שמות יט בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן – מעמד הר סיני.
רגיל – J.
מודגש – E.
נטוי – עורך.
יצויין במילים – P.
שמות יט –
פסוק ראשון מ-P –
א בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.
ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר
וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה.
י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. יג לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר
וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.
יח וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.
יט וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.
כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ (עורך) וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְהוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.
*
פרידמן מעיר –
יט, כד –
הציווי שאהרון יעלה ביחד עם משה לא מבוטא כאן ב-J. אהרון לא הוזכר אף פעם עד לנקודה זו ב-J. למעשה, אהרון לא מוזכר אף פעם ב-J מלבד בפסוק זה. יותר מזה, אהרון לא עולה ביחד עם משה ב-J. בפעם הבאה כשמשה עולה להר ב-J, אלוהים אומר לו – 'וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ' (שמות לד, ג). זה רק ב-E שאהרון (ואחרים) עולים עם משה (כד, א). לכן, נראה שהעורך הוסיף כאן כדי להתמודד עם העובדה שעליית משה ב-E ביחד עם אהרון ואנשים אחרים עכשיו נכנסת לפני הסיפור של J של העלייה שמשה עושה לבדו בשמות לד. העורך שהוסיף זאת יכול להיות או R או RJE.
*
רד"צ הופמן מעיר –
יט, א – על מיקום ההר –
11. רובם של החוקרים מקבלים את מסורתם של הנזירים שמאז יוסטיניאן, לפיה ההר שבו ניתנה תורה הוא ג׳בל מוסא שבמרכז הרי סיני. הנוצרים קוראים לרמה הגבוהה ביותר בדרום: סיני, ולחלק הדרומי הנמוך ביותר – חורב. לרגל ההר הזה, בין בקצהו הדרומי ובין בזה הצפוני, מישורים המתאימים לחניה של ציבור גדול. באשר למקומו של מדבר סיני והר סיני ישנן אפוא בין הגיאוגראפים שתי דעות עיקריות: האחת, זו של Robinson, Roediger, Tischendorf ועוד – ההר ראס-אס-ספספה (כלומר פסגת עצי הערבה) הוא הר מתן-תורה, ומישור אר-רהא הגדול שבצפון-מערבו הוא מקום חנייתם של בני ישראל. ברם-החוקרים החדשים וגיאוגראפים כמו Ritter, Strauss ואחרים סוברים, שהמישור אר-רהא זהה עם רפידים, משם נסעו בני ישראל מזרחה, דרך ואדי אש-שייך, ומשם דרך ואדי סבאיה, שנמשך בתחילתו לדרום-מערב ולאחר מכן מערבה ומביא אל מישור אס-סבאיה, ומישור זה שאורכו ׳12000 ורחבו ׳1400-׳1800 הוא מדבר סיני. סיני הוא אפוא הרמה הדרומית של ג׳בל מוסא, בדרום-מזרח מסוספיה, והיא הרבה יותר גבוהה מן הלה (הלה ׳6432 וההוא ׳7030-׳7035). בירחונו של Graetz (שנת 1878, עמ׳ 327) מובאת דעה חדשה זו של Lepsius לפיה סיני זהה עם זרבאל.
*
יט, ח –
הערה 3. Ewald (כרך 2, עמ׳ 84 במהדורה ראשונה) סבור, שפסוק ט הוא אינטרפולציה של ״המספר הרביעי״, משום שפסוק זה אינה אלא חזרה על תוכנו של פסוק ח, ומעין זה גם Dillmann. ואולם, דומה שרק הסיפא – ״ויגד משה״ – חוזר על ״וישב משה״ שבפסוק ח, בעוד שכל היתר טרם נאמר. גם הביטוי ״עב הענן״ שבמקומו נאמר להלן פסוק טז ״ענן כבד״ מהווה בשביל Ewald סימן לקיום מחבר אחר. אבל לא מובן לנו כלל, למה לא ישתמש אותו המחבר עצמו בביטויים שונים להבעת מונח אחד, ומה גם כשמדובר בנאום בעל תוכן נשגב כל כך כמו כאן. הן אנו רואים להלן (שמות כ׳:י״ז) גם את הביטוי ״ערפל״ במקום ״עב הענן״ ובמקום ״ענן כבד״. לפי Ewald מכיל פסוק זה גם מחשבות זרות, רעיון המבוסס על הדוֹגמה שקבעה Ewald, ואשר לפיה רק ״המספר הרביעי״ הבליט באופן מיוחד את האמונה במשה כנביא ה׳, ומחמת הפסוק ״וגם-בך יאמינו לעולם״ (שמות י״ט:ט׳) מיוחס גם פסוקנו ל״מספר״ זה דווקא. אך מכיוון שאיננו מחויבים להאמין לדוֹגמה זאת, אין לנו כל סיבה שלא לטעון, שמיד עם מתן-תורה הבליט ה׳ את ענין האמונה במשה כל כך, משום שאותו קבע להיות מוסרה של תורה זו לעם ישראל. והנה מכיוון שהתורה לא תוחלף על ידי איש גם בעתיד הרחוק, צריכים ישראל להאמין במשה לעולם, על ידי שישתכנעו בעצמם באמיתת נבואתו. נותר אפוא רק הקושי שבמלים ״ויגד משה״ שיש בהן לכאורה משום חזרה על האמור קודם, והוא אינו מסולק על ידי הנחתו של Ewald, שהרי בסופו של דבר צריך למצוא סיבה כלשהי לכך שה״עורך״ האחרון, המכונה ״המספר החמישי״, כתב אותו הדבר פעמיים. Strack רוצה מטעם זה למחוק את הפסוק ט כולו, אך אין זה אלא שרירות-לב.
הערה 6. אלו היינו מוחקים את הפסוק ט לגמרי, כהצעת Strack, ראה הערה 28, הייתה באה לנו הופעת ה׳ כאן בלא הכנה ובלא סיבה.
*
יט, כא –
הערה 1. Ewald רואה בשישה פסוקים אלה (כ׳-כ״ה) משום אינטרפולציה של ״המספר השלישי״, וזאת משום שהם מספרים – ללא כל סיבה נראית לעין – על עליה וירידה נוספות של משה (הרי לפי הפסוק יב אכן כבר הופרד-הוגבל העם מן ההר במידה מספקת). גם Knobel אשר רואה בכל הפרשה, היינו פרקים יט-כד, משום הוספה של ״המשלים״, סובר שעד הפסוק יט השתמש הלה ב״ספר המשפטים״ כמקור, בעוד שאת הפסוקים כ-כב ו-כד-כה הוא שאב מ״ספר המלחמות״. ואלו הפסוק כג גם הוא תוספת ״המשלים״ אשר איחד את דברי שני ״המספרים״. לדעתו סותרים שני המקורות זה את זה ואף-על-פי כן הביאם ״משלים״ זה של כתבי-היסוד כאחד. אנחנו ננסה לראות תחילה, מה הן הסתירות שהעלה Knobel. (1) ״המספר הראשון״ סיפר זה עתה שה׳ ירד ודיבר אל העם, ואינו יכול אפוא לספר עתה שה׳ עלה אל ההר וקרא למשה לעלות אליו; (2) האזהרה הנוספת שייכת ככל הנראה אל הסיפור שלפני ירידת ה׳ אל ההר, והיא מקבילה לאמור בפסוקים י-יג; (3) רק ״המספר השני״ מוסר על עליות אחדות של משה אל ראש ההר, כמו כ״ד:ט״ז ואילך, ו-ל״ד:ב׳. ״המספר הראשי״ לעומת זאת מספר על עלית משה לראש ההר רק פעם אחת – ל״ג:כ״א – והוא בשעת גילוי השכינה שביקש, וראה כ׳:כ״א; (4) ״המספר השני״ כבר מכיר ״כהנים״ – אהרן ובניו והלויים, ואלו המספר הראשון, ״הראשי״, אינו מכירם (השוה כ״ד:ה׳); (5) אצל ״המספר הראשי״ אין העם רואה אלא ״קולות וברקים וענן כבד… וקול שופר חזק מאד״ (שמות י״ט:ט״ז), אבל אינו רואה את כבוד ה׳, חסד אשר מוענק למשה בלבד, על פי בקשתו וכסימן למציאת חן מיוחד (שמות ל״ג:י״ז ואילך), בעוד שלפי ״המספר השני״ רואים נציגי העם, ואפילו העם כולו, את כבוד ה׳ (שמות כ״ד:י׳,י״ז); (6) ״המספר השני״ משתמש בשם ה׳ בלבד, ואלו ״המספר הראשי״ משתמש לעתים גם בשם ״אלהים״.
ועתה נביא תשובותינו לכל אחת מן ההערות האלה: (1) הפסוקים כ-כה רק מספרים בפרוטרוט מה שנאמר באורח כללי בפסוק יט – ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״. אחר שנאמר תחילה באורח כללי, שמשה דיבר בשעת השמעת קול השופר וה׳ ענה לו בקול, כלומר ה׳ נתגלה לו למשה בנוכחות העם ואז גם דיבר עמו, מסופר בפרוטרוט, מה ואיך דיבר ה׳ עם משה. לפיכך צריך לומר דווקא קודם שאכן ה׳ ירד ״אל-ראש ההר״. אמנם ״והר סיני עשן כלו״ (יח), כבוד ה׳ התפשט על ההר כולו, אך ראש ההר נועד להיות המקום שבו ידבר ה׳ עם משה, במקום ״עב הענן״ ו״ערפל״, ורק משה נמצא ראוי לגשת שמה, כמו שהמשכן כולו מלא כבוד ה׳ היה, ואף על פי כן רק קודש הקדשים, ״מבין שני הכרובים״ (שמות כ״ה:כ״ב) נועד להתגלות אל משה ולדיבור עמו. (2) נראה שמקומן של האזהרות שבפסוקים כא-כב הוא אחרי ירידת ה׳ על ראש ההר, שהרי כבר קדמה להן זו שבפסוקים י-יג, עליה מוסבים דברי משה בפסוק כג. Knobel שרוצה בהחלטיות רבה לומר, שפרק כא מקביל לפסוקים י-יג, נמצא במצוקה בגלל פרק כג זה ומגיע בסוף למסקנה שזוהי תוספת ״המשלים״, כאמור. אך גם אם נניח שאמנם כן הוא, הרי צריך לומר ש״משלים״ זה, אשר שני הניסוחים היו לפניו בשלימותם, לא שם לב לכך שהאזהרות הללו מצויות בשניהם, מקבילות זו אל זו, וכי נאמרו באותו הזמן, והוא רוצה להכיר זאת מתוך רסיסי הדברים ש״המשלים״ שמר עליהם! ועוד. אם אמנם נסיר את הפסוק כג, כדברי Knobel, משום היותו תוספת ״המשלים״, כיצד נסביר את ״ויאמר״ וגו׳ והאזהרה ״רד״ הבאה פעמיים – כא ו-כד? (ושמא גם פסוק כד הוא ״תוספת״?). ועוד. בפסוק כא כלל לא מוזכר תוכנה של האזהרה, והרי זה הוכחה, שתוכנה כבר היה ידוע מן האמור בפסוק יב, ומכאן הוכחה להיות המחבר של פסוקים אלה אחד בלבד, שהרי ״פן-יהרסו״ מניח כידועה את ההגבלה בפסוק יב. מסתבר שטעמה של האזהרה החוזרת לעם הוא דווקא בציווי אל משה לעלות אל ראש ההר (פסוק כ), ציווי שעלול היה להביא את העם לפרוץ את הגדר כדי לעלות אחריו אל ראש ההר, כמוהו. ועוד תכלית היתה לאזהרה החוזרת הזאת, והיא להפגין קבל- עם ועדה שמשה מופלה לטובה הוא, וכי הוא ורק הוא נמצא ראוי לקירבת ה׳ למען יאמינו בו לעולם. (3) לפי האמור ב-(1) מניח גם ״המספר הראשון״ למשה לעלות אל ראש ההר, שהרי ״עב הענן״ (ט) אינו אלא ראש ההר, וזו גם משמעותו של ״ערפל״ (שמות כ׳:י״ז). עצם הקריאה אל משה לעלות אל ראש ההר אינה בלתי-צפויה, שהרי כבר אמר לו ה׳ (ט) ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן״. (4) באשר לכהנים המוזכרים, ראה בפנים, להלן. (5) מאד מגוחכת נראית לנו הנחתו, שמה שראו זקני ישראל והעם כולו, כאמור להלן (שמות כ״ד:י׳,י״ז), הוא אשר מבקש משה לראות (שמות ל״ג:י״ח), ואף הלא ניתן לו רק באורח חלקי. והרי שם (כ) נדחית בקשתו במלים ״לא תוכל לראת את-פני, כי לא-יראני האדם וחי״, משמע שהבקשה ״הראני נא את-כבדך״ (יח) מוסבת על ראיית פני ה׳ (לא כבוד ה׳), ואלו ראיית כל עם ישראל את כבוד ה׳ מתוארת במקרא פעמים לא מעטות, כגון ט״ז:י׳, ויקרא ט׳:כ״ג, במדבר י״ד:י׳, ט״ז:י״ט, י״ז:ז׳, כ׳:ו׳. חייב היה Knobel ללמוד מכאן שלא רק ״המספר השני״ מניח לו לעם לראות את כבוד ה׳, כי בכל מקום שמדובר בו בהופעה יוצאת מן הכלל של ה׳, יש מקום לדיבור על הופעת כבוד ה׳, והרי לפי ישעיהו (ו׳:ג׳) ״מלוא כל-הארץ כבודו״ אכן מלא המקום כולו כבוד ה׳ (במובן הרחב). (6) Knobel מודה שהפסוק כ״ד:י׳ הוא משל ״המספר השני״, כלומר שגם אצל זה בא השם אלהים, אלא ששם זה שם משמעו כבוד ה׳: דמות ה׳ המוקפת אור וזוהר. אך מי, אם כן הוא הדבר, יאמר ל- Knobel שגם אצל ״המספר הראשון-הראשי״ המדומה אין לשם זה אלא משמע זה? הרי בכל מקום בפרשתנו הוא יסבול משמע זה. ורק בדרך אגב יצוין שלא כאן המקום להאריך באשר לחילופי השמות ה׳ ואלהים במקרא, כי ענין זה מקומו במבוא לספר בראשית [מבוא שלא נכתב, או לפחות לא הגיע אלינו; ראה בענין זה למעלה פרק ג הערה 20 – (המ׳)]. – בזה סולקו נימוקיו של Knobel לשני מקורות לפרשה שלפנינו. אך ראוי להביא כאן גם כמה הוכחות חיוביות לאחדותה:
(1) אף כי אין לבנות במידה רבה על מספרים, דומה שאין זה מקרה שגם בפרקנו, פרק יט, שיש לראותו כמבוא לעשרת הדברות, מצויים עשרה דיבורים-נאומים – חמישה שלו ית׳ וחמישה של משה. ואין זה יכול להיות מקרה, בדומה למספר עשרה של המאמרות אשר בהם נברא העולם (אבות ה׳:א׳ – המ׳). דיבורי ה׳ בפרקנו הם הפסוקים ג׳ ואילך, ט׳:י׳ ואילך, כ״א, כ״ד, ואילו דיבוריו של משה הם הפסוקים ז׳, ט׳, כ׳, כ״ג, כ״ה (פסוק ח׳ אינו דיבור של משה, ראה שם).
(2) המשפט ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״ (יט) מניח בהכרח את קיומו של דו-שיח בינו ית׳ ובין משה. והנה, אם אמנם יבואו – אצל ״המספר הראשון״ – עשרת הדברות מיד אחרי משפט זה, כפי שסובר Knobel, כי אז לא נדע, מה פתרון למלים ״משה ידבר״, כי נתקשה לקבל את דעתו של Knobel שפתרונן הוא – משה מזמין את ה׳ לומר את דברו, וה׳ עונה באמירת עשרת הדברות.
(3) הפסוקים כ-כה מניחים במידה רבה את קודמיהם כידועים: ״העד בעם״ מניח את תוכן האזהרה כאמור למעלה, ״יהרסו״ המוסב על הגדר המגבילה, ובסוף פסוק כג החוזר אל פסוק יב מוכיחים את אחדותו של הפרק כולו, ואי אפשר לייחסו ל״משלים המאחד״ כפי שכבר הראינו. גם אין פסוק זה חיקוי משועבד של פסוק יב. אדרבה, יש בו כמה וכמה סימנים של עצמאות – ״ההר״ במקום ״העם״, התוספת ״וקדשתו״; האזהרה מוזכרת כמופנית אל הרבים – ״העדתה בנו״ ולא כמו ״והגבלת״ שבפסוק יב הבא בלשון יחיד, כך שבאמת קשה לראות בפסוק זה תוספת של ״מספר משלים ומאחד״.
*
יט, כד –
1. גם Knobel סבור, שמשפט זה זהה עם האמור להלן כ״ד:א׳ וכי אז גם על אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים לעלות, אלא שכאן, כשאין עדיין ציווי מפורש, מוזכרות שתי הדמויות העיקריות בלבד.
הפסוק היומי 