שמות יג בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.
שמות יג הוא ממקור E, למעט הסיום, שמתחיל בפסוק של העורך –
כ וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר.
ומסתיים במקור J –
כא וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. כב לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.
*
פרידמן מעיר הערה ששייכת לפרק הבא.
*
רד"צ הופמן מעיר –
יג, ח –
2. מבקרי המקרא מבקשים להוכיח שפרשתנו נתחברה על ידי מחבר אחר מזה שחיבר את פרק יב, והרי הוכחותיהם: (א) בפרשתנו אין מוזכרים לא ״מקרא קודש״, לא שביתה ממלאכה ביום הראשון וביום השביעי, ואף לא עונש על העובר על איסור חמץ; (ב) שם החודש שונה, וימי החג שבו אינם נקובים במספרים; (ג) ״חג״ נקרא כאן היום השביעי ולא הראשון. הוכחות (ב) ו-(ג) כבר הופרכו אגב ביאורנו. ובאשר להוכחה (א), הרי ההבדל בסגנון מתבאר פשוט על ידי זה שבפנייה אל העם אין לנקוט לשון חוק.
*
על מצוות התפילין –
שמות י״ג:ט׳
(ט) וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃
לאות על-ידך וגו׳ – הכתוב חוזר על מצוה זו להלן פסוק טז, ושוב בספר דברים ו׳:י״ח ו-י״א:י״ח, ובכל אלה בא במקום המלה ״זכרון״ שבכאן ״טוטפות״, ואלו ביחזקאל (כ״ד:י״ג,כ״ג) בא במקומה לשון ״פאר״. כבר רשב״ם מעיר, שלפי פשוטו של מקרא יש להבין ש״והיה לך לזכרון תמיד״ כאלו כתוב על ידך,1 וראה ראב״ע ע״א: ״יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמרו, כי לאות ולזכרון על דרך ׳כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך׳ (משלי א׳:ט׳)… ומהו שיהיה לך לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרים. ואין זה דרך נכונה, כי בתחילת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה, רק הוא כמשמעו… איננו מכחיש שיקול הדעת כמו ׳ומלתם את-ערלת לבבכם׳ (דברים י׳:ט״ז), שנצטרך לתקנו לפי הדעת״2.
דרישת המסורת לכתוב לזכרון דווקא אותן הפרשיות שבהן אנו מצטווים על עשיית האות הזה, היא הפירוש הנכון ביותר של החיובים האלה. הן ראינו בתורה שעצם הצו בדבר העלאה על הכתב של חוק או ספר נרשם אף הוא בחוק או בספר הנדון, למען ידעו הכל במצוות מי הועלו הדברים על הכתב. כך הדבר בקשר לספר הברית,3 כך הדבר בברית המחודשת,4 וכן גם בספר דברים (ל״א:ט׳). בדומה לאלה הרי גם כאן רצונו של המצווה ב״ה, שהמצוה לשים את האות-הזכרון על היד ועל הראש תהיה כתובה באות זה עצמו, למען ידעו ששימת אות זה מצוות ה׳ היא ורישומו של האות על נושאו יהיה בטוח עוד יותר. וראיה לכך גם מצוות המזוזה (שם ו׳:ח׳, י״א:כ׳) שבנוגע לה אין כל צל של ספק, שגם עצם ציווי הכתיבה צריך להיכתב בה. ואף המצוה סמלית של ציצית (במדבר ט״ו:ל״ז ואילך) מוכיחה שהתורה דורשת אותות נראים לעין כזכרון למצוותיה.
תורת ה׳ – כאן זוהי הוראת ה׳ שידו החזקה גאלה את ישראל; והשוה ישעיהו א׳:י׳, משלי ל״א:כ״ו. מצוות תפילין נתקיימה בימי בית שני בידי הפרושים תמיד5 והם התעטרו בהן במשך כל היום כולו. נראה שפשוטי העם בדרך כלל לא קיימו מצוה זו, ולא רק משום הטורח שבהיות עטורי תפילין לאורך כל היום, אלא גם משום שהתקשו לשמור על טהרת הגוף הנחוצה לכך.
בין עיניך – הכתוב ״ולא-תשימו קרחה בין עיניכם למת״6 מוכיח שגם כאן הכוונה לראש.
שורשה של המצוה גלוי וברור – על ידי אות זה שעל היד ועל הראש מוקדשות עשייתו וחשיבתו של האדם מישראל לה׳ ב״ה, והמלים הכתובות בתוך התפילין רק הן אשר מחייבות את נושאן לעבודתו ית׳. בפרשיות ״קדש״, ״והיה כי יביאך״ מסופר על עובדת יציאת מצרים, כאשר ה׳ נתגלה כמציל (״קדש״) וכשופט (״והיה כי יביאך״), ואלו בפרשת ״שמע״ כלולה האמונה באל אחד, ובפרשת ״והיה אם שמוע״ – האמונה בשכר ועונש. ולא כאן המקום לפרש את פרטי המצוה.
2. והרי זה מפריך את טענתם של החוקרים הנוצריים שהזכרנו בהערה 15. ולא זו אף זו: גם את הביטויים הסמליים שבספר משלי ניתן להבין רק בשל הנוהג לקשור אל היד או אל הלב את הדברים הראויים לתשומת-לב מיוחדת. אלמלא נהגו כך במציאות האמיתית, לא היתה כל משמעות ללשון הסמל. ועוד. אחד הכתובים בספר דברים שבהם נצטווינו לקשור את הדברים על היד כדי שיהיו לאות, אינם יכולים להיות מובנים לפי פשוטם, וכפי שמודה גם Dillmann. ואף Schultz לדברים י׳:ח׳ ועמו אחרים מסבירים שבהכרח מדובר כאן גם בדבר חיצוני, אף כי הם דוחים את פירושה של תושבע״פ. ואמנם אי-אפשר לפרש כתוב זה בדרך אחרת. משפט כמו ״וקשרת״ (את הדברים) על ידך – בדומה לפסוקים בספר משלי – אכן אפשר היה לפרש כלשון סמלי, כלומר, יהיו נא הדברים האלה לנגד עיניך תמיד, כאלו קשרתם על ידך. אך פסוק כמו ״וקשרתם (את הדברים) לאות על-ידך״, בהכרח שהוא מצווה על עשיית מעשה, שישמש סמל לרעיון, דהיינו הוא מורה לעשות מעשה חיצוני שיהפוך להיות סמל ללקח שנקחהו ללב, וודאי שאין לעשות רעיון אות-סמל לרעיון. ולבסוף – כל אימת שבאה בתורה המילה ״אות״, היא באה במשמע של אות הנראה לעין, השוה ״אות-הברית… את קשתי נתתי בענן״ (ט׳:י״ב-יג-המ׳), ״ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית״ (שם י״ז:י״א -המ׳), ״אות היא (השבת) לעלם״ (שמות ל״א:י״ז). גם כאן לא יכול להיות משמעו של הכתוב אלא שישראל מצטווים לשים אות חיצוני על היד ועל הראש. ביאורו של Dillmann: הנוהג הקדוש ישמש לבני ישראל לאות על היד ועל הראש – מופרך מעיקרו, שכן כיצד ישמש נוהג – כל נוהג שהוא, וכגון אכילת מצה – כאות על היד או בין העיניים. לכל היותר יכול היה הנוהג להיות ״כמו אות״, אך אם כן צריך היה להיות כתוב ״כאות״. ברור אפוא כי המשפט ״כי בחוזק יד״ וגו׳ הוא משפט-נושא (subject sentence), כפי שמבאר רמב״ן ע״א, כלומר האות על ידך והטוטפות בין עיניך הוא זה שהקב״ה הוציאנו ממצרים ביד חזקה, ועובדה זו צריכה להיות אות נראה לעין – על היד ועל המצח – לזכרון עולם. ופשוט הוא, שמצוה זו תקוים בדרך הטובה ביותר על ידי שנכתוב את הפסוקים האלה המזכירים את היציאה ממצרים, ונקשור אותם על היד ומסביב לראש.
*
יג, טז – לטוטפות –
2. מנחות לד ע״ב (המ׳). לפי Knobel נגזרת המלה מן טפ״ף (לגעת קלות – tupfen), כלומר אות המסומנת בעזרת נגיעה קלה. אך קשה להוכיח קיומו של שורש כזה. רוב החוקרים גוזרים את המלה מן טו״ף – לעקוף, להקיף, כלומר תכשיט המקיף את הראש או את הזרוע, וכמו בארמית; השוה תרגום לשמואל ב׳ א׳:י׳, והשוה גם המשנה שבת נז ע״א.
*
יג, יז –
סיפור מופלא זה על אודות מלחמת ה׳ במצרים, שאיו לו אח-וריע במקרא, סיפור שקרוב לוודאי נתקבל לתוך התורה מתוך ספר מלחמות ה׳, חותם של אחידות טבוע בו.2
הערה –
2. ואף-על-פי כן רואים מבקרי המקרא חובה לעצמם לייחס אותו למקורות שונים, ובכתובים הרלוונטיים נראה, באיזו מידה של צדק עשו כן.
*
יג, יח – ים סוף –
1. המערבית מבין שתי זרועות אלה היא מפרץ סואץ (Sinus Heropolitanus), ואלו האחרת, זו המזרחית, היא מפרץ עקבה (Sinus Aelaniticus), והשם ים-סוף חל פעם על זו ופעם על האחרת. ומכאן שבהחלט בלתי-נכון הוא כאשר Brugsch כותב בספרו, L'Exode et les monuments Egyptiens (Leipzig 1875), שים-סוף שבכאן הוא אגם סירבוניס שנקרא כך על שם עושרו באצות, וכבר הוכחתי במידה מספקת שהנחתו של Brugsch סותרת את קביעת המקרא ואין לה רגליים לעמוד עליהן, ראה בביקורתי את הספר שהופיעה במוסף הספרותי של Juedische Presse 1876, גליון 5 ו-6. באשר לאתימולוגיה של המלה ״סוף״ ראה אצל Dillmann.
*
(כא) וַֽיהֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃
1. החוקרים הסוברים שיש כאן משום אגדה שמקורה במנהג שנהגו עמי-קדם, להשיא להבות אש לפני צבא במסעו, התעלמו מכך, שבכל ההתגלויות האלוהיות שבמקרא מופיע תמיד ענן או אש כאות נראה לעין להתגלותו ית׳; השוה בראשית ט״ו:י״ז, שמות י״ט:י״ח, ויקרא ט״ז:ב׳.
הפסוק היומי 