יורה ומלקוש

הקשבתי היום לשיעור בדף היומי, על תענית ו, שעסק ביורה ומלקוש. דברים מעניינים, אם כי צריך לומר שבבלשנות של זמננו יש הסברים טובים יותר. להלן אביא את המצוי במילונים, ולאחר מכאן אחתום בתוספת קטנה שלי.

*

האקדמיה ללשון עברית:

יוֹרֶה

יוֹרֶה הוא הגשם הראשון של עונת הגשמים בארץ ישראל. מקור המילה במקרא – שם היא מופיעה פעמיים לצד בן זוגה מַלְקוֹשׁ: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" (דברים יא, יד), "ה' אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ" (ירמיהו ה, כד). מקובל לפרש כי יוֹרֶה הוא הגשם הראשון ומַלְקוֹשׁ – הגשם האחרון. צורה אחרת של המילה היא מוֹרֶה: "וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן" (יואל ב, כג).

שאלת גיזרונה של המילה יוֹרֶה העסיקה כבר את חז"ל, ובברייתא המובאת בתלמוד הבבלי (תענית ו ע"א) מוצעים לה שלושה הסברים. לפי ההסבר הראשון המילה קשורה לפועל הוֹרָה: "שמוֹרֶה את הבריות להטיח [לטייח] גגותיהן ולהכניס את פירותיהן, ולעשות כל צרכיהן". ההסבר השני קושר את המילה לפועל הִרְוָה: "שמַרְוֶה את הארץ ומשקה עד תהום, שנאמר (תהלים סה, יא): תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ". ההסבר השלישי הוא "שיורד בנחת ואינו יורד בזעף". הסבר זה קושר כנראה בין המילה יוֹרֶה ובין הפועל יָרָה – המציין השלכה מכוונת של דבר.

גם במחקר בן ימינו חלוקות הדעות בשאלת גיזרון המילה יוֹרֶה, ושתי הדעות העיקריות זהות לשתיים מאלו של חז"ל: לפי הדעה הרווחת יותר יוֹרֶה גזור מן השורש יר"י ומציין את הטחת הגשם מן השמיים, ואילו הדעה השנייה קושרת את המילה אל השורש רו"י ולפיה יוֹרֶה מציין את הרוויית האדמה היבשה.

לסיום נביא את ההסבר שנתן למילה המדקדק והפרשן הנודע אברהם אבן עזרא בפירושו לדברים יא, יד: "יורה – גשם שיורה על שנה טובה, והוא בתחלת השנה".

*

ויקימילון:

מַלְקוֹשׁ

הגשם האחרון בכל חורף, האופייני לאזור הים התיכוני בו יש הפסקת גשמים בקיץ.

”וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ“ (דברים יא, פסוק יד).

”ה' אֱלֹקֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם וירה יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ“ (ירמיהו ה, פסוק כד).

”וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ“ (הושע ו, פסוק ג).

גזרון

מן לוח גזר מתברר כי טרם נוהגו שמות החודשים העבריים עפ"י שמות בבליים, קרוי היה חודש שבט, בשם – ירחו לקש שנחשב לחודש המלקוש המוקדש לאיסוף הפירות או התבואה ^[1]. ”וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ“ (איוב כד, פסוק ו). בעברית של לשון ימי הביניים מופיע גשם המלקוש בהוראה מושאלת: 'גשם-לֶקֶש'.

הערות שוליים

↑ השוו מן פרסית 'לֵק' لیك בהוראת מידת משקל עבור תאנים שנזרעו לקראת סוף תקופת הזריעה

*

ויש להוסיף –
מילון ספיר:

לֶקֶשׁ

1. [תנ] עשׂב המאַחֵר לצמוח, יבול הצומח לאחר המַלקוש: והנה יוצר גֹבַי בִּתחִלַת עלות הלָקֶש, והנה לֶקֶש אַחַר גִזֵי המלך (עמוס ז 1); ואת זרעו יהי קוצר כּלִקשו (מלשון הפיוט)
2. [יב] מַלקוש, גשם לֶקֶש: גשם לֶקֶש חזיזיו מזילים (ספרות ימי הביניים)

*

מכל אלה נוכל להסיק –
א. יורה הוא מלשון ירייה, שכן הגשם יורה וניטח, או מלשון רוויה, שכן הגשם מרווה. ולי נראה הראשון.

ב. מלקוש הוא, כאמור, גשם הבא בעונת הלקט, לכן ניתן לומר שיש קשר בין השורשים לקש-לקט. שורש הבסיס הוא 'לק'. מכאן נוכל להבין שורשים אחרים, דוגמת 'חלק', שגם עניינו פיזור, כמו לקט.