שמות ג בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

שמות ג בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

בפרק זה יתואר מעמד הסנה הבוער, והוא חשוב ביותר, כי כאן מבושר שם ה'.

רגיל – J.
מודגש – E.

א וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. 
ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת
וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. 
ה וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. 
ו וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. 
ז וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. 
ט וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יב וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. יז וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. יח וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. 
יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. כא וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.

*

פרידמן מעיר –
ג, א –
חותן משה, כהן מדין, נקרא יתרו בשמות ג: א, יח; יח: א-כז (E), אבל נקרא רעואל בשמות ב: טז-יח; במדבר י: כט (J).

ב, ט –
שני המקורות, J ו-E, נוכחים בסצנת הסנה הבוער, אבל יש מגוון דעות איך בדיוק הם מחולקים. יש חזרה – ב-ג:ז וב-ג:ט אלוהים אומר שהוא ראה ושמע את הדיכוי. האמירה ב-ג:ז מיוחסת ליהוה, ומקשרת ל-J, והאמירה ב-ג:ט ממשיכה בהוראה בפסוק י ותגובת משה בפסוק יא, המזכיר את השם אלוהים, ומצביע על E. רוב הדיאלוג בין אלוהים ומשה שממשיך מפסוקים ט-יא הוא גם שייך ל-E כי –
1. השם אלוהים מופיע בו שש פעמים נוספות, גם בשם הניסים, מעשי אלוהים, וגם בשם הר אלוהים.
2. השם המקודש מופיע ב-ג:טו, שהוא נקודת מפנה ב-E.
3. משה חוזר ליתרו, לא לרעואל, ב-ד:יט.
4. נאמר למשה לפגוש את אהרון ב-ד:יד, ואהרון אז פוגש אותו ב'הר האלוהים' ב-ד:כז.
5. נאמר למשה ולאהרון 'לאסוף את זקני ישראל' (ג:טז, ד:כט), וביטוי זה חוזר אחר-כך רק ב-E (במדבר יא:כד), והזקנים בכלל הם עניינו של E (שמות כד:א,ט,יד; יז:ה,ו; יח:יב; יט:ג; במדבר יא:טז,כד,כה,ל), לא ב-J (למעט במדבר טז:כה).
6. השם לאדמה יבשה כאן הוא 'יבש' (ד:ט), בעוד J משתמש במילה אחרת – 'חרבה' (בראשית ז:כב, שמות יד:כא).
7. בשמות ד:א-ח שני הסימנים הם – המטה שהופך לנחש והיד שהופכת 'מצורעת כשלג'. זה מקדים את היות מרים 'מצורעת כשלג' (במדבר יב), ואת נחש הנחושת של משה (במדבר כא:ה-ט). שני הסיפורים האלה בבמדבר הם של E, והם סמוכים זה לזה כשאנו מוציאים את התערבות מקורות J ו-P. זו עדות לנכונות של ההיפותזה, וזו עדות נוספת לכך שסיפור שמות על הסנה הבוער כאן הוא E, ולא J.
הרבה מלומדים טוענים ש-E קטוע, או אפילו שהוא לא קיים בכלל, אבל זה נשען על טעות במתודה. (וראו עוד בהערה על שמות ה, ג).

ג, טו –
כאן זה המקום בו 'יהוה' מופיע לראשונה כשם המקודש במקור E. מכאן והלאה השם הזה לא יוכל להבחין בין E ל-J.

ג, כב – עניין ניצול מצרים מופיע במילים דומות לאלה בשמות יא, א-ג; יב, לה-לו, אבל שני הקטעים האלה מוטבעים בהקשר של E, בעוד הקטע הנוכחי מצטרף להקשר של J. הזיהוי של שלושת הקטעים האלה הוא לכן לא ברור.

*

רד"צ הופמן מעיר –
ג, א –
קשה להבין את הסיפור שלפנינו, שבפסוקים ז ו-ט שבו מדובר בצעקתם של בני ישראל – צעקה שעלתה אל האלהים והביאה לידי התערבותו – אלא כהמשך לפסוקים הקודמים, שבהם כבר מדובר בזעקה-צעקה זו ובגורמיה.¹

הערה –
1. אף כי לא כן יוצא לפי המבקרים המייחסים את ב׳:כ״ג-כ״ה ל״מסורת היסוד״ ואת הסיפור שלפנינו ל״מקור אחר״.

חרבה – הר מתן-תורה נקרא לעתים ״הר חורב״ ולעתים ״הר סיני״. ״חורב״ מוזכר עוד להלן י״ז:י׳, ל״ג:י׳, וכן בכל ספר דברים, להוציא בברכת משה, ואלו ביתר המקומות בתורה בא השם ״סיני״.⁵ ברור, שאין שני השמות זהים במשמעם, שכן מצינו ״סיני״ בצירופים שונים, גם ״הר סיני״,⁶ וגם ״מדבר סיני״,⁷ בעוד שהשם ״חורב״ אינו בא בצירוף תיבת ״מדבר״ כלל.⁸ ועוד, ״חורב״ בא תמיד לציין את סביבת ההר, את מקום חנייתם של ישראל, ואלו ״סיני״ בצירוף תיבת ״הר״ בא כציון ההר עצמו, וכאשר הכתוב מבקש לציין את מקום חנייתם של ישראל בעזרת השם ״סיני״, הוא משתמש בצירוף ״מדבר סיני״.
לפיכך יש להניח, כי ״חורב״ הוא שם האזור כולו, מלשון ׳חרב׳ (= יבש, צחיח), בעוד ש״סיני״ הוא שם ההר שבו ניתנה התורה. ״חורב״ שוה אפוא בהוראתו לצירוף ״מדבר סיני״, בעוד שבמקום ״סיני״ (בלא צירוף כלשהו) יכול לבוא ״הר חורב״. הביטוי השגור היה, כנראה, חורב או הר חורב, שכן מקובל הוא לקרוא להר על-פי הסביבה שבה הוא נמצא, בשעה ש״סיני״ מציין רק מקום מוגדר ומסוים מאוד בגוש-הרים זה, וממילא היה ידוע פחות.
ברם, בשעת מתן-תורה נודעה לסיני חשיבות יתירה, כך שאז נקרא, האזור כולו ״מדבר סיני״. בציון זה השתמש משה רבנו בתורה, ורק בספר דברים, כאשר הוא מדבר אל העם, הוא שב ומשתמש בשם השכיח ״חורב״ ו״הר חורב״. יחד עם זאת, כאשר מדובר במתן-תורה בקטעי-השירה שבתורה, שוב בא השם שנתקדש – ״סיני״. לפי זה יהיה קשה רק השימוש בשם ״חורב״ להלן ל״ג:ו׳. ונראה, שבמתכוון אין הכתוב משתמש שם בשם ״סיני״, כאלו אינו רוצה להזכיר את השם המקודש של ההר בהקשר המאורע העצוב של מעשה העגל.

הערה – 5. Hengstenberg (Beitraege III, p.394)‎ ואחרים חושבים, ש״חורב״ הוא שמו של גוש ההרים או לפחות ג׳בל טור, בעוד שהשם ״סיני״ בא לציין את שם ההר שבו ניתנה התורה, ג׳בל מוסא. לפני בואם של ישראל להר ואחרי עזיבתם אותו, כך הם סבורים, בא השימוש בשם הכללי ״חורב״, ואלו במשך שהותם של ישראל בהר בא השם המיוחד ״סיני״. ברם, דעה זו אשר לה הסכמתי תחילה – השוה פירושנו לספר דברים (לא מצאתי שם – במהדורה העברית עמ׳ כח – אלא הערה קצרה לדברים א׳:ח׳ ד״ה בחורב, וזה לשונה: ״אודות השמות ׳חורב׳ ו׳סיני׳ השוה לשמות ג, א״. כלומר – פסוקנו (המ׳)) – עומדת בביקורת אך בקושי; השוה Dillmann.
אך עוד פחות מזה אפשר לקבל את דעתו של הלה שלפיה משמע שני השמות זהה לגמרי, וכי אין הם מוכיחים אלא קיומם של שני מחברים שונים. (אלו באמת היה משמעם של שני השמות זהה, יכול היה גם מחבר אחד להשתמש פעם בשם זה ופעם בשם האחר), אך ברור שאין משמעם זהה, וראה בפנים.

ג, ד –
וירא ה׳ – אין בידנו ליתן טעם סביר לשימוש בשמות הקדושים שבפרק זה, שבו באים השמות ה׳ ואלוהים לסירוגין.¹

הערה –
1. אך בוודאי מוכיח פרק זה היטב, שרק שרירות-לב היא להסיק משוני השמות, שאמנם יש כאן גם מקורות שונים, כפי שרוצים לעשות המבקרים (ראה סוף הערה 29 המ׳).

ג, יג –
¹עד כה לא הודיע ה׳ את שם קדשו, רק אמר² ״אנכי אלהי אביך״. להלן, לפרק ו, נברר, אם שם ה׳ היה ידוע לאבות או לאו. מכל מקום נראה, שלא מסרוהו לבניהם, ואלו משה ביקש להודיע לעם מיד שם ה׳ זה אשר מאפיין את כל מהותו ית׳, ולא את השם שקיבלו מאבותיהם, השם אל שדי,³ שאינו מציין אלא חלק מתכונותיו ית׳. וקרוב לוודאי, שיחד עם ידיעת עצם השם ביקש משה לדעת גם את משמעותו של שם זה, כדי שיבין, באיזו תכונה נתגלה לו ה׳ ובתור איזה אלהים הוא עתיד להתגלות לישראל.

הערה –
1. * כאשר משה שואל ״מה אומר אליהם״ (שמות ג׳:י״ג – המ׳), כלומר, איזה שם משמותיו של הקב״ה עליו לומר לבני ישראל, ודאי שלא היתה כוונתו למשמע המילולי של השם בלבד. וכי מה איכפת לו לעם, מה שם אלוהי אבותיהם? מה שמשה ביקש, היה לומר לעם את השם על משמעותו העמוקה, כדי שיוכלו לצפות מתוך אמונה לישועת ה׳. לכן מבואר ראשית לכל השם הקדוש ביותר בפסוק יד, כשה׳ מודיע לישראל לראשונה את שמו במשמעות המתאימה למצבם הנוכחי; השוה ביאורי לויקרא (עמ׳ 60 ואילך במהדורה העברית – המ׳). כאן מדבר ה׳ על עצמו בגוף ראשון. רק אחר כך צריך להיאמר להם לבני ישראל, איך יכנו את אלהי אבותיהם וכיצד יקראו אליו, והוא הנאמר בפסוק טו. על פי רי״צ מעקלענבורג ״הכתב והקבלה״ (ע״א) מתפרש הכתוב ״ואנכי לא אהיה לכם״ (הושע א׳:ט׳) – אני לכם לא-אלהים, כלומר אין אתם בוטחים עוד בעזרתי וברחמיי (השוה שם פסוק ו), ולכך גם רומז המקף המחבר ״לא-אהיה״.
עוד יש להעיר, שפרק ג מתחבר אל סופו של פרק ב ומניח אותו כידוע, שכן, כאשר נאמר כאן (פסוק ז) ״ראה ראיתי את-עני עמי… ואת-צעקתם שמעתי״⁠ ⁠׳ הרי שצריך, שיתואר, כי אמנם היה עוני והיתה צעקה, וזה נמצא רק שם בפרק ב׳:כ״ג. ואמנם גם הולם ״ראיתי״ (שמות ג׳:ז׳) את ״וירא״ (שמות ב׳:כ״ה) כשם ש״שמעתי״ (שמות ג׳:ז׳) רומז ל״וישמע״ (שמות ב׳:כ״ד) ו״ידעתי״ אל ״וידע״ (שמות ב׳:כ״ה). (מתוך ״ישורון״ 1917, עמ׳ 180) *

ג, טו –
באשר להבדל בין ה׳ ואלהים, השוה ביאורנו לבראשית, תחילת פרק ב.⁴

הערה –
4. עמ׳ נה במהדורה העברית (המ׳). באשר לפירושים השונים לפסוקנו, ראה Dillmann, אלא שאין הוא מכיר במידה מספקת את הפרשנות היהודית. מטעמים ידועים אני מנוע מכתיבת מאמר מפורט על פסוקים אלה, ובמיוחד – על השמות הקדושים. (ולא מצאתי מי יאמר לי, מה הם טעמים אלה. וראה דבריו בביאורו לויקרא עמ׳ ע ואילך במהדורה העברית). עם זאת יוער, שבספרו של המחבר זצ״ל על התפילה, האמור לצאת לאור ע״פ כתב-יד שתורגם לעברית על ידי הרב משה י׳ רוזנגרטן, מאריך המחבר בפירוש על ״ברוך שאמר״ בפירושו של שם הוי״ה (המ׳).

ג, יח –
ובאת אתה וזקני ישראל – ואלו להלן ה׳:א׳ נאמר ״ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל-פרעה״,¹ וראה רש״י שם.² אך נראה שאפשר ליישב קושי זה גם בפשטות: תחילה ציווה ה׳ שמשה ילך אל פרעה יחד עם הזקנים, וכמובן רק עם אחדים מהם, שישמשו מעין משלחת של זקני-העם, כי בוודאי לא יהיה זה במקום שכל הזקנים כולם ילכו אל המלך; השוה ״וסמכו זקני העדה את-ידיהם״.³ אלו היתה הולכת משלחת כזו, היה משה מופיע כראשה וכדברה. אך לפי שמשה טען ״לא איש דברים אנכי״,⁴ וה׳ נתן לו את אהרן כדובר, לא היה עוד מקום למשלחת של זקנים, שהרי בתוך שכזאת לא היה משה מופיע אלא כאחד מהם, מבלי שיוכר, שאמנם הוא זה העומד בראשה. על כן היו צריכים משה ואהרן ללכת לבדם, כשמשה מופיע כראש המשלחת, ואהרן. כנביאו-דוברו, וכאלו בא אהרן כתחליף לזקנים. ואמנם מאז נקבע אהרן להיות דוברו של משה, לא מדובר עוד במשלחת זקנים שתלך אל פרעה.

הערה –
1. מבקרי-המקרא מבחינים בדבר פעילותם של הזקנים בין ״מסורת-היסוד״ ובין מקור אחר (אצל Dillmann = B). לפי ״מסורת-היסוד״ באים רק משה ואהרן אל פרעה, בלי הזקנים. ומכיוון שגם לפי מה שנקרא אצלו מקור B (שמות ה׳:א׳), הלכו רק משה ואהרן, רואה עצמו Dillmann נאלץ לראות שם משום תיקון ״העורך״, שהתחשב ב״מסורת היסוד״. ברם, כנגד זה יש להשיב: (א) מדוע לא ״תיקן״ העורך גם כאן? (ב) גם ה׳:ד׳ מראה, שפרעה נשא ונתן רק עם משה ואהרן.