שמות י-יא בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.
שמות י-יא שייכים ל-E, למעט כמה קטעים מאת העורך –
שני פסוקים בפרק י –
(כ) וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(כז) וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם.
ושני פסוקים בסיום פרק יא –
(ט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
(י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
*
פרידמן לא מעיר על פרקים אלה.
*
רד"צ הופמן מעיר (ובעיקר הערה אחת גדולה, בהמשך) –
י, כא –
(כא) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃
ויאמר ה׳ – גם הפעם לא קיים פרעה את הבטחתו, ומה שאמר ״אך הפעם״ (יז) כלל לא היה חשוב לו עוד1.
הערה –
1. ולא כמו Dillmann אשר מייחס את הפסוק יז למקור C ומסיק מתוך הסתמכות על ״אך-הפעם״ שבבראשית י״ח:ל״ב, שבמקור זה אין מסופר על מכת החושך. ואולם מכיוון שהמכה המכריעה – מכת הבכורות – המתוארת בפרק יב אינה יכולה להיות חסרה גם היא במקור C, הרי ששילוח העם עד לדי פרעה לא יכול היה להתרחש אחר אומר ״אך הפעם״.
*
שמות י״א:ט׳
(ט) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
למען… מופתי – הכוונה למופתים שנעשו עד כה. עכשיו, אחרי עשייתם, צריכים לבוא שפטים אשר אמנם גם הם מופתים בשל אופיים הפלאי.2
הערה –
2. * כבר למעלה הותרה פרעה במות בכורי ארצו כעונש על סירובו להניח לבני ישראל לצאת משם, התראה-אזהרה שלא היתה צריכה להתבצע מיד. אדרבה, תחילה היתה צריכה להתגלות כל-יכולתו של ה׳ על ידי מופתים ועונשים קלים יותר, ורק אחרי שכל האזהרות לא יועילו וקול ה׳ ידום בלא להביא תועלת, רק אז יתרחש העונש הגדול אשר יכניע את עקשותו של הרודן. תשע המכות הראשונות לא היו אפוא אלא הכנות למכה האחרונה, מכת בכורות, אשר הביאה לבסוף לגאולתם של ישראל. תשע מכות מכינות אלה כבר הוכרו על ידי פרשנים יהודים קדומים כשלוש שלישיותהדומות זו לזו במידה ידועה. המכה הראשונה, הרביעית והשביעית הוגדו לפרעה בבוקר כאשר הלך אל הנילוס (ואף אם במכה השביעית – ט׳:י״ג – לא נאמר כך בפירוש, הרי יש ללמוד על כך מתוך אנלוגיה עם ז׳:ט״ו ועם ח׳:ט״ז). המכה השניה, החמישית והשמינית אמורות היו להתבצע לפרעה בביתו (שמות ז׳:כ״ו; ט׳:א׳, י׳:א׳) על כן הן פותחות במלים ״בא אל-פרעה״. המכה השלישית, השישית והתשיעית יורדות על מצרים ללא אזהרה תחילה.
סדר נוסף במכות אלה אפשר לראות בכך, ששלוש הראשונות נעשו בידי אהרן בעזרת המטה, בעוד שה׳ מנחית את שלוש האמצעיות בלא הפעלת המטה – את השישית (שמות ט׳:ח׳) על ידי פעולה של משה ואהרן. כבר פילון העיר באשר לחלוקתן של מכות אלה, כי שלוש (נעשו) מן היסודות הגשמיים יותר, אדמה ומים, נמסרו לעשיית אהרן, אחי-משה, שלוש (נעשו) מן היסודות המחיות, אוויר ואש, נמסרו לעשיית משה לבדו, אחת – שחין – למשה ולאהרן; שלוש הנותרות שמר ה׳ לעצמו (ראה Vita Mosis, p.96 M). חלוקה כזאת גם נמצאת במדרשים (השוה שמות רבה י״ב:ד׳ ומקבילות), אלא ששם מוצגת מכת שחין כמבוצעת במשותף על ידי ה׳, מטה ומשה ואהרן. עוד ראוי לציין, שאחרי המכה הראשונה של השלישיה השניה פרעה מוכן לוויתורים, אחרי הראשונה של השלישיה השלישית מרחיב את הוויתורים, ובסוף תשע המכות המכינות הוא מוכן לוויתור הקיצוני, רק רוצה להחזיק בבהמתם של ישראל כמשכון לשובם.
חלוקה זו של המכות לשלוש קבוצות, ובכך גם אחדות הסיפור כולו, ניכרת גם בכך, שבתחילתה של כל שלישיה מתבשר פרעה עניינם של העונשים – תכליתן היא להביא אותו לידי הכרת ה׳ אמיתית. כבר ר״י אברבנאל הראה, כיצד השלישיה הראשונה נועדה להצביע על קיומו של ה׳, השניה – על ההשגחה העליונה, והשלישית – על היכולת המוחלטת של ה׳. על כן אמר משה בהתראה על המכה הראשונה (שמות ז׳:י״ז) ״בזאת תדע כי אני ה׳ ״. כיוון שפרעה לעג ואמר (שמות ה׳:ב׳), ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו״, הרי שעכשיו עליו להגיע להגיע להכרה בקיום ה׳ אלהי ישראל. במכה הראשונה של השלישיה השניה אומר שליח ה׳ בהתראה (שמות ח׳:י״ח) ״והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה… למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״. על ידי ההבדלה בין מצרים ובין בני ישראל המודגשת היטב גם במכה הבאה (שמות ט׳:י״ד) הראה לפרעה שישנה השגחה עלי-אדמות הגומלת לכל אדם כפעלו. ולבסוף אומר משה בהתראה על המכה השביעית, זו הראשונה בשלישיה השלישית (שמות ט׳:י״ד), ״בעבור תדע כי אין כמוני בכל-הארץ״. יכולתו המוחלטת של ה׳ ושלטונו בכל כוחות הטבע הנשמעים לפקודתו בלבד, גם בהם היה על פרעה להכיר לבסוף.
הראינו שמלבד המכות שבוצעו בידי הקב״ה בעצמו, נמסר ביצוע המכות לשני האחים במידה שוה. אך באשר למטה הפלא יש להעיר כדלהלן: כאשר אומר משה לאהרן (שמות ז׳:ט׳) ״קח את-מטך״, מונח כמובן מאליו, שמשה מסר לידי אחיו אשר אמור היה להופיע לפני פרעה כנביא-משה, לשם ביצוע האותות גם את ״מטה-האלהים״ (שמות ד׳:כ׳; י״ז:ט׳). שהרי אין להניח שלמטהו של אהרן, אשר עליו לא סופר עד כאן מאומה, ייוחס הכוח המופלא לא רק ליהפך לנחש כי אם גם לבלוע את מטותיהם של החרטומים. בהכרח היה זה מטה אשר הקב״ה נטע בו כוח מופלא, ודבר כזה מסופר רק על מטהו של משה רבנו… אלא מכיוון שאהרן עומד לפני פרעה וכבר החזיק במטה-האלקים לא יכול היה משה לומר לו אלא ״קח את-מטך״. ובכלל יש לומר, שמשמע ״מטך״ כמשמע ״המטה אשר בידך״, וכן גם להלן (שמות ח׳:א׳) ״ידך במטך״ במקום ״מטך״, ובפסוק שלאחריו רק ״ידו״; והשוה גם ז׳:י״ט ו-ח׳:י״ג. היינו – המטה מיוחס לזה, שבידו הוא נמצא. דבר זה מוכח בבירור גם מבמדבר כ׳:ז׳-י״א. בפסוק ז שם נאמר ״ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל-פתח אוהל מועד… וירא כבוד ה׳ אליהם״ ומיד אחר כך נאמר ״קח את-המטה״ וגו׳ ובפסוק ט ״ויקח משה את-המטה מלפני ה׳ (כלומר באוהל מועד) כאשר צוהו״. ודאי שהיה זה מטהו של אהרן אשר הונח במשכן ״למשמרת לאות לבני מרי״ (במדבר י״ז:כ״ה) ואשר אותו צריך היה להראות גם עתה לבני ישראל שרבו עם משה (במדבר כ׳:ג׳) לשם אזהרה. ואף כי משה החזיק בידו את מטה אהרן, נאמר (שם שם יא) ״וירם משה את ידו ויך את-הסלע במטהו פעמיים״. הרי לך ״מטהו״ במשמע ״מטה אשר בידו״. (Jeschurun 1917, p. 373).*
הפסוק היומי 
תגובה אחת בנושא “שמות י-יא בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן”