קראתי אתמול באיזשהו הקשר שלא אחזור עליו את הביטוי הידוע – 'בן נעוות המרדות', הלקוח מתוך הפסוק שבו מקלל שאול את יהונתן בנו –

וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ.
שמואל א, כ, ל.

על משמעותן של מילים אלה רבו הפירושים, ואציג כמה בולטים שבהם –

לפי רש"י, הקללה מיוחסת לאימו של יהונתן, והיא בעצם שקולה ל'בן זונה' –
נעות המרדות – לשון נע, אשה נעה ונדה, יוצאנית. כאשר תאמר זעוה מן זע, כן תאמר נעוה מן נע, והתי״ו מן הדיבוק, שהוא דבוק למרדות.

המרדות – שהיא ראויה לרדות ולייסר.

(וממשיך במדרש) –
דבר אחר: כשחטפו בני בנימן מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שבאתה היא עצמה והעיזה פניה ורדפה אחריו.

נעות – על שם הכרמים, והיא גת, כמו: נעוה ארתחו (בבלי עבודה זרה ע״ד:), יטופון נעווהי בחמר (תרגום אונקלוס בראשית מ״ט:י״ב), ולא מן השם

לעומתו, ר"י קרא סבור שהקללה היא על יהונתן עצמו –
בן נעות המרדות – בן הנעוה והמורד על דבר אביו.

בן נעות – אינו אומר בן פלונית, אלא כמו בן בליעל (שמואל א כ״ה:י״ז) בן מות (שמואל א כ׳:ל״א), בן חכם (משלי י׳:א׳), שכל מינים הללו כולם תיקון מלה הוא, בן בליעל – איש בליעל, בן מות – פתרונו: איש מות, בן חכם – פתרונו: איש חכם, אף כאן בן נעות – פתר׳: איש הנותן כתף סוררת ופונה עורף ולא פנים ופונה בתוכחת.

נעות – כמו הנע ועיוה (מלכים ב י״ח:ל״ד) לשון עיקול שנעקל מלשמוע תוכחה, בן נעות אוֹמְא כִישְטוֹרְטְא כום אום אַלְקְש לִי כַמנְדְנְט.

*

וגם המילה 'מרדות' מתפרשת בשני אופנים, ושניהם מופיעים בפירוש רלב"ג –
(הפירוש הראשון הוא מוסר) –
בן נעות המרדות – רוצה לומר: מעוותת המוסר כאילו יאמר שלא הוכיחתו אמו בקטנותו ולזה לא קבל מוסר כראוי ויהיה הרצון במרדות מוסר ובזה אמרו רבותינו מכת מרדות

(והפירוש השני הוא ממשלה) –
או יהיה הרצון במרדות ממשלה מענין וירד מים עד ים והוא היותר נכון, וירצה בזה שהוא בן אשה שאינה ראויה לממשלה אבל היא מעוותת בדבר הממשלה כי אין מינה נאות לאדנות ובזה יאמר ביהונתן שהוא בלתי ראוי לממשלה כי הוא בוחר במה שימנעהו ממלוך על ישראל והוא דוד.

וכן אברבנאל מביא את שני הפירושים –
(מלשון מוסר) –
וספר שחרה על זה אף שאול ביונתן בנו ואמר לו בן נעות המרדות, רוצה לומר בן האשה המעוותת ופורעת מוסר אתה, ואליה נמשלת בהיותך אוהב שונאי ושונא אוהבי,

(או מלשון ממשלה) –
או יהיה מרדות מענין ממשלה, כמו (תהלים ע״ב ה׳) וירד מים ועד ים, יאמר שהוא בן אשה שאינה ראויה לממשלה, אבל היא מעוותת מהשררה ואינה נאותה לאדנות, והיה יונתן דומה אליה בתכונותיו, כי בהיותו בוחר בבן ישי יורה שהיה מואס בשררה ובשלטנות.

(והוא מוסיף אפשרות שהקללה מכוונת לדוד) –
וכפי המתרגם אפשר לפרש בן נעות המרדות על דוד, אמר וכי כבר הוא אומר זבח משפחה לנו בעיר אלא לכבוד משפחתו? והנה הוא בן נעות המרדות ממשפחת בוז.

*

ומצודות מאחד את הפנייה לאם והפנייה לבן –
בן נעות המרדות – רצה לומר: כאשר אמך היא נפשעת בדבר המרידה למרוד בי, כן אתה בנה דומה לה לפשוע בדבר המרד.

נעות – מלשון עון ופשע.
המרדות – מלשון מרד.

גם גורדון והרטום המאוחרים מפרשים את המילים כנסובות על האם במובן מרד, כלומר – בן המורדת, נעדרת המוסר. וכן מפרש גם שטיינזלץ.

פסוק ידוע בקהלת אומר –

קהלת א, יח –
כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.

מפרש שד"ל –
כי ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב – כי כאשר ירבה האדם חכמה, כן יוסיף להכיר קלקולי העולם הזה, וכן יפרוץ להבין שאין בידו לתקנם; והנה יוסיף כעס ומכאוב יותר מן הסכל שהכל טוב בעיניו, או אפילו יראה איזה מעוות, יתברך בלבבו לאמר אני אתקן.

והנה התפרסם (ביראספורט) –
האם המשפחה שלכם קוראת לכם עצבניים, קריזיונרים או שליליים? האם אתם ידועים בפיוז הקצר שלכם? ובכן, לפי מחקר חדש, עליכם לקחת את זה בתור מחמאה. מסתבר שאנשים עם פיוז קצר שמתעצבנים מהר מאוד הם חכמים יותר מאחרים. כך קובע מחקר חדש.

ראו –
https://www.israsport.co.il/%d7%9e%d7%97%d7%a7%d7%a8-%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%a2-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9d-%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%96-%d7%a7%d7%a6%d7%a8-%d7%a9%d7%9e%d7%aa%d7%a2%d7%a6%d7%91%d7%a0/

עוד לפרשת וארא.
בפרשתנו המלאכים שנשלחו ללוט מכים את אנשי העיר בסנוורים –

וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.
בראשית יט, יא.

מהו סנוורים?

רש"י אומר בפשטות –
בסנוירים – מכת עורון.

אבן עזרא מפרט קצת יותר –
בסנורים – מלה מרובעת, ואחיותיה במעשה אלישע (מלכים ב ו׳:י״ח) ופירושו מחשך העין והלב.

ויש גם הצעות לניתוח המילה –
שד"ל –
בסנורים – אולי נגזר מן שונא אור, והוא חולי בעינים, שאינם יכולים לסבול האור, והושאל למין ממיני העוורון, אעפ״י שכאן היה לילה והלילה טוב לשונאי האור.

רד"ק –
בסנורים, פירש בעורון, והוא מלת נוטריקון סני ראיה.

רש"ר הירש –
סנורים – יתכן והיא תרכובת של ״סנה״ (קוץ דוקרני) ו״אור״. אם כן יהיה פירוש המילה: ניקור העיניים.

*

ואני בעבר כתבתי על מילה זו ועל שורש 'סנ' בכלל –

אצבע אלהים, סנה וסיני

מאת: חגי הופר

נאחד את שיטת בית שמאי, לפיה יש להתייחס לשבת שתבוא, ואת שיטת בית הלל, לפיה יש להתייחס לשבת שחלפה, וננסה לקשר בין הפרשות "שמות" ו"וארא":
"אצבע אלהים הוא" (שמות, ח', 15) – כך אומרים החרטומים לפרעה ביחס למכת כינים, אותה לא יכלו לבצע אף הם. ואותו ביטוי מופיע שוב במקרא (שמות, לא', 18; דברים, ט', 10) כמתאר את האופן שבו נכתבו לוחות הברית – ויש קשר בין הדברים. וקשר זה מתחיל כבר בסנה, כמו שנאמר שם – "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות, ג', 12). וישנו קשר מובן בין הסנה וסיני, תחילה לשוני, כפי שאנו רואים, ושנית ענייני – מה זה 'בוער ולא אוכל', כך זה – "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש" (אף על פי שבאליהו, מקביל אחר לסיני, נאמר – "לא באש ה'", אך גם כתוב זה יכול להיות מובן רק עם השואה למקורו). ונרחיב מעט על הסנה וסיני מבחינה לשונית: הראנו כבר ונראה עוד, אי"ה, כי העברית היא מקורה של הלשון האנגלית, וכאן תוכל האנגלית לעזור לנו למצוא את השורש העברי האבוד, שכן באנגלית שמש היא 'סאן', והיא בוערת ואינה כלה. מכאן גם השורש של המילה העברית-ארמית 'סנוורים', וכן 'סנסניו' אינם אלא כפות התמרים המצלים מפני השמש הקופחת. גם ארץ סין המקראית היא כנראה ארץ מדברית חמה, וזו המודרנית הרי נמצאת במזרח. כך גם מצוי מדבר צין, אף על פי שכביכול היינו צריכים לגזור אותו מצינה, קור, אלא שאחדות הניגודים, כבר ראינו זאת, היא מטבע הלשון. וגם שנאן, מלאך, אינו אלא ישות של אש, או אור, כמילה שרף (ואין המלאכים נחשים מעופפים, כפי שסבר אחד). וכן מצוי המדרש על השנאה, שאף היא בוערת ואינה כלה, יוקדת, וכן גם בהר סיני נאמר, כי ביום שניתנה התורה ירדה שנאה לעולם (ואף על פי שאלהים הוא אהבה, כך נראה, אלא שאולי שוב יש פה את אחדות הניגודים. וחוץ מזה שאלהים המקראי הוא איש מלחמה ונוקם לא פחות משהו אוהב). לבסוף, אי אפשר שלא להבחין בצליל ה-ס', שמבטא את האש החורכת, כמו שהוא מבטא את השנאה, כמו בלחש הנחש, אויב האנושות המיתולוגי. עד כאן מן הבחינה הלשונית. ונחזור לאצבע אלהים – כידוע יש 10 אצבעות, כך שכאן יש 10 מכות שבהן לקו מצרים ושם יש 10 הדברות שניתנו לישראל (ואפשר להזכיר גם את הביטוי 'לא עשו אותי באצבע' כהנגדה ללוחות אותן כן עשו באצבע, אף על פי שהוא מנוגד ככל הנראה יותר ללידה הטבעית ומקביל, אפשר לומר, ללידת החסידה, שבא לומר – לא נולדתי היום).

לפרשת וירא.
בפרשה מסופר הסיפור הידוע על בקשתו של אברהם מאלוהים לא להרוס את סדום, אם ימצאו בה כמה צדיקים. הוא מתחיל מחמישים והולך ויורד עד שמגיע לעשרה –

בראשית יח –
(לב) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.

(לג) וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

וכאן נשאלת השאלה הידועה – מדוע עצר אברהם בעשרה ולא המשיך לשאול על פחות מכך?

התשובה הידועה היא זו שמביא רש"י, על פי המדרש –
אולי ימצאון שם עשרה – על הפחות לא ביקש. דור המבול ח׳ היו, נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם. ועל תשעה על ידי צירוף כבר ביקש ולא נמצא.

לכל פרטי ההסבר, ראו במדרש עצמו.
אולם, כאמור, זהו דרש. ומה הפשט?

נראה לי שקלע אליו אבן עזרא, שכתב –
ויש אומרים: למה לא הפחית מעשרה, בעבור היות שנים בכל עיר, כי חמש ערים היו. וזה איננו נכון, בעבור שאמר בסדום (בראשית י״ח:כ״ו) לבדה. ואף על פי שחכמינו העתיקו שאין תפלה בצבור פחות מעשרה, וגם זה הפסוק יחזיק ידי אמונתינו.

את אותם דברים מביא גם רבי סעדיה גאון (שקדם לאבן עזרא) בצורה ברורה יותר, בסעיף א' של דבריו –
ומפני מה הפסיק בעשרה ולא בקש בפחות מכך? בדבר הזה אנו מוצאים ארבעה טעמים:

א. כדי שיהיה בהם מספר שהוא מנין לתפילה ולהרבה מצוות אחרות, כידוע שעדה היא עשרה.

ב. מפני שהיו חמישה מחוזות, והתכוון שיהיו שניים בכל מחוז.

ג. הנסיון הורה לאברהם שהיו שמונה צדיקים בדור אנשי המבול, ולא בקשו להציל {את הדור} בזכותם.

ד. כסבור היה, שיש בסדום עשרה {צדיקים}: לוט ואשתו, ארבע בנותיו וארבעת חתניו. וראיה לכך, שארבע בנות היו ללוט ממה שנאמר: וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו הנשואות, וכשלא יצאו אלה, אמרו לו המלאכים: קח את שתי בנותיך הנמצאות, וחשב אברהם שארבעתן נשואות.

כלומר, לפי דברי רס"ג ואבן עזרא, עשרה אנשים הם 'עדה', וביהדות – מניין. ועל פחות מכך לא ראה לנכון לבקש.
ובאמת, המניין העשרוני הוא קדום מאוד, ולפיו הריבוי מתחיל מעשרה. ניתן בהחלט להבין שאברהם ראה לנכון לבקש הצלה עבור קהל צדיקים, או 'עדה', או ציבור, אבל עבור יחידים – שהם פחות מעשרה – כבר לא חשב לבקש.
ולכאן אפשר עתה לצרף את דברי המדרש – מדוע לא חשב שניתן להציל עבור יחידים? שהרי עבור משפחת נוח, שהיו יחידים הפחותים מעשרה, לא הייתה הצלה לכלל.

*

וכן מופיע אצל יחזקאל – ששלושה אנשים צדיקים – נח, דנאל ואיוב (שעל פרטיהם יש לדון בנפרד) – יצילו את עצמם בלבד, ולא את הכלל –

יחזקאל יד –
(יב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

(יג) בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.

(יד) וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל [דָּנִיאֵל] וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

(טו) לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה.

(טז) שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה.

(יז) אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.

(יח) וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ.

(יט) אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.

(כ) וְנֹחַ דנאל [דָּנִיאֵל] וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם.

(כא) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.

(כב) וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ.

(כג) וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה.

*

ארצה להוסיף – אם רוצים לעשות רפורמה בחינוך הדתי, שיהיה יותר מעודכן לתקופה המודרנית, אפשר להתחיל בדבר הפשוט הזה – להוסיף על לימוד פירוש רש"י לתורה גם את לימוד אבן עזרא. ובהזדמנות זו אציין דבר נוסף שנצרך בעיניי – ללמוד היטב גם את ההפטרות.

בעניין אלעזר שטרן, שאמר ברדיו שבעבודתו כקצין בצבא גרס תלונות אנונימיות – על הטרדות מיניות לפי מה שנאמר, או בנושאים אחרים, לפי גרסתו המאוחרת – יש כמה צדדים לפרשת זו –
ראשית, זו שאלה האם באמת נכון להתייחס לתלונות אנונימיות, הרי כך יהיה קל ביותר להתנכל לאויבים, בלי סיכון ובלי לשלם מחיר.
אך שנית – דבר כזה אפילו אי אפשר להעלות כטיעון היום, כי האווירה הציבורית לא מאפשרת זאת. וכך גם שטרן חווה את העליהום הציבורי, שלא ציפה לו.
אבל אני דווקא אתמקד בדבר שלישי – בכך ששטרן היה צריך לדעת שכך יקרה, ולשקול טוב יותר את דבריו. ועל כך נאמר –

פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ.
משלי יח, ז.

רלב"ג –
פי כסיל – דברי הכסיל הם מביאים חתת ושבר והם מוקש נפשו כי גורם רע לעצמו מצדדים רבי׳ כי בהם יחרחר ריב עם האנשים ויהיה זה סבה לו לרעות גדולות ומהם כי מצד סכלותו יחשוב הרבה פעמים לומר מה שהוא עוזר לו בהשפטו את רעהו ויהיה הענין בהפך ומהם כי הוא יגלה הדבר שיהיה ראוי שיסתיר ויהיה זה סבה לבלבול ריב בעניניו ובמבוקשיו.

הושע בפרקים ד-י (וגם בהמשך) מוכיח את העם במילים קשות. הנה שלוש מטענותיו, שאני מוצא בהן מכנה משותף, בפירוש שטיינזלץ –

א. אין תוכחה, ואין טעם להוכיח –
הושע ד
(ד) 
אַךְְְ אִישׁ אַל־יָרֵב וְְאַל־יוֹכַח אִישׁ. אנשים אינם רבים זה עם זה ואינם מוכיחים זה את זה. הכול נעשה ללא ביקורת. וְְעַמְְּךָ כִּמְְְרִיבֵי כֹהֵן. וכאשר האנשים בוחרים להתעמת, הם חולקים על הכהנים , מוריהם.

ב. אין תורה, ואין טעם בתורה –
הושע ח
(יב) 
אֶכְְְתָָּב־לוֹ את רֻבֵּי תּוֹרָתִי, מה יועיל לו ספר ובו כתובים דברי תורה רבים – הלוא כְְּמוֹ דבר זָר שאין בו חפץ נֶחְְְשָׁבוּּ דברי.

ג. אין טעם גם בנבואה, שכן אין מתייחסים לנביא ברצינות –
הושע ט
(ז) 
בָּאוּ יְְמֵי הַפְְּקֻדָּה, בָּאוּ יְְמֵי הַשִּׁלֻּם. הגיע הזמן שבו ייערך חשבון על מעשיהם, וישולם להם כגמולם. יֵדְְעוּ יִשְְְׂרָאֵל שהנה באים הימים הללו. ואולם בינתיים ישראל מבקשים להדחיק את הידיעה, ולמשמע נבואות קשות כאלה הם נוהגים לגנות את הנביא: אֱוִיל הַנָּבִיא, מְְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ. הבריות שביקשו להרחיק מהם את איומיהם הקשים של הנביאים היו מטיחים בנביא שהוא טיפש או משוגע. וכל זאת אתם אומרים עַל רֹב עֲוֹנְְךָ וְְרַבָּה מַשְְְׂטֵמָה, השנאה. 

ישנו פסוק ידוע המדבר על המלך העתידי –

וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם.
מיכה ה, א.

מבחינת פירושו, רש"י כהרגלו נצמד יותר לדרך המדרש, שאומר ששם משיח קדם לעולם - 

ואתה בית לחם אפרתה – שיצא דוד משם שנאמר בו עבדך ישי בית הלחמי (שמואל א י״ז:נ״ח) ובית לחם קרוי אפרת שנאמר בדרך אפרת היא בית לחם (בראשית מ״ח:ז׳).

צעיר להיות באלפי יהודה – ראוי היית להיות צעיר במשפחות יהודה מפני פסולת רות המואביה שבך.

ממך לי יצא – משיח בן דוד וכה״א אבן מאסו הבונים (תהלים קי״ח:כ״ב).

ומוצאותיו מקדם – לפני שמש ינון שמו (תהלים ע״ב:י״ז).

ואבן עזרא, כהרגלו גם כן, הולך יותר לפי הפשט –
ואתה – חבר השני שמות, אפרת היא בית לחם, כמו: ולא עשו עם בית ירובעל גדעון (שופטים ח׳:ל״ה).

וטעם צעיר – שהיא קטנה.

ממך – כל זה בעבור דוד שהוא ראש המלוכה, על כן ומוצאותיו מקדם – על דוד. והנה ידבר עם בית לחם אפרתה, כי מבני בניך הראשונים, בא מושיע לישראל.

ואת דבריו של אבן עזרא מביא גם מצודת דוד, בצורה פשוטה יותר –
ומוצאותיו מקדם – בזה יפרש אמריו שאין הכוונה לומר שהמלך המשיח בעצמו יולד בבית לחם אבל מוצאותיו מבית לחם מימים קדמונים מימי דוד המלך אבי המשפחה אם כן מקור מחצבת המשיח הוא מבית לחם ולא הוא בעצמו.

*

כלומר – שני דברים חשובים אנו לומדים כאן –
א. כשהכתוב מדבר על בית לחם הוא מתכוון לדוד שנולד שם, והוא אבי השושלת.
ב. מוצאותיו מקדם – כלומר מדוד הזה, ואין הכוונה שהוא נולד לפני בריאת העולם, או משהו מעין זה. הכתוב נוהג כאן לשון הפלגה.

כל זאת, כמובן, כנגד דעת הנוצרים, שמספרים שישוע נולד בבית לחם, וזו עדות למשחיותו, ועוד שקדם לעולם, וזו עדות לאלוהיותו, כביכול.

*

ובהקשרו, להשלמת התמונה, וכאן אפשר להסתפק בפירוש רש"י –

מיכה ה –
 א וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם. ב לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ג וְעָמַד וְרָעָה בְּעֹז יְהוָה בִּגְאוֹן שֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו וְיָשָׁבוּ כִּי עַתָּה יִגְדַּל עַד אַפְסֵי אָרֶץ.

רש"י –
לכן יתנם עד עת יולדה – יתנם ביד אויביהם עד בא העת אשר חלה וילדה ציון את בניה (ישעיהו ס״ו:ח׳) ציון אשר החזיקה עתה חיל כיולדה ועכשיו היא קרויה יולדת

ורבותינו אמרו: מכאן אין בן דוד בא עד שתפשוט המלכות הרשעה ט׳ חדשים על כל העולם כולו אך לפי פשוטו זהו הצעה שפירשתי.

ויתר אחיו – של מלך יהודה כלומר שאר שבט יהודה.

ישובון על בית ישראל – יתחברו עם שאר השבטים והיו לממלכה אחת ולא יחצו עוד לשתי ממלכות (יחזקאל ל״ז:כ״ב).

ורעה – ופרנס את ישראל.

וישובו – מן הגליות.

כי עתה יגדל – מלכם עד אפסי ארץ והביאום מנחה אליו בסוסים וברכב.

*

ורד"ק, שחוזר על הפירוש הנאמר כאן, מוסיף דברי פולמוס כנגד הנוצרים –

וזהו [שאומרים שהוא] אל שהוא מימי קדם מימי עולם – יש עליהם תשובה. כי הוא לא משל בישראל אבל הם משלו בו. ומה שאמר כי מי היה מימי קדם אלא לא [ניסוח קצת קלוקל, אבל הכוונה מובנת] – זהו שקר. כי האל קודם ימי עולם היה, והם אומרים כי מקדם מימי עולם היו מוצאתיו, כלומר כי אז יצא. והאל קדמון בלי ראשית ומ״ש מעולם עד עולם אתה אל, רוצה לומר מטרם עולם כמ״ש בטרם הרים יולדו, וכן מעולם נסכתי בטרם עולם, כמ״ש עד לא עשה ארץ וחוצות.

כלומר – רד"ק מעלה שתי טענות –
א. לישוע לא הייתה ממשלה כפי שמתואר כאן.
ב. כאן נאמר רק שמוצאו קדום, ולא שקדם לעולם, כפי שמובא בתיאור האל.

שתי טענות אלו יפות, אם כי, אם נחזור לדברי חז"ל שאמרו ששם משיח קדם לעולם, נראה שבכל זאת הייתה קיימת מסורת קדומה ביהדות, שראתה את המשיח כדמות אלוהית (כפי שגם כותב פרופ' קנוהל בספרו), אלא שמימי אבן עזרא ואילך היא נזנחה לטובת פירוש פשוט וארצי יותר.

פרשת לך-לך – הבטחת הארץ לאבות.
כבר כתבתי שני מאמרים על הפרשה, אך הנה עוד אחד – בפרשה זו מובטחת לאברהם ארץ ישראל, תחילה ממש עם הגיעו אליה, ואז בברית בין הבתרים.
לצורך העיון רציתי לבדוק גם את הבטחת האל לשאר האבות, אבל לא מצאתי את זה בצורה מסודרת עם חיפוש גוגל פשוט. לכן כאן אביא את המקורות המרכזיים הידועים לי, ואם יש עוד אוסיף בהמשך.
בסיום אדון בזה מעט.

*

ההבטחה לאברהם עם הכניסה לארץ –
בראשית יב –
ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. 

ובפרק הבא –
בראשית יג –
ד וַיהוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. טז וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה.

ההבטחה בברית בין הבתרים –
בראשית טו –
א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. ד וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. ו וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. ז וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. ח וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. י וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר. יא וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. יט אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. כ וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. כא וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

ההבטחה ליצחק –
בראשית כו –
   א וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. ב וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ה עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר.

ההבטחה ליעקב, תחילה מפי אביו, ולאחר מכן מאת האל, בחלום הסולם –
בראשית כח –
א וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. ד וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. ה וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. ו וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. ז וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם. ח וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.    י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. יט וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

ועוד –
בראשית לה –
ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. י וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. יב וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ. יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ. יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל.

*

עכשיו, במקום לטרוח על ניסוח הדברים, שגם כך כמעט אין איש קורא, ברשותכם אעביר לפה את הדיון מהפייסבוק.

בפוסט שאלתי –
בפרשה נאמר –
וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.
מה דעתכם?

ונעניתי –
כי ביצחק יקרא לך זרע. יצחק הוא הוא יורש ההבטחה האלוהית.

ולכך עניתי –
תודה. גם אני התחלתי קצת לחשוב על זה יותר עכשיו, ובאמת המחשבה הראשונה הייתה שגם ישמעאל הוא זרעו של אברהם, למרות הפסוק שהבאת. אבל אז המשכתי ועיינתי גם בהבטחות ליצחק וליעקב, ולפחות בהבטחה ליעקב ברור שמדובר רק על ישראל.
זה אולי עונה על השאלה, למה היה צריך לחזור על ההבטחה שלוש פעמים. וזה אולי עונה על עוד שאלה – איך הגבול שנאמר לאברהם הוא 'עד נהר פרת' – גבול שמעולם לא התקיים בידי ישראל. אבל אם הכוונה באמת היא לכל זרעך, אז הגבול הזה כולל גם את נחלת ישמעאל.
אני יודע שהדבר האחרון שאמרתי הוא לא ההבנה המקובלת, ואולי זה גם לא נכון, אבל אפשר שזו הכוונה.

לעיונכם.

*

וצריך להוסיף עוד משהו – בכל המקרים, בסמוך להבטחת הארץ, נאמר גם שישראל יהיה 'ברכה' לעמים סביב, שיתברכו בו.
בפועל, לאורך כל קיום ישראל בארצו, היו לו מלחמות כמעט עם כל שכניו, כך שלא נראה שהם 'התברכו' בו, או שברכו אותו.
צריך לשאול באיזו אופן כן העמים התברכו בישראל. ולי עולה בדעתי רק דבר אחד – מבחינת הפצת האמונה, בנצרות ובאסלאם.

ואמנם – כפי שהעירו לי – לעם ישראל תרומה נכבדת גם לתרבות העולם, באופן שהיום ברור מאוד – למשל באחוז זוכי הנובל היהודים, כפי שידוע – אך גם בעבר היו אנשים שתרומתם התרבותית הייתה נכבדת.

*

ודבר נוסף אוסיף – בדרך כלל אחרי הברכה האבות בונים מזבח או מצבה לה'.

פנינים מפירוש רש"ר הירש לפרשת לך לך.

הפירוש של רש"ר הירש לתורה ארוך מאוד, אבל יש בו דברים מעניינים, הן מבחינה תוכנית והן מבחינת עיון הלשון, בו יש לו דרך מיוחדת, שאגב – איני יודע אם או עד כמה נחקרה, וכן לדעתי כדאי לאסוף את כל ממצאיה למקום אחד.
קראתי את פירושו לפרשה שלפנינו, לך-לך, ואספתי כמה פנינים. אינני יודע אם אמשיך בכך, כי כאמור פירושו ארוך מאוד, ולוקח הרבה זמן לעבור עליו.

*

בראשית יב –
על הפסוק הראשון, 'לך-לך', כבר נאמרו דרשות רבות. רש"ר הירש לא מחדש כאן מבחינה תוכנית, אבל כן מהדרך שהוא מגיע אליה, מהבחינה הלשונית –

(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

״הלך״ קרוב ל״חלק״. לשורש ״חלק״ יש שתי משמעויות. א. להפלג ולהפרד; מש״נחלק״ חומר לשנים, ניתק הקשר בין שני ״חלקיו״. ב. להיות חָלָק, שפני השטח החיצוניים יהיו ללא גבשושיות ושריטות ולא ידבק בהם מאומה. כך גם ״עלג״ [הקרוב ל״חלק״], להוציא מהפה מילים שבורות שאינן מתאימות יחד, לגמגם.

נמצאת אומר שעצם התיבה ״הלך״, משמעה ניתוק והפרדה. ניתוק זה יכול להיות אמצעי להשגת מטרה ועמדה חדשה; או להוות תכלית בעצמו, כשעצם ההליכה היא המטרה. כינוי־השם ״לְךָ״ המתווסף כאן אל הפועל ״לֵךְ״, שם את הדגש על האפשרות השניה.

״לך לך״: ״לך למען עצמך, לך בדרכך שלך, תבודד את עצמך!״

*

שליחותו של אברהם –

(ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

ויקרא בשם ה׳ – בניגוד לבני דורו, שכל מטרתם הייתה ״לעשות להם שם״ [עיין פירוש תהלים פט, יז].

*

סיפור אברהם במצרים עורר קשיים רבים, וידוע פירוש רמב"ן לפיו חטא אברהם בעניין זה. רש"ר הירש מאריך כאן מאוד, ואביא רק חלק מדבריו –

(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.

התורה אינה מעלימה מאיתנו את השגיאות, הטעויות, והחולשות של גדולינו, ודווקא זה הוא שמטביע על סיפוריה את חותם האמת. הידיעה הניתנת לנו משגיאתם וחולשתם אינה גורעת מקומתם של גדולינו; אדרבה, היא מגביהה את קומת חייהם וניתן ללמוד יותר מסיפור חייהם. אילו היו מתוארים לנו גדולינו כדוגמאות זוהרות של שלמות, ללא פגם וללא דופי, היינו סבורים שהם היו מחוננים בטבע נעלה, שלא ניתן לנו להשיגו. אילו היו מציירים אותם לנגד עינינו כמשוחררים מתאוות וללא מאבקים פנימיים, היו נראות לנו מעלותיהם כתוצאה גרידא של טבעם הנעלה, ולא שנקנו על ידי עבודה עצמית, ובודאי שאינם דוגמא שאי פעם יכולנו לקוות להדמות אליה.

*

על ההיפרדות מלוט –

בראשית יג –
(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.

במקום שאין בו שילוב טוב בין הצדדים – ההפרדה מביאה שלום.

*

על מלכיצדק מלך שלם –

בראשית יד –
(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

שני מושגים אלה – צדק ושלום – מהווים את תמצית כל בשורת היהדות לאנושות. אך בזמן מלכי־צדק, התקיים כל זה רק בתחומו המיוחד. האל האחד והיחיד של היהדות נחשב רק לעליון שבין האלים; המשמעות שמייחסת היהדות לכל העולם נחשבה לסגולתו המיוחדת של מקום מסוים; וייעודה האנושי הכללי של היהדות לא היה אלא אגודת כהנים מקומית בלבד. כשם שהיה להם את אלהי הפריצות שעבדוהו במעשי פריצות, אלהי המלחמה שעבדוהו במעשי טבח, ואלהי הנקמה שעבדוהו ע״י נקמה; כך היה להם את אלהי הצדק, שהיה האל העליון, ודרך עבודתו הייתה בהנהגת חיי צדק. בתחומו של אל כזה, שרר השלום [ולכן שם העיר היה ״שלם״].

*

בסיום מעמד הברית בין הבתרים נאמר פסוק שאפשר להבינו בשני אופנים, ובו גם שני מונחים חשובים – אמונה וצדקה. רש"ר הירש דן בכך –

בראשית טו –
(ו) וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה.

היוצא מהדברים ש״האמין בה׳⁠ ⁠״ פירושו: לתת אמונו ובטחונו בה׳, להיות ביד ה׳ כחומר ביד היוצר. ה״מאמין״ משליך יהבו על ה׳; וה׳ הוא יוצרו ומחנכו, תומכו ומדריכו. כללו של דבר, ה״מאמין״ מוסר את עצמו כליל לה׳.

״ויחשבה לו צדקה״ יכול להתפרש: אברהם שם את מבטחו בה׳, והחשיב זאת לה׳ כ״צדקה״. כלומר, אברהם האמין באמונה שלמה שה׳ בחסדו הטיב עמו; ואף ערירותו – למרות שלא היה יכול להבינה – נחשבה ל״צדקה״ בעיניו. פירוש זה נראה הגיוני מכיון שלפיו שני חלקי הפסוק: ״והאמין״ ו״ויחשבה״, מתייחסים לאותו נושא.

אך נראה יותר שה׳ הוא הנושא של ״ויחשבה״, ושהמושא ״לו״ מתייחס לאברהם: ה׳ החשיב את אמונתו של אברהם ל״צדקה״, מכיון שדרך אמונה זו הוא מילא את ייעוד חייו בנאמנות שלמה לחובתו.

כך נאמר גם על פינחס: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל [פירוש – עשה משפט] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם״ (תהלים קו, ל–לא). במעשה יחיד זה הגיע פינחס לפיסגת מילוי ייעוד חייו; הייתה זו תרומתו הגדולה ביותר לקידום פועלו של הקב״ה. מעשה זה נחשב לו כ״צדקה״, ועל ידי כך הוא זכה לכהונת עולם.

*

הברכה לישמעאל – שיהיה חופשי, אך בשמו גם גלום רעיון ההשגחה –

בראשית טז –
(יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ.

(יא-יב) וקראת שמו ישמעאל – ״צאצאיך יהיו בני חורין יותר מכל המין האנושי״. דבר זה, לבסוף, מספיק להגר; בתנאים אלה היא מוכנה להשתעבד.

אך הרעיון היסודי שעליה לטעת בלב בנה – ושיעשה אותו חפשי – רמוז בשם ״ישמעאל״: האל משגיח על כל אדם, בין על פעולותיו החיצוניות ובין על פנימיותו. הוא לא רק רואה אלא גם שומע; הוא שוקל ודן לא רק מעשים ומצבים, אלא גם מילים ורגשות.

*

הברכה לאברהם – אב רוחני לעולם –

בראשית יז –
(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.

אלא ״אב המון גוים״ שווה ל״אבר המון גוים״. ״אבר״ – ״כנף״, מסמל את הכח לעופף ולהתרומם, ומכאן ״אֲבִיר״. כך נקרא ה׳ ״אביר יעקב״ (להלן מט, כד, ועוד), שמשמעותו: ״ישאהו על אברתו״ (דברים לב, יא). וכך אברהם הוא ״אביר הגוים״ – המנוף המרומם אותם למעלות רוחניות ומוסריות. אילולי רוח אברהם, היו דומות האומות ל״המון״, קהל רב מבולבל ומתנדנד, בא (אין היודע מהיכן) והולך (אין היודע לאן), הנע ללא כיוון או מטרה. הן לא היו דומות ל״צבא״, הנשמע לפיקוד מרכזי והנאסף למען מטרה משותפת, אלא ל״המון״ בלי סדר. אברהם מעורר בהם רוח משותפת, ובכך נעשה לאביהם הרוחני.

תחילת סיפורי אברהם בספר היובלים.
הסיפור המסופר בפרשת לך-לך מובא בצורה מעט שונה בספר היובלים, פרקים יא-טו.
את הטקסט ניתן למצוא באתר ויקיטקסט, או אתר דעת, וכאן אשתמש בפירוט הפרקים באתר דעת, ואוסיף עליו –

פרק יא -התדרדרות בני נוח, הולדת תרח, אברם מציל את הזורעים.
כאן סיפור מוזר על עורבים שהשחיתו את השדות, בפקודת השר השמיימי משטמה, והביאו לרעב. אברהם פתר בעיה זו על-ידי כך שנזף בעורבים, וכולם הודו לו על כך.

פרק יב – אברם מפסיק לעבוד אלילים, אברם מגלה את האלוהים.
כאן, לראשונה לדעתי, מופיע הסיפור על אברהם שמנפץ את אלילי אביו, דבר שהופיע מאוחר יותר גם במדרש.

פרק יג – אברם הולך לארץ כנען, נדודי אברהם בארץ, מלחמת ארבע המלכים.
כאן אברהם נותן למלכיצדק מעשר לכל, ומסיפור זה לומד בעל ספר היובלים את מצוות המעשר הכללית –

(ל) ויביא עבדו זקן ביתו את מעשר הביכורים לה' לכפר בעד אברם ובעד זרעו. (לא) וישימה אלהים לחוק עולם לתת אותו אל הכהנים המשרתים את פניו לרשת אותו עד עולם. (לב) והחוק הזה לא לימים הוא, כי אם לדורות עולם שם אותו לתת לה' מעשר זרע ויין ושמן ובקר וצאן. (לג) ויתן אותו אל כהניו לאכול ולשתות ממנו בשמחה לפניו.

פרק יד – ברית בין הבתרים, הולדת ישמעאל.
כאן לא נאמר שאברהם צחק כששמע את בשורת לידת יצחק, אלא ש'שמח' –

(כח) וישמח אברם ויגד את כל הדברים האלה לשרי אשתו, והאמין כי יהיה לו זרע והיא לא ילדה.

וכן בפרק הבא –
(טו, יח) ויפול אברהם על פניו וישמח ויאמר בלבו, הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד בן.

פרק טו, מצוות מילה, בחג בכורי הקציר שחגג אברהם.

וגם כאן נלמדת מצווה לדורות, וכאן תיאור נרחב, הכולל תחזית לעתיד.
קל לשער שבעל ספר היובלים מדבר על דברים שהוא היה עד להם בדורו, בארץ ישראל בתקופה היוונית –

(כד) ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת מקנת זהבו כל זכר אשר היה בביתו וימול את בשר ערלתם. (כה) וביום הזה נמול אברהם, ואנשי ביתו נמולו, וכל מקנת זהבו מאת בני הנכרים נמולו אתו. (כו) והחוק הזה הוא לכל הדורות עד עולם. (כז) ואין לשנות את הימים ולא לעבור על יום אחד משמונת הימים, כי ברכת עולם היא חרותה וכתובה על לוחות השמים.
(כח) וכל נולד אשר לא ימול בשר ערלתו עד היום השמיני, איננו מבני הברית אשר כרת אלהים את אברהם, כי אם לבני שחת הוא. (כט) ומבלתי אות בבשרו כי לאלהים הוא אחת דתו להשחת ולהשמד ולהכרת מן הארץ, כי את ברית ה' אלהינו הפר. (ל) כי את ישראל קידש להיות ככל מלאכי פניו וככל מלאכי הקדושה ובמלאכיו הקדושים.

(לא) וגם אתה צו את בני ישראל לשמור אות הברית הזאת לדורותיהם לחוקת עולם, ולא יכרתו מן הארץ. (לב) כי החוקה ערוכה לברית לשמור אותה לעולם בכל בני ישראל. (לג) כי את ישמעאל ובניו ואחיו ואת עשו לא הקריב ה' אליו ולא בחר בם. (לד) רק את בני אברהם ידע ובחר בישראל להיות לו לעם, ויקדשהו ויאספהו מכל בני האדם. (לה) הן רבים הם העמים ועצומים מתי חלד, וכולם לו המה, ועל כולם המשיל רוחות להתעות אותם מאחריו. (לו) ועל ישראל לא המשיל לא מלאך ולא רוח, כי הוא לבדו מושלם והוא נוצרם והוא עומד לימינם
נגד מלאכיו ורוחותיו ונגד הכל. (לז) ושמרו את כל פקודיו, והוא יברך אותם והיו לו לבנים והוא יהיה [להם לאב] מעתה ועד עולם.

(לח) והנני אומר לך מראש כי לא ישמרו בני ישראל את החוקה הזאת, ולא ימולו את בניהם על פי כל החוק הזה. (לט) כי בבשר ערלתם יחדלו מולת בניהם, וכולם בני בליעל יניחו ערלת בניהם כיום הולדם. (מ) וקצף גדול יצא על בני ישראל מאת פני אלהים, על אשר עזבו את בריתו ומדברו סר לבבם. (מא) ויכעיסוהו וינאצוהו לבלתי שמרם את האות הזאת כחוקתם, ותהי להם עורלה ככל הגוים, למען יאבדו ויכרתו מן הארץ. (מב) ולא יהיה להם עוד מחילה וסליחה למחול ולסלוח להם על כל עונותיהם על דבר המרי הזה עד עולם.