אני מעיין עכשיו שוב בספר שמואל, אבל כל כך הרבה כבר נכתב עליו, וגם אני כתבתי דברים בעבר, כך שאיני רואה צורך להוסיף.
אבל לשני דברים שמתי לב בקריאה זו, למרות שגם הם ידועים –
הראשון – שלדעתי ספר שמואל הוא הספר הכי דרמטי בתנ"ך, אף יותר מספר בראשית. הוא מלא ברגשות, בתככי שלטון, ואף בהפרעות פסיכולוגיות (תסביך הרדיפה של שאול). לא פלא, אם כך, שהוא אחד הספרים האהובים ביותר בתנ"ך (לפי התרשמותי).
שנית – וגם זה ידוע כמובן – הנוסח שלו הוא מהמשובשים ביותר, הן מבחינת הנרטיב – סיפורים חוזרים וכיוב', מה שהעלה את הסברה שיש כאן שני מקורות, והן מבחינת הניסוח המילולי.
אתן שתי דוגמאות –

בסוף פרק י' נאמר על שאול.

וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ.
שמואל א, י, כז.

אלא שאת המילים האחרונות – 'ויהי כמחריש' מתקנים, בין היתר על פי הופעה בתרגומים קדומים – 'ויהי כמו חודש', ששייך לפרק הבא, שפותח כך –

וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ.
שמואל א, יא, א.

(בפוסט שכתבתי הבוקר ואשתף מיד, התבלבלתי בניסוח וכתבתי שהתיקון הוא 'ויהי כמחרת'. ובכן, זו טעות, אבל טעות חביבה ואפשרית במידה מסוימת, אף כי לא שייך לצרף כ' הדמיון ליום המחרת, וכן קשה להסביר חילופי ש' ות' בסוף המילה).

דוגמה שנייה, ידועה אף היא –

בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל.
שמואל א, יג, א.

בתרגום השבעים, אם אני זוכר נכון, מופיעה השלמת החסר – 'בן ארבעים שנה שאול במלכו', אך בכל אופן ברור שהושמטה פה מילה (אף כי לפרשנים המסורתיים יש גם הצעות אחרות).

ולבסוף – אתמול הזכרתי את מיכל, שלא היה לה בן, לפי מקור אחד, אך במקור אחר נאמר –

וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.
שמואל ב, כא, ח.

חז"ל אומרים פה מה שאומרים (שגידלה את בני מירב אחותה, ולכן הם נחשבים כמו בניה), אבל ברור שיש כאן שיבוש, וצריך היה לכתוב – מירב (שעדריאל אכן היה בעלה).

יש החוששים משינויים אלה, אך לדעתי אין מה לחשוש, אלא שגם אין להפריז בכך. ועל כך כתבתי בקצרה הבוקר, בעקבות קריאה במאמר בנושא, שאצרף קישור גם אליו.
וזה מה שכתבתי –

מאמר מעניין באתר רציו, הדתי אבל רציני. על תיקוני הלשון של מבקרי המקרא.
זה תחום שאף פעם לא העמקתי בו יותר מדי, ובאמת תמיד הוא נראה לי מפוקפק. מבקרי המקרא בתחום הזה לוקחים להם חירות מוגזמת, ומוציאים תחת ידם דברים מופרכים.
כאן המאמר מוסיף שרוב גדול שלהם בכלל לא בקיאים בעברית, ועדיין הם מרשים לעצמם לתקן.
אני מקבל דברים רבים שכתובים במאמר זה, אם כי צריך לבחון כל דבר לגופו. כי יש תיקונים שבכל זאת נחוצים. הרי התנ"ך הוא טקסט קדום, וסביר להניח שיש בו שיבושים, וכמה מהם בולטים.
למשל, הנאמר על שאול – 'ויהי כמחריש', שנאמר בסוף הפרק, מתוקן ל'ויהי כמחרת' (סליחה, טעות שלי – 'ויהי כמו חודש'), ששייך לפרק הבא, וזו כנראה הגרסה הנכונה.
אבל, כאמור, את התיקונים האלה צריך לעשות במשורה ובזהירות, ולא כך נעשה.
אעיר עוד שביקורת זו התחילה במאה ה-19, והיו פרשנים יהודים-מסורתיים בני הזמן שהתייחסו אליה, ואני נהנה לקרוא את דבריהם. אלו הם – שד"ל, רש"ר הירש ורד"ץ הופמן, המלומדים.
(אה כן – רק קחו בחשבון שזה ארוך).

וזה המאמר –
https://rationalbelief.org.il/%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%99-%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90-%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95/

*

ואולי יש קשר בין שני הדברים (על דרך הדרש) – כשאדם מאוד מרוגש – הוא עושה טעויות…

מלבד נפילת פייסבוק, אינסטגרם ו-ווטסאפ אתמול, הייתה כתבה של התוכנית 60 דקות, שבה עובדת פייסבוק לשעבר חשפה שהחברה עודדה במכוון שיח שנאה ושקרים ברשת. דבר זה מתחבר למה שכתב עליו מיכה גודמן בספרו האחרון – שהרשתות החברתיות הגבירו את השנאה והקיטוב הפוליטיים. דבר זה די ברור לכל מי שמבקר ברשתות החברתיות.

ובכן, חשבתי שלרגל זאת אזכיר כמה עצות עתיקות, נגד דיבורי שנאה ושקר, כפי שהן מופיעות במשלי כו, מיד אחרי קבוצת פסוקים אחרת המדברת על העצל.
אביא את הדברים בפירוש מצודות, כי לא צריך הרבה יותר מזה, ורק בשני מקומות אוסיף את פירושו החדש יותר של שטיינזלץ, ליתר הבנה, או דיוק.

משלי כו –
(יז) מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ.

מצודות –
מחזיק – כמו האוחז באזני כלב הנה הוא גורם לעצמו נשיכת הכלב כן המתמלא עברה וזעם להתעבר ולכעוס על ריב שאין נוגע אליו כי כאשר יוזק בדבר הזה הוא גרם לעצמו.

(יח) כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת.

מצודות –
כמתלהלה – כמו המתייגע לזרוק ניצוצים של אש הנכבים טרם יבואו אל מי שזרקם ולא יזיקו אותו הנה עכ״ז לא יגע לריק כי כוונתו לאמן ידו לזרוק בו חצים ודברים הממיתים.

כמתלהלה – ענין יגיעה ועייפות כמו ותלה ארץ מצרים (בראשית מ״ז:י״ג).

(יט) כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲ‍לֹא מְשַׂחֵק אָנִי.

מצודות –
כן איש – כן המרמה את רעהו וכאשר ירגיש בדבר ישיב לומר הלא לשחוק עשיתי וכוונתי היתה לגלות לך הנה ידוע תדע שלא כן הוא והשמרו ממנו כי דעתו לרמות כאשר ימצא ידו.

ושטיינזלץ –
כְְּמו מִתְְְלַהְְְלֵהַּ, המשתובב הַיֹּרֶה זִקִּים, ניצוצות אש, חִצִּים וָמָוֶת, חצים קטלניים, וכל זאת לשעשוע כביכול, 

כֵּן־אִישׁ ש רִמָּה אֶת־רֵעֵהוּ, שפגע בחברו בדבריו וְְאָמַר: הֲלֹא בסך הכול מְְשַׂחֵק אָנִי. לא התכוונתי לפגוע רק התבדחתי.

(כ) בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן.

מצודות –
באפס וגו׳ – שני אלו שווין המה כמו כשאין עצים תכבה האש מעצמו כך כשאין נרגן המחרחר ריב תשתוק המריבה מעצמה.

(כא) פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ מדונים [מִדְיָנִים] לְחַרְחַר רִיב.

מצודות –
פחם – כמו הפחמים מוכנים המה להבעיר האש כן איש מדון מוכן הוא לחרחר ריב.

(כב) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן.

מצודות –
דברי נרגן – דברי מתלונן המה קשים כמכות המשברות ועוד המה יורדים חדרי בטן, אבל המכות המה מעל הגוף ממעל, וכאומר הנה המכות אשר המה ממעל נוח לרפאות, ולא כן מכות חדרי בטן, וכן קשה לרפאות דברי המתלונן.

כמתלהמים – ענין הכאה המשברת והוא הפוך מן יהלמני צדיק (תהלים קמ״א:ה׳).

(כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע.

מצודות –
כסף סיגים – כמו המצפה כלי חרס בכסף המעורב בסיגים, הנה כאשר יראה הרואה כי סיגים המה יתן לב לבחון בפנימיותם וימצאם חרס – כן השפתים הרודפים אחר אהבת הבריות ובלבו יחשוב מרמה, הנה כאשר ימצא בשפתיו מאומה רע, ואם מעט הוא, ידוע תדע שלבו מלאה זדון.

(כד) בשפתו [בִּשְׂפָתָיו] יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה.

מצודות –
בשפתיו – בחלקלקות שפתיו יעשה השונא עצמו כאלו הוא נכרי מן השנאה ואינה עמדו אבל בקרב לבו ישים המרמה ואינה עוזבה.

(כה) כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ.

מצודות –
כי יחנן – אם ישא קולו בתחנונים אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו.

(כו) תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל.

מצודות –
תכסה – כאשר תתכסה השנאה בחושך ר״ל העושה דבר השנאה והרעה במקום שאין אנשים רואים הנה סוף הדבר תגלה רעתו בקהל רב ואז יקבל גמול הרעה.

במשאון – בחושך כמו אמש שואה ומשואה (איוב ל׳:ג׳).

(כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב.

מצודות –
כורה – החופר בור לרגלי חבירו סופו הוא עצמו יפול בה וכן הגולל אבן על חבירו סופו תשוב אליו וכפל הדבר במ״ש ור״ל החורש רעה על חבירו הוא עצמו יוכשל ברעתו.

(כח) לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה.

מצודות –
לשון שקר – איש שקר ישנא את הנדכאים בשקריו ואף אם לא גמלוהו רע כי יחשוב שאויבים המה לו על כי נדכאו בשקריו… וכו'.

ושטיינזלץ –
לְְשׁוֹן־שֶׁקֶר יִשְְְׂנָא את דַכָּיו, הדברים הטהורים והנקיים, וּפֶה חָלָק, חלקלק יַעֲשֶׂה מִדְְְחֶה, שגיאות. יש אפוא להתרחק מלשון שקר המחרחרת שנאה ורעה, ומדברי חלקות שיוצרים צרות ומכשולים

כשדוד מחזיר את ארון הברית למקומו בירושלים, הוא רוקד ומכרכר. וכשאשתו מיכל צופה בו בכך, היא בזה לו בלבה, ולאחר מכן בפיה. כך הדבר מתואר בסוף הפרק –

שמואל ב, ו –
כ וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. 

אם חיפשתם התבטאות צינית בתנ"ך – כאן תמצאוה.

מצודת ציון –
אמהות – שפחות.
הרקים – אנשים הרקים מכל מעלה.

כא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה. 

דוד אומר – אני אמנם נבזה בעינייך, אבל אני מלך, ובית אביך לא…

כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. 

ונקלותי – מלשון קלות (מצודות).

זאת בעיניי התבטאות פנטסטית של דוד – יותר ממה שמיכל בזה לו, הוא שפל בעיניי עצמו. הוא מחזיק במידת הענווה. ולכבוד הוא לו להיות בחברתן של האמהות, השפחות, מדלת העם.
אני רואה כאן רגישות חברתית כמעט מרקסיסטית. עם הארץ, הפרולטריון, הוא החשוב.

כג וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

זה הפסוק החותם, ועליו אדבר בהזדמנות אחרת, אולי.

*

עד כאן הפוסט שכתבתי, והוא נראה לי תפל וסתמי, אבל שיתפתי אותו בכל זאת. והנה מענה אחד שקיבלתי, ולאחריו תגובתי אליו –

תודה על הפוסט המעניין, חגי. אני לא מתפעלת מהתנהגות דוד בפרק זה כלפי האישה היחידה שהתנ"ך אומר עליה שאהבה גבר, שסיכנה את חייה למענו כדי להציל את חייו. בת מלך שהתייצבה נגד מלך. היה משהו שהתנ"ך בוחר לא לספר עליו שהוביל אותה להתנהגות הזאת. אולי כל הנשים הנחמדות שדוד נישא להן תוך כדי נישואיו לה. בכל אופן אתה יודע כמוני שמקור אחר אומר שלמיכל כן היו ילדים, אבל המקור כאן בוחר להעניש אותה.

ותשובתי –
תודה. אכן את צודקת, בעיקר מבחינה זו שהסיפור הרבה יותר מורכב, ושאלה היא אם בכלל ניתן לבודד קטע מתוכו כמו שאני עשיתי. גם ביני ובין עצמי לא הייתי מבסוט מהפוסט הזה. אבל חשבתי היום על הפסוק הלפני אחרון כאן, ולכן כתבתי. חיפשתי קצת גם פרשנויות עליו, אבל לא מצאתי משהו שרציתי להביא. אולי אשפר בהמשך.

*

ועתה אוסיף, כי אכן סיפור היחסים בין דוד ומיכל הוא מורכב מאוד, כמו כל ספר שמואל. לחז"ל מדרשים רבים בנושא, וליוכי ברנדס ספר מופלא – 'מלכים ג".
אולי המסקנה שאקח מכאן היא, שעתה עליי לפנות לספר שמואל ביתר הרחבה. זהו ספר שלא הרביתי להתייחס אליו פה, משום מה. ואולי בדיוק בגלל שהוא כה מורכב. נראה.

*

ורק אוסיף בכל זאת הערה אחת –
מהו 'כהיגלות נגלות'?

רד"ק אומר –
כהגלות נגלות – שניהם ממקור מבנין נפעל האחד שלם כמו השלמים נשאול נשאל דוד והאחד חסר נו״ן נפעל כמנהג וכפל פעמים המקור לרוב התגלותו בשחוק.

כלומר, שיש כאן כפל לשם המליצה, והכוונה כהיגלות אחד הריקים.
אבל אני זוכר שפעם קראתי פירוש אחד, שעתה איני מוצא אותו, לפיו 'נגלות' הן נשים מופקרות, פרוצות, ו'נגלות אחד הריקים', הן נשים מופקרות שבעליהם אנשים ריקים, ו'כהיגלות' כלומר בחשיפתן את עצמן. אני מקווה שאני זוכר נכון, וכאמור איני מוצא פירוש זה עכשיו (זכרתי שזה פירוש ר"י קרא, אך איני מוצא זאת אצלו).
ובכן, אם זה אמנם כך, הרי שלעגה של מיכל חריף ביותר! וזה יכול להסביר את תגובתו החריפה לא פחות של דוד.
כפי שרמזתי בדברים למעלה – תשובתו 'אלוהים בחר בי ולא בך' נשמעת קצת ילדותית, או רגשנית, מה שמעיד על יחסים מתוחים משני הצדדים, בסצנה קטנה זו.
אך כאמור – יש עוד מקום להאריך.

אצרף עוד שני קטעים מהכוזרי שהתייחסתי אליהם במהלך קריאתי. הראשון הוא מעין פרשנות לפסוק –

טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.
משלי טז, לב.

יש הרבה פסוקים דומים לזה במשלי, ופעם כתבתי עליהם בהקשר של 'אינטליגנציה רגשית', מסוג האיפוק והשליטה העצמית.
ואולם כאן לריה"ל משל יפה –

הכוזרי, פרק ג.
החסיד
ב. אמר הכוזרי: אם כן ספר לי מעשה החסיד שבכם היום.

ג. אמר החבר: החסיד הוא הנזהר במדינתו, משער-מחלק לכל אנשיה טרפם וכל ספקם, וינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, ולא ייתן לו יותר מחלקו הראוי לו. וימצאם בעת צרכו אליהם שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו, יצוום – ויעשו כמצוותו, ויזהירם – ויזהרו.

ד. אמר הכוזרי: על חסיד שאלתיך, לא על מושל.

ה. אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיות, כמו שנאמר [משלי ט"ז ל"ב]: 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות המתאווים, ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם. והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השווה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ, וחסם הכוחות הכעסנים המבקשים לניצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בניצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים. ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשתמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזיכרון, ואחר כן הכוח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל.

*

עד כאן דבריו, ויפה העירו לי על כך, שדבריו מזכירים את אפלטון. אכן הוא מזכיר אותו גם באופן כללי, בשיטת הדיאלוג הפילוסופי, וכן כאן בצורה פרטנית הרבה יותר, שהרי גם אפלטון בספרו הגדול 'המדינה' פותח בשאלה 'מהו הצדק?', אצל האדם הפרטי, אך כדי לענות על השאלה הזו מביא את דוגמת המדינה, וכיצד היא נוהגת בצדק. אותו הדבר עושה פה ריה"ל, בזעיר-אנפין, כשהוא משווה את התנהגות האדם להתנהגות העיר.

*

על הקטע השני לא ארחיב הרבה. הוא מופיע ממש בפתיחת הספר, ומתאר את מפגשו של מלך כוזר עם הפילוסוף. הוא אמנם דוחה את דבריו, אך התיאור שלו הוא גם הוגן וגם יפה, לכן שווה להביאו –

ספר הכוזרי, פתיחה.
שיטת הפילוסוף

וְאָמַר לו הַפִּילוסוף: אֵין אֵצֶל הַבּורֵא לא רָצון וְלא שִׂנְאָה, כִּי הוּא נַעֲלֶה מִכָּל הַחֲפָצִים וּמִכָּל הַכַּוָּנות. כִּי הַכַּוָּנָה מורָה עַל חֶסְרון הַמְכַוֵּן, וְכִי הַשְׁלָמַת כַּוָּנָתו שְׁלֵמוּת לו, וּבְעוד שֶׁלּא תִשְׁלַם הוּא חָסֵר.
וְכֵן הוּא נַעֲלֶה אֵצֶל הַפִּילוסופִים מִידִיעַת חֶלְקֵי הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶּהֵם מִשְׁתַּנִּים עִם הָעִתִּים, וְאֵין בִּידִיעַת הַבּורֵא שִׁנּוּי.
וְהוּא אֵינו יודֵעַ אותְך,ָ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּדַע כַּוָּנָתְךָ וּמַעֲשֶׂיך,ָ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִיָלְתָך וְיִרְאֶה תְנוּעותֶיך.

וְאִם יאמְרוּ הַפִּילוסופִים שֶׁהוּא בְרָאֲך, הֵם אומְרִים זֶה עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִלַּת הָעִלּות בִּבְרִיאַת כָּל נִבְרָא, לא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּכַוָּנָה מֵאִתּו. וְלא בָרָא מֵעולָם אָדָם, כִּי הָעולָם קַדְמון וְלא סָר הָאָדָם נולָד מֵאָדָם שֶׁקְּדָמו, מִתְרַכְּבות בּו צוּרות וּמְזָגִים וּמִדּות מֵאָבִיו וּמֵאִמּו וּקְרובָיו, וְאֵיכֻיּות מִן הָאַוִּירִים וְהָאֲרָצות וְהַמְּזונות וְהַמֵּימות עִם כּחות הַגַּלְגַּלִּים וְהַמַּזָּלות וְהַחֲיָלִים בָּעֲרָכִים הַהוִים מֵהֶם. וְהַכּל שָׁב אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁונָה, לא בַעֲבוּר כַּוָּנָה מִמֶּנָּה, אֲבָל הוּא אֲצִילוּת, נֶאֱצֶלֶת מִמֶּנָּה סִבָּה שֵׁנִית וְאַחַר כָּךְ שְׁלִישִית וּרְבִיעִית, וְהִתְדַּבְּקוּ הַסִּבּות וְהַמְסובָבות וְהִשְׁתַּלְשְלוּ כַאֲשֶׁר אַתָּה רואֶה אותָם. וְהַדְּבֵקוּת קַדְמון כַּאֲשֶׁר הַסִּבָּה הָרִאשׁונָה קַדְמונִית, אֵין לָהּ תְּחִלָּה.

וּלְכָל אִישׁ מֵאִישֵׁי הָעולָם סִבּות שֶׁבָּהֶם יִגָּמֵר, וְיֵשׁ אִישׁ שֶׁנִּשְׁלְמוּ סִבּותָיו וּבָא שָׁלֵם, וְאִישׁ שֶׁחָסְרוּ סִבּותָיו וּבָא חָסֵר. כַּכּוּשִׁי אֲשֶׁר לא הוּכַן לְיותֵר מִקִּבּוּל צוּרַת הָאָדָם וְהַדִּבּוּר בְּתַכְלִית הַחִסָּרון, וְהַפִּילוסוף אֲשֶׁר לו נִתְכְּנוּ תְּכוּנות יְקַבֵּל בָּהֶם הַמַּעֲלות הַמִּדּותִיּות וְהַמַּדָּעִיּות וְהַמַּעֲשִׂיּות, וְלא חָסֵר מְאוּמָה מִן הַשְּׁלֵמוּת. אֲבָל הַשְּׁלֵמוּת הַזֶּה בְכחַ צָרִיךְ בְּהוצָאָתו לִידֵי מַעֲשֶׂה אֶל לִמּוּד וּמוּסָר, עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַהֲכָנָה עַל הָעִנְיָן אֲשֶׁר הוּכְנָה לו מִן שְׁלֵמוּת וְחִסָּרון וְאֶמְצָעִיִּים אֵין לָהֶם תַּכְלִית.

וְהַשָּׁלֵם – יִדְבַּק בּו מִן הַמִּין הָאֱלהִי אור שֶׁהוּא נִקְרָא הַשֵּׂכל הַפּועֵל, יִדְבַּק בּו שִׂכְלו הַנִּפְעָל דְּבֵקוּת-הִתְאַחֲדוּת, עַד שֶׁיֵּרָאֶה הָאִישׁ הַהוּא כְּאִיּלּו הוּא הַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּועֵל אֵין בֵּינֵיהֶם שִׁינּוּי. וְיָשׁוּבוּ כֵלָיו – רְצונִי לומַר אֶבְרֵי הָאִישׁ הַהוּא – לא יִשְׁתַּמְּשׁוּ אֶלָּא בַמַּעֲשִׂים הַיּותֵר שְׁלֵמִים וּבָעִתִּים הַיּותֵר נְכונִים וּבַטּוב שֶׁבָּעִנְיָנִים, וּכְאִלּוּ כָל כֵּלָיו הֵם כֵּלִים לַשֵּׂכֶל הַפּועֵל, לא לַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלִי הַנִּפְעָל שֶׁהָיָה בַתְּחִלָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, וְהָיָה מִטִיב פַּעַם וְחוטֵא פְעָמִים, וְזֶה מֵטִיב תָּמִיד.

וְהַמַּדְרֵגָה הַזּאת הִיא תַכְלִית הַהַגָּעָה הַמְקֻוָּה לָאָדָם הַשָּׁלֵם. אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּשׁוּב נַפְשׁו מְטהָרָה מִן הַסְּפֵקות, מְבִינָה הַחָכְמות עַל אֲמִתָּתָם, וְתָשוּב כְּאִלּוּ הִיא מַלְאָךְ וְתָשׁוּב גַּם בַּמַּדְרֵגָה הַמַּלְאֲכוּתִית הַתַּחְתּונָה הַנִּפְרֶדֶת מִן הַגּוּפות. וְהִיא מַדְרֵגַתַ הַשֵּׂכֶל הַפּועֵל, וְהוּא מַלְאָךְ מַדְרֵגָתו לְמַטָּה מִן הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה בְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ. וְהֵם שְׂכָלִים מָפְשָׁטִים מֵחֳמֳרִים קְדוּמִים עִם הַסִּבָּה הָרִאשׁונָה. וְאֵינָם יְרֵאִים הַכִּלָּיון לְעולָם.
וְתָשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם וְהַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּועֵל דָּבָר אֶחָד, וְלא יָחוּש לְכִלְיון גּוּפו וַאֲבָרָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב הוּא וְאותו, דָּבָר אֶחָד וְנָחָה נַפְשׁו בַּחַיִּים, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב בְּכַת הֶרְמֵס וְאֶסְקְלַבִּיּוּס וְסָקְרַט וְאַפְלָטון וַאֲרִיסְטו, כִּי הוּא וָהֵם וְכָל מִי שֶׁיַעֲלֶה אֶל מַדְרֵגָתָם וְהַשֵּׂכֶל הַפּועֵל, דָּבָר אֶחָד. וְזֶהוּ אֲשֶׁר יְכֻנֶּה בִ"רְצון אֱלהִים" עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה או עַל דֶּרֶךְ הַקֵּרוּב.

רָדְפֵהוּ, וּבַקֵּשׁ יְדִיעַת אֲמִתַּת הַדְּבָרִים, עַד שֶׁיָּשׁוּב שִׂכְלְךָ פועֵל לא נִפְעָל, וְהִדָּבֵק בְּדַרְכֵי הַצַּדִּיקִים בְּמִדּות וּבְמַעֲשִׂים, כִּי הֵם עֵזֶר בְּצִיּוּר הָאֱמֶת וּדְבֵקוּת הַלְּמִידָה וְהַהִדַּמּוּת לַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּועֵל. וְתֵכֶף לָזֶה תַּעֲלֶה בְיָדְךָ מִדַּת הַהִסְתַּפְּקוּת וְהַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְכָל מִדָּה מְעֻלָּה, עִם הַהַגְדָּלָה לַסִּבָּה הָרִאשׁונָה. לא כְדֵי שֶׁיָּחְנְךָ רְצונו וְלא לְהָסִיר מֵעָלֶיךָ קִצְפּו, אֲבָל בַּעֲבוּר הַהִדַּמּוּת אֶל הַשֵּׂכֶל הַפּועֵל בִּבְחִינַת הָאֱמֶת, וְסִפּוּר כָּל דָּבָר בְּמַה שֶּׁהוּא רָאוּי לו, וְהַאֲמָנָתו כַּאֲשֶׁר הוּא, וְאֵלֶּה הֵם מִמִּדּות הַשֵּׂכֶל.

וְכַאֲשֶׁר תִּהְיֶה עַל הַתְּכוּנָה הַזּאת מִן הָאֱמוּנָה, אַל תָּחוּשׁ עַל אֵיזה תורָה תִּהְיֶה, וּבְאֵיזה דָת וּבְאֵיזֶה מַעֲשֶׂה וּבְאֵיזֶה דִבּוּר וּבְאֵיזֶה לָשׁון אַתָּה מְרומֵם. או בְדֵה לְעַצְמְךָ דָת לְעִנְיַן הַכְּנִיעָה, וּלְרומֵם וּלְשַׁבֵּחַ וּלְהַנְהָגַת מִדּותֶיךָ וּבֵיתְךָ וְאַנְשֵׁי מְדִינָתְךָ, אִם הֵם סומְכִים עָלֶיהָ, או קַח לְךָ לְדָת הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר חִבְּרוּ הַפִּילוסופִים, וְשִׂים מְגַמָּתְךָ וְכַוָּנָתְךָ זךְ נַפְשֶׁךָ. וּכְלָלו שֶׁל דָּבָר – בַּקֵּשׁ זךְ הַלֵּב בְּאֵיזֶה אפֶן שֶׁיִּתָּכֵן לְךָ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּבִין כְּלָלֵי הַחָכְמות עַל אֲמִתָּתָם. וְאָז תַּגִּיעַ אֶל בַּקָּשָׁתְךָ, רְצונִי לומַר: הַהִדָּבֵק בָּרוּחָנִי, רְצונִי לומַר – הַשֵּׂכֶל הַפּועֵל. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּנַבֵּא אותְךָ וְיודִיעֲךָ הָעֲתִידות בַּחֲלומות אֲמִתִּיִּים וּמַרְאות נֶאֱמָנות.

תשובה לפילוסוף

ב. אָמַר הַכּוּזָרִי: רואֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ מַסְפִּיקִים, אַךְ אֵינָם מְפִיקִים לִשְׁאֵלָתִי, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יודֵעַ בְּעַצְמִי כִּי נַפְשִׁי זַכָּה וּמַעֲשַׂי יְשָׁרִים לִרְצון הַבּורֵא, וְעִם כָּל זֶה הָיְתָה תְשׁוּבָתִי כִּי הַמַּעֳשֶׂה הַזֶה אֵינֶנּוּ נִרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה רְצוּיָה, וְאֵין סָפֵק שֶׁיֵשׁ מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא נִרְצֶה בְעַצְמוּתו לא כְפִי הַמַּחֲשָׁבות. וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן, מַה לֶּאֱדום וּלְיִשְׁמָעֵאל שֶׁחִלְּקוּ הַיִּשּׁוּב נִלְחָמִים זֶה בָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם זִכָּה נַפְשׁו וְכַוָּנָתו לֵאלהִים וְנִבְדָּל וְנִפְרָשׁ וְצָם וּמִתְפַּלֵּל וְהולֵךְ, וּמְגַמָּתו לַהֲרג אֶת חֲבֵרו, וְהוּא מַאֲמִין שֶׁהֲרִיגָתו צְדָקָה גְדולָה וְקוּרְבָה אֶל הַבּורֵא יִתְבָּרַךְ. וְנִלְחָמִים זֶה בָּזֶה, וְכָל אֶחָד מַאֲמִין כִּי הֲלִיכָתו אֶל גַּן עֵדֶן. וְהַאֲמֵן לִשְׁנֵיהֶם זֶה דָבָר שֶׁלּא יִתָּכֵן אֵצֶל הַשֵּׂכֶל.

ג. אָמַר הַפִּילוסוף: אֵין בְּדַת הַפִּילוסופִים הֲרִיגַת אֶחָד מֵאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּגַמָּתָם הַשֵּׂכֶל.

ד. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא נוטֶה מִן הָאֱמֶת אֵצֶל הַפִּילוסופִים, גָּדול מֵאֱמוּנָתָם שֶׁהָעולָם חָדָשׁ, וְשֶׁהוּא נִבְרָא בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁהַסִּבָּה הָרִאשׁונָה מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם, עִם הָרומְמוּת שֶׁמְּרומְמִים אותו הַפִּילוסופִים מִידִיעַת הַחֶלְקִיּות. וְעִם זֶה הָיָה רָאוּי כְּפִי מַעֲשֵׂה הַפִּילוסופִים וְחָכְמָתָם וַאֲמִתָּתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם, שֶׁתִּהְיֶה הַנְּבוּאָה יְדוּעָה בָהֶם וְנִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם, מִפְּנֵי הִדָּבְקָם בָּרוחֲנִיּות, וְשֶׁיְּסֻפַּר עֲלֵיהֶם נִפְלָאות וְנורָאות וְכָבוד וּגְדֻלָּה. וַאֲנַחְנוּ רואִים הַחֲלומות הַנֶּאֱמָנִים לְמִי שֶׁלּא הִתְעַסֵּק בְּחָכְמָה וְלא בְּזִכּוּךְ נַפְשׁו, וְנִמְצָא הֵפֶךְ זֶה בְּמִי שֶׁטָּרַח בָּהּ. וְזֶה מורֶה כִּי יֵשׁ לַדָּבָר הָאֱלהִי וְלַנְּפָשׁות סוד אַחֵר זוּלַת מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, אַתָּה הַפִּילוסוף:

על ספרו של תומר פרסיקו 'אדם בצלם אלוהים' כבר כתבתי ביקורת נרחבת, עם כמה המשכים, אך עתה, בעקבות קריאה חוזרת, חשבתי שיהיה נחמד לשתף כמה צילומי מסך מהספר הדיגיטלי, שמציגים נקודות חשובות בספר (14 צילומים מתוך למעלה מ-1000 דפים דיגיטליים זה סביר ולגיטימי, לא?).
מתחת לצילומים אוסיף הערות קצרות, אך לא אכתוב כאן מעבר לזה. רק אציין דבר אחד –
בקריאה החוזרת די קיבלתי תשובה לשאלה ששאלתי בביקורת שלי. אני שאלתי האם אמנם רעיון צלם אלוהים הוא שהשפיע על המחשבה, או שהיא הושפעה מגורמים אחרים, ובעיקר מחדירת הפילוסופיה, שרק 'התלבשה' בלבוש המקור המקראי הזה.
ובכן, בקריאה החוזרת הבחנתי בשני דברים –
ראשית, המסורת הפילוסופית דווקא לא הצטיינה בראייה שוויונית של בני האדם. אריסטו, למשל, סבור שיש טבע של עבד, ולכן העבדים נולדו עבדים.
שנית – לא נתתי מספיק מקום להגות הנוצרית, שהיא דווקא כן התרכזה בראייה השוויונית. כך אצל הוגים שונים מסוף העת העתיקה וראשית ימי הביניים.
כך שנראה שבכל זאת יש חשיבות רבה למקור המקראי, לפחות כפי שהוא פורש במסורת הנוצרית. במסורת היהודית, לעומת זאת, נראה שצד זה לא כל-כך הודגש, ולהפך – הודגש הצד של יתרון ישראל, ובכל מקרה גם אם היה מודגש, הרי שהשפעת ההוגים היהודים על העולם הייתה מצומצמת מאוד, ואין להשוותה להשפעת ההגות הנוצרית.
עם זאת – נראה שבכל זאת היו עוד גורמים מלבד התפתחות הגותית טהורה, כפי שציין גם ירין רבן בביקורתו בהארץ.

(לסיכום קריאה חוזרת בספר הכוזרי).

טענה חוזרת אצל הנוצרים היא, שעבד ה' המוזכר בישעיה נג' לא יכול להיות עם ישראל, כי עם ישראל בעצמו חטא, ולא כיפר עבור חטאות העמים האחרים.
הנה למשל במאמר עכשווי –

"הרמז השישי הוא שהעבד מת במקום אחרים (פסוקים 6-4, 8, 10, 12). הוא סובל למען אחרים, כדי שהם לא יצטרכו לסבול עקב חטאיהם. בשום מקום בכתובים או בהיסטוריה היהודית לא סבל ישראל למען הגויים, אם כי סבל רבות מידם, ישראל סבל, אבל סבלו תמיד בא לו בגלל חטאיו".
https://igod.co.il/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%99%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%94%D7%95-%D7%A0%D7%92-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%93%D7%97%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95-%D7%95%D7%A1%D7%91%D7%9C%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97/

מעניין לראות שכבר ריה"ל בכוזרי מתמודד עם טענה זו, ובהקשר זה הוא אומר את אמירתו המפורסמת, ש'ישראל באומות כלב באיברים'.

אצל ריה"ל זה יסוד גדול, וכן הוא מפורסם עד היום בחלוקת האנושות ההיררכית שלו – דומם, צומח, חי, חי-מדבר שהוא האדם – וזה ידוע, אך הוא מוסיף מעליו את היהודי. כלומר, כאן תפיסה דתית גזענית, כמה שלא מנסים להפוך את זה. (אבל נשים לב שבקטע הבא הוא מוסיף לה דרגה נוספת – הנביאים, או החסידים והצדיקים).

בזאת, כמו גם בדברים אחרים, הוא מובדל מהרמב"ם, שאמנם בפירוט המצוות שלו חוזר על הפליית הגויים, אך בספרו הפילוסופי מעמיד את יתרון האדם כאדם חושב, ללא שיקולי גזע. וכאמור, גם בדברים אחרים שני הוגים אלה נבדלים. למשל – הרמב"ם מחשיב את הכרת אלוהים השכלית, ואילו ריה"ל נוטה להמעיט בחשיבותה ולהעדיף את האמונה התמימה. הרמב"ם, נראה, רואה חשיבות בכך שהאל הוא הבורא, ואילו ריה"ל מתמקד בצד ההיסטורי – האל שהוציא את ישראל ממצרים, זה יסוד האמונה, לשיטתו.

לכך הוא כמובן מוסיף את הראיה המפורסמת שלו ממעמד הר סיני, שכל העם היה נוכח בה, שזו טענה היסטורית. ואילו הרמב"ם לשיטתו מעדיף את הראיות השכליות.

אך מלבד דברים אלה, מפעים עד כמה הרמב"ם וריה"ל חוזרים על אותם הדברים. גם ריה"ל מדבר על התייחסות אל האל בדרך השלילה, על תאריו שאינם מבטאים את עצמותו, אלא יש להבין אותם כמטאפורה, ואפילו על דרך האמצע המומלצת, וכן עוד הרבה. כמובן – זו הייתה הגות ימי הביניים והם למדו מאותם הספרים, אך יפה להיווכח בכך, ויהיה מעניין למצוא את הדומה והשונה בדרך מפורטת יותר.

הנה הקטע –

הכוזרי, חלק שני –
לד – … וְכִמְשַׁל הַמַּאֲמָר בְּ"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי" מִן "לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנוּהוּ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהוּא מִשִּׁנּוּי הַנִּרְאֶה וְרֹעַ מַרְאֵהוּ- כְּמוֹ הַדְּבָרִים הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם אַסְטְנֵיסוּת לְהַבִּיט אֲלֵיהֶם וּמַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם, נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי.

לה – אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ יִהְיֶה זֶה מָשָׁל לְיִשְׂרָאֵל וְהוּא אָמַר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא" וְיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָא אוֹתָם מַה שֶּׁמְּצָאָם כִּי אִם בַּעֲוֹנוֹתָם.

לו – אָמַר הֶחָבֵר: יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם.

לז – אָמַר הַכּוּזָרִי: הוֹסֵף לִי עוֹד בֵּאוּר.

לח – אָמַר הֶחָבֵר: שֶׁהוּא בָחֳלָיִים מַתְמִידִים הַפּוֹגְעִים אוֹתוֹ בְכָל עֵת, מִדְּאָגוֹת וִיגוֹנוֹת וּפַחַד וּנְטִירָה וְשִׂנְאָה וְאַהֲבָה וְסַכָּנוֹת, וּמִזְגוֹ, עִם הָעִתִּים, בְּהִפּוּךְ וּבְשִׁנּוּי מִתּוֹסֶפֶת וּמִגְרַעַת הַנְּשִׁימָה, מִבַּלְעֲדֵי הַמַּאֲכָלִים הָרָעִים וְהַמִּשְׁתֶּה הָרַע וְהַתְּנוּעוֹת וְהַטְּרָחִים וְהַשֵּׁנָה וְהַקִּיצָה, כֻּלָּם פּוֹעֲלִים בּוֹ, וְזוּלָתוֹ מִן הָאֲבָרִים בִּמְנוּחָה.

לט – אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר נִתְבָּאֵר לִי אֵיךְ הוּא רַב-חֳלָיִים מִכָּל הָאֲבָרִים. וְאֵיךְ הוּא רַב-בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם?

מ – אָמַר הֶחָבֵר: הֲיִתָּכֵן שֶׁתִּתְעַכֵּב בּוֹ לֵחָה, שֶׁתֵּעָשֶׂ בוֹ מֻרְסָא אוֹ סַרְטָן אוֹ תְבַלוּל אוֹ חַבּוּרָה אוֹ בִטּוּל הַהַרְגָּשָׁה אוֹ רִפְיוֹן, כַּאֲשֶׁר יִתָּכֵן בִּשְׁאָר הָאֲבָרִים?

מא – אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה לֹא יִתָּכֵן, כִּי בְיוֹתֵר מְעַט מִזֶּה יִהְיֵה הַמָּוֶת, וְשֶׁהַלֵּב בְּזִכּוּךְ הַרְגָּשָׁתוֹ מִפְּנֵי זַכּוּת דָּמוֹ וְרֹב כֹּחוֹ הוּא מַרְגִּישׁ בַּדָּבָר הַמֻּעָט שֶׁיִּפְגָעֵהוּ וְדוֹחֶה אוֹתוֹ מֵעָלָיו בְּעוֹד שֶׁתִּשָּׁאֶר-בּוֹ יְכֹלֶת לְדְחוֹת, וְזוּלָתוֹ אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ בְּהַרְגָּשָׁתוֹ וּמִתְעַכֶּבֶת בּוֹ הַלֵּחָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ מִמֶּנָּה הֶחֳלָיִים.

מב – אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן שָׁעֳרוֹ וְהַרְגָּשָׁתוֹ הֵם מְבִיאִים עָלָיו רֹב הֶחֳלָיִים, וְהֵם הַסִּבָּה לִדְחוֹתָם מֵעָלָיו בְּהַתְחָלַת פְּגִיעָתָם קֹדֶם שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ.

מג – אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן-הוּא.

מד – אָמַר הֶחָבֵר: וְכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִמֶּנּוּ כְּמַעֲלַת הַנֶּפֶשׁ מִן הַלֵּב, וְעַל כֵּן אָמַר: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם", וְאֵלֶּה הֵם הֶחֳלָיִים. אֲבָל הַבְּרִיאוּת – מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "מוֹחֵל לַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן", כִּי אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ עֲוֹנוֹתֵינוּ לְהִתְעַכֵּב עָלֵינוּ וְיִהְיוּ גוֹרְמִים לְאָבְדֵנוּ לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָאֱמוֹרִי שֶׁאָמַר עָלָיו: "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה", וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁהִתְחַזֵּק חֳלִי עֲוֹנוֹתָיו וְהֵמִית אוֹתוֹ. וְכַאֲשֶׁר הַלֵּב מִשָּׁרְשׁוֹ וְעַצְמוֹ זַךְ, שְׁוֵה הַמֶּזֶג דְּבֵקָה בוֹ הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה, כֵּן יִשְׂרָאֵל מִצַּד שָׁרְשָׁם וְעַצְמָם, וְכַאֲשֶׁר יַשִּׂיג הַלֵּב מִשְּׁאָר הָאֲבָרִים חֳלָיִים מִתַּאֲוֹת הַכָּבֵד וְהָאִצְטוּמְכָא וְהַבֵּיצִים מֵרֹעַ מִזְגָּם, כֵּן יִשְׂרָאֵל – יַשִּׂיגוּם הֶחֳלָיִים מֵהִתְדַּמּוּתָם בַּגּוֹיִם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם". וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק בְּעֵינֶיךָ שֶׁיֹּאמַר בִּכְמוֹת זֶה: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא", וַאֲנַחְנוּ בְּצָרָה וְהָעוֹלָם בִּמְנוּחָה, וְהַצָּרוֹת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ סִבָּה לְתַקָּנַת תּוֹרָתֵנוּ וּבֹר הַבַּר מִמֶּנּוּ וִיצִיאַת הַסִּיגִים מִתּוֹכֵנוּ, וּבְבֹרֵנוּ וְתִקּוּנֵנוּ יִדְבַּק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתָּ, כִּי הַיְסוֹדוֹת נִהְיוּ לִהְיוֹת מֵהֶם הַמּוֹצָאִים, וְאַחַר כָּךְ הַצֶּמַ,ח וְאַחַר כָּךְ הַחַיִּים, וְאַחַר כָּךְ הָאָדָם, וְאַחַר כָּךְ סְגֻלַּת הָאָדָם, וְהַכֹּל נִהְיָה בַעֲבוּר הַסְּגֻלָּה הַהִיא לְהִדָּבֵק בָּהּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהַסְּגֻלָּה הַהִיא בַּעֲבוּר סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה, כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִיִדים. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ נִסְדַּר מַאֲמַר הָאוֹמֵר: "תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ", וְאַחַר כֵּן "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ", וְאַחַר כֵּן "צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ", מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה.

לפרשת בראשית.
סיפור הבריאה מופיע כמובן בתחילת ספר בראשית, אך הוא מסופר גם בכמה מזמורי תהילים. החוקר גונקל עמד על כך שכנראה אלו היו שייכים למועד מסוים שזה היה עניינו, כנראה ראש השנה (אך כדי לדייק בפרטים אצטרך לקרוא אותו שוב).
והנה, בדיוק עכשיו אני מעיין בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ושם הוא דן במזמור בריאה אחד כזה, תוך שהוא חורג מהעניין המרכזי של הספר.
להלן אביא את המזמור ולאחריו את דבריו של ריה"ל.
ואציין רק שבמזמור זה יש כמה פסוקים מפורסמים, שלהם פרשנויות מעניינות, אך לא אתייחס אליהם הפעם.

*

תהלים קד
(א) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.

(ב) עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.

(ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

(ד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.

(ה) יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.

(ו) תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.

(ז) מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.

(ח) יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.

(ט) גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.

(י) הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.

(יא) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.

(יב) עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל.

(יג) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.

(יד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

(טו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.

(טז) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.

(יז) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.

(יח) הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.

(יט) עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.

(כ) תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר.

(כא) הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.

(כב) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.

(כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.

(כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

(כה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת.

(כו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.

(כז) כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.

(כח) תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.

(כט) תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.

(ל) תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.

(לא) יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו.

(לב) הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.

(לג) אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.

(לד) יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה.

(לה) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה הַלְלוּ יָהּ.

*

הכוזרי, חלק חמישי –
ח – … וְכָל מַה שֶּׁרָמַז לוֹ דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּאָמְרוֹ: "מַה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ", לִדְחוֹת טַעֲנַת אֶפִּיקוּרוֹס הַיְּוָנִי, אֲשֶׁר הָיָה רוֹאֶה כִּי הָעוֹלָם הָיָה בְמִקְרֶה.

ט – אָמַר הַכּוּזָרִי: אַף עַל פִּי שֶׁנֵּצֵא מֵעִנְיָנֵנוּ מְעָט, בָּאֶר לִי כַּוָּנַת הַמִּזְמוֹר הַזֶּה.

י – אָמַר הֶחָבֵר: הוּא הוֹלֵךְ עַל דֶּרֶךְ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הִתְחִיל: "עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" – רוֹמֵז אֶל מַאֲמָרוֹ "יְהִי אוֹר". "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה"– רוֹמֵז אֶל "יְהִי רָקִיעַ". "הַמְקָרֶה בַמַּיִם" – רוֹמֵז אֶל "הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ". וְאַחַר כֵּן – מַה שֶּׁיִקְרֶה בָאַוִּיר מֵהָעֲנָנִים וְהָרוּחוֹת וְהָאִשִּׁים וְהַבְּרָקִים וְהַזְּוָעוֹת, וְשֶׁהֵם כֻּלָּם בְּרִשְׁיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "כִּי-בָם יָדִין עַמִּים". וְהֵלִיץ בַּעֲדָם כֻּלָּם: "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ", "הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ", "עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁשּׁוֹלְחָם אֶל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה וּבְמַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְכָל זֶה תָּלוּי בָּ,רָקִיעַ'. וְאַחַר כֵּן הֻעְתַּק אֶל "יִקָּווּ הַמַּיִם וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" בְּאָמְרוֹ: "יָסַד-אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ", וְשֶׁהַמַּיִם בְּטִבְעָם מַקִּיפִים מִמַּעַל לָאָרֶץ וִיכַסּוּהָ כֻלָּה כַּלְבוּשׁ: עֲמָקִים וְהָרִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "תְּהוֹם כַּלְבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם". אֲבָל הַיְכֹלֶת וְהַחָכְמָה הוֹצִיאָה אוֹתָם מֵהַטֶּבַע הַהוּא וְהִכְנִיסָם אֶל הָעֲמָקִים מְקוֹם הַיַּמִּים, עַד שֶׁיִּהְיֶה לְשָׁם מְקוֹם גִּדּוּל הַחַיִּים וְהֵרָאוֹת הַחָכְמָה. וְאָמַר: "מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן", כִּנּוּי הַכְנָסָתָם אֶל הַיַּמִּים וְתַחַת הָאָרֶץ. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: “ לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם"; כִּי הוּא כַנִּרְאֶה כְּנֶגֶד אָמְרוֹ: “ תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ", וְזֶה כְּפִי טֶבַע הַמָּיִם. וְהַמַּאֲמָר הַהוּא כְּפִי הַיְכֹלֶת וְהַחָכְמָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲבֹרוּן". וְכָל זֶה מְכֻוָּן לְתוֹעֶלֶת הַחַיִּים, כַּאֲשֶׁר יִדְחֶה הָאָדָם בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וּמַלְאֲכוֹתָיו, רֹב מֵימֵי הַנְּהָרוֹת בִּסְכָרִים וְזוּלָתָם – לָקַחַת מִן הַמַּיִם כְּפִי צָרְכּוֹ לְבֵית הָרֵחַיִם אוֹ לִתְעָלָה וְזוּלַת זֶה. כֵּן רָמַז הֵנָּה בְּאָמְרוֹ: "הַמְשׁלַחֵּ ַמַעְיָנִים בַּנְּחָלִים" כְּדֵי שֶׁ"יַּשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי" – כַּאֲשֶׁר תִּבָּרֵא הַחַיָּה; וְיִהְיֶה: "עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן" – כַּאֲשֶׁר יִבָּרֵא הָעוֹף. וְאַחַר נֶעְתַּק אֶל "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ " בְּאָמְרוֹ: "מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו"– כִּנּוּי לְ"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" לְתוֹעֲלוֹת אָדָם וְזַרְעוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה" – שֶׁלֹא יְבַזּוּ הֶחָצִיר, כִּי הוּא מִתּוֹעֲלוֹת בַּהֲמוֹת הַיִּשּׁוּב; בָּקָר וָצֹאן וְסוּסִים וַחֲמוֹרִים וְזוּלָתָם; כִּנָּה בַעֲדָם בַּ,עֲבֹדַת הָאָדָם', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה לַעֲבֹד בָּהֶם, וְיוֹצִיא לֵב הַצֶּמַח לְעַצְמוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר: “לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", דּוֹמֶה לְאָמְרוֹ: “הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זָרַע", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהַלֵּב לָאָדָם וְהַקְּלִפּוֹת לִשְׁאָר הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: “וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף-הַשָּׁמַיִם". וְזָכַר הַמְּזוֹנִים הַשְּׁלֹשָׁה אֲשֶׁר יוּצְאוּ בַעֲבוֹדַת הָאֱדָמָה וְהֵם: דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְכֻלָּם לָחֶם. וְאַחַר כֵּן זָכַר תּוֹעֲלוֹתָם וְאָמַר: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ"; וְאַחַר כֵּן "לְהַצְהִיל פָּנִים מִשֶּׁמֶן"; וְלֶחֶם וְגוֹ' הוּא הַלֶּחֶם הַיָּדוּעַ מְיֻחָד: "לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". וְאַחַר כֵּן חָזַר עַל תּוֹעֶלֶת יְרִידַת הַמָּטָר לָאִילָנִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְיָ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטַע". וְתוֹעֶלֶת הָאִילָנִים הַגְּבוֹהִים לְמִין מִן הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: “אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ", כַּאֲשֶׁר הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים תּוֹעֶלֶת לְמִין אַחֵר מִן הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: “הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְּׁפַנִּים"; וְהַכֹּל נִכְלַל בְּזֵכֶר ,הַיַּבָּשָׁה'. וְאַחַר כֵּן נֶעְתַּק אֶל "יְהִי מְאֹרֹת" בְּאָמְרוֹ: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". וְזָכַר תּוֹעֶלֶת הַלַּיְלָה, וְשֶׁהָיָה בְכַוָּנָה מֵאֶצְלוֹ לֹא בְמִקְרֶה, וְלֹא תֹהוּ בְּמַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא בַמִּקְרִים הַתְּלוּיִים בְּמַעֳשֵׂהוּ, כִּי הַלַּיְלָה הוּא זְמַן הֶעְדֵּר הַשֶּׁמֶש אֲבָל הוּא עִם זֶה מְכֻוָּן לְתוֹעָלוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמַר: “ תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה". וּמַה שֶׁסָּמוּךְ לוֹ מִן הַמַּאֲמָר בְּזִכְרוֹן הַחַיּוֹת הַמַּזִּיקוֹת לָאָדָם, וַהֲלִיכָתָם בַּלַּיְלָה וְהֵאָסְפָם בַּיּוֹם, וְהָאָדָם וְהַחַיּוֹת הָרְגִילוֹת עִם הָאָדָם בְּהֵפֶךְ זֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר: “יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי-עֶרֶב". הִנֵּה כְבָר נִגְרְרוּ לוֹ הַחַיִּים הָאַרְצִיִּים כֻּלָּם בְּזֵכֶר הַנְּהָרוֹת, וְאַחַר כֵּן בְּזֵכֶר הַמְּאֹרוֹת, וְנִגְרַר עִמָּהֶם זֵכֶר הָאָדָם– ולֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זֵכֶר הַחַיִּים אֲשֶׁר בַּמַּיִם, וְרֹב עִנְיָנֵיהֶם אֵינָם יְדוּעִים, וְהַחָכְמָה בָהֶם אֵינֶנָּה נִגְלֵית לָנוּ כְהִגָּלוֹתָה בָּאֵלוּ. וְשִׁבַּח עַל זִכְרוֹן אֵלֶּה אֲשֶׁר הַחָכְמָה בָהֶם נִגְלֵית בְּאָמְרוֹ: “ מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ". וְאַחַר כֵּן חָזַר אֶל זֵכֶר הַיָּם וּמַה שֶּׁיֵשׁ בּוֹ וְסָמַךְ לוֹ אָמְרוֹ: “ יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו", כִּנּוּי לְאָמְרוֹ: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד", וְאָמַר עַל יוֹם הַשְּׁבִיעִי: “וַיִּשְׁבּוֹת, וַיְבָרֶךְ, וַיְקַדֵּשׁ" בַּעֲבוּר שֶׁנִּשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים הַטִּבְעִיִּים אֲשֶׁר יִשְׁלְמוּ בַזְּמָן, וְהִגִּיעוּ בָאָדָם אֶל מַעֲלַת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר אֵינָם צְרִיכִים לַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׂכָלִים אֵינָם צְרִיכִים בְּפָעֳלֵיהֶם אֶל זְמָן, כֶּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים הַשֵּׂכֶל יְצַיֵּר בְּרֶגַע אֶחָד הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְהוּא עוֹלַם הַמַּלְאֲכוּת וְעוֹלַם הַמְּנוּחָה, כַּאֲשֶׁר תִּדְבַּק הַנֶּפֶשׁ בּוֹ– תָּנוּחַ, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּשַּׁבָּת שֶׁהוּא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא.

אתמול משרד הבריאות העלה פוסט בפייסבוק על תופעות הלוואי של החיסון, שלשיטתו מזעריות עד כדי גיחוך. אלא שבתגובה התקבלו אלפי תגובות של אנשים רגילים, שנפגעו מהחיסון הזה בדרכים שונות. מדובר באלפים!
מה עשה משרד הבריאות? התחיל למחוק תגובות. אלא שגם דבר זה התגלה די מהר.
מעניין כמה זמן יוכל להחזיק השקר הזה.

*

בתנ"ך, כמובן, ההמלצה היא להתרחק משקר. וכן הדבר חוזר כמה פעמים במזמור קיט המפורסם. למשל –

שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי.
תהילים קיט, קסג.

סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם.
תהילים קיט, קיח.

*

ומבחינה לשונית?
שקר בסיכול אותיות הוא שרק, או סרק, ולדעתי יש קשר בין המילים. וסרק – נראה שיסודו 'רק', במובן של ריק. וכזהו באמת השקר – אמירה ריקה, שלא עומד אחריה דבר.

*

וזה הפוסט המדובר –
https://www.facebook.com/148373088607944/posts/4174515529326993/

לפרשת בראשית.
וכן – לכבוד המאמר ה-900 בבלוג זה, הפעם משהו ספקולטיבי לחלוטין.
(כתבתי בנושא פעם גם ב'אתר הניווט בתנ"ך', אבל אין טעם להביא שוב את הדברים).

בתיאור הבריאה, ביום החמישי, נאמר –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
בראשית א, כא.

וכאן נשאלת השאלה הוותיקה, מדוע רק התנינים הגדולים הוזכרו, בעוד בשאר המקומות מוזכרים רק המינים ולא הפרטים?

אז קודם כל אפשר שכאן רמז למיתולוגיה העתיקה של מלחמת האל במפלצות המים. המיתולוגיה הזו מופיעה בכל המזרח הקדום, וגם בתנ"ך היא מופיעה במקומות שונים, לפי השם לוויתן, תנין ועוד. הרבה נכתב על כך, וגם אני התייחסתי לכך בעבר הרחוק.

אבל הדרא קושיא לדוכתה, חוזרת השאלה – מדוע צמח המיתוס הזה? שאגב – ניתן למצוא לו המשך גם בתקופות מאוחרות יותר, למן סיפורי הדרקונים ועד 'המפלצת מלוך נס' וכיוב'. וגם בתקופות מוקדמות מאוד – בציורי מפלצות מים שונות שנמצאו במערות ברחבי העולם.

תשובה אחת פשוטה שניתן לענות על כך היא, שאכן הים מלא בחיות-מים מפחידות, למן הלוויתן הענק, ועד התנין האימתני. כך שהאגדות האלה בנויות קודם כל על בעלי החיים הקיימים, שבוודאי היו מוכרים.

אך אפשר שיש תשובה נוספת –
בימים האחרונים חזרתי לקרוא בספר הכוזרי, ושם מצאתי שהוא מדבר על אנשים שחופרים באדמה ומוצאים עצמות של בעלי חיים גדולים. ניסיתי למצוא שוב את הקטע הזה עבור פוסט זה, אך לא הצלחתי בכך. אבל האמינו לי שהוא מזכיר זאת. אם כך – ממצאים 'ארכיאולוגיים' היו קיימים גם בימים עברו, ואולי המיתוסים הנזכרים הם ניסיון קדום להסביר אותם. אני חושב שהצעה זו היא הפחות סבירה, אך עדיין היא אפשרית.

ואגב ספר הכוזרי וממצאים מדעיים – בו גם מצאתי תיאור של ריה"ל של הגנים הרססיביים – דבר שנחשב תגליתו המדעית של מנדל בתחום הגנטיקה. אצרף את הקטע הזה – שאותו למרבה המזל שמרתי – בתמונה.