראו אליו, והוא הנאמר בפסוק טו. על פי רי״צ מעקלענבורג ״הכתב והקבלה״ (ע״א) מתפרש הכתוב ״ואנכי לא אהיה לכם״ (הושע א׳:ט׳) – אני לכם לא-אלהים, כלומר אין אתם בוטחים עוד בעזרתי וברחמיי (השוה שם פסוק ו), ולכך גם רומז המקף המחבר ״לא-אהיה״.
עוד יש להעיר, שפרק ג מתחבר אל סופו של פרק ב ומניח אותו כידוע, שכן, כאשר נאמר כאן (פסוק ז) ״ראה ראיתי את-עני עמי… ואת-צעקתם שמעתי״⁠ ⁠׳ הרי שצריך, שיתואר, כי אמנם היה עוני והיתה צעקה, וזה נמצא רק שם בפרק ב׳:כ״ג. ואמנם גם הולם ״ראיתי״ (שמות ג׳:ז׳) את ״וירא״ (שמות ב׳:כ״ה) כשם ש״שמעתי״ (שמות ג׳:ז׳) רומז ל״וישמע״ (שמות ב׳:כ״ד) ו״ידעתי״ אל ״וידע״ (שמות ב׳:כ״ה). (מתוך ״ישורון״ 1917, עמ׳ 180) *

ג, טו –
באשר להבדל בין ה׳ ואלהים, השוה ביאורנו לבראשית, תחילת פרק ב.4

הערה –
4. עמ׳ נה במהדורה העברית (המ׳). באשר לפירושים השונים לפסוקנו, ראה Dillmann, אלא שאין הוא מכיר במידה מספקת את הפרשנות היהודית. מטעמים ידועים אני מנוע מכתיבת מאמר מפורט על פסוקים אלה, ובמיוחד – על השמות הקדושים. (ולא מצאתי מי יאמר לי, מה הם טעמים אלה. וראה דבריו בביאורו לויקרא עמ׳ ע ואילך במהדורה העברית). עם זאת יוער, שבספרו של המחבר זצ״ל על התפילה, האמור לצאת לאור ע״פ כתב-יד שתורגם לעברית על ידי הרב משה י׳ רוזנגרטן, מאריך המחבר בפירוש על ״ברוך שאמר״ בפירושו של שם הוי״ה (המ׳).

ג, יח –
ובאת אתה וזקני ישראל – ואלו להלן ה׳:א׳ נאמר ״ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל-פרעה״,1 וראה רש״י שם.2 אך נראה שאפשר ליישב קושי זה גם בפשטות: תחילה ציווה ה׳ שמשה ילך אל פרעה יחד עם הזקנים, וכמובן רק עם אחדים מהם, שישמשו מעין משלחת של זקני-העם, כי בוודאי לא יהיה זה במקום שכל הזקנים כולם ילכו אל המלך; השוה ״וסמכו זקני העדה את-ידיהם״.3 אלו היתה הולכת משלחת כזו, היה משה מופיע כראשה וכדברה. אך לפי שמשה טען ״לא איש דברים אנכי״,4 וה׳ נתן לו את אהרן כדובר, לא היה עוד מקום למשלחת של זקנים, שהרי בתוך שכזאת לא היה משה מופיע אלא כאחד מהם, מבלי שיוכר, שאמנם הוא זה העומד בראשה. על כן היו צריכים משה ואהרן ללכת לבדם, כשמשה מופיע כראש המשלחת, ואהרן. כנביאו-דוברו, וכאלו בא אהרן כתחליף לזקנים. ואמנם מאז נקבע אהרן להיות דוברו של משה, לא מדובר עוד במשלחת זקנים שתלך אל פרעה.

הערה –
1. מבקרי-המקרא מבחינים בדבר פעילותם של הזקנים בין ״מסורת-היסוד״ ובין מקור אחר (אצל Dillmann = B). לפי ״מסורת-היסוד״ באים רק משה ואהרן אל פרעה, בלי הזקנים. ומכיוון שגם לפי מה שנקרא אצלו מקור B (שמות ה׳:א׳), הלכו רק משה ואהרן, רואה עצמו Dillmann נאלץ לראות שם משום תיקון ״העורך״, שהתחשב ב״מסורת היסוד״. ברם, כנגד זה יש להשיב: (א) מדוע לא ״תיקן״ העורך גם כאן? (ב) גם ה׳:ד׳ מראה, שפרעה נשא ונתן רק עם משה ואהרן.