פרשת בראשית בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

חלוקת סיפור הבריאה לשני סיפורי בריאה שונים היא אחד הדברים הידועים ביותר בביקורת המקרא. איני רואה צורך להביא את הפרקים, ורק אציין את חלוקתם –
סיפור הבריאה הראשון, ממקור P, בא בבראשית א, וממשיך גם בתחילת פרק ב', א-ג, ועוד חציו הראשון של פסוק ד', ששייך לעורך, לפי פרידמן.
אחר-כך, פרקים ב, ג, ד, שייכים למקור J, וגם כאן הוספות עורך – המילה 'אלוהים' בצירוף 'יהוה אלוהים', וכן סיום פרק ד – פסוקים כה וחציו הראשון של כו, וחציו השני – 'אז הוחל לקרוא בשם יהוה' שוב שייך ל-J.
פרק ה הוא מקור חיצוני העומד בפני עצמו, למעט פסוק כט, שהוא של העורך. כך לפי פרידמן.

*

עתה אביא את הערותיו –
א. הוא מזכיר את הפסוק – רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם (ירמיה ד, כג), שלא רק מתייחס לבראשית א, אלא גם משנה אותו. זו ראיה אחת, הוא אומר, שמקור P נכתב בסמוך לספר ירמיה, ומצטרף לראיות המקשרות בין P לספרות הדטרונומיסטית, שקשורה גם לספר ירמיה.

ב. השם אלוהים מוזכר שלושים וחמש פעמים בקטע זה, ואף פעם לא מוזכר השם יהוה.

ולחלק השני –
ג. בראשית ב, דa הוא הראשון מעשרת המקומות בהם מופיע הצירוף 'אלה תולדות', שמציג סיפורים ורשימות, והוא בא לפני טקסטים ממקורות שונים. זו עבודתו של העורך כדרך לערוך מקורות שונים לסיפור רציף. העורך מצרף קטע טקסט שבמקור היה עצמאי, ספר הרשימות, שמתחיל בבראשית ה, א.

ד. לחצי השני של ב, ד – הטקסט עכשיו משתנה, ומתחיל להשתמש בשם יהוה, 11 פעמים. בבראשית ב-ג השם 'אלוהים' מופיע כל פעם אחרי השם 'יהוה', אבל השם הכפול הזה 'יהוה אלוהים' מופיע רק בפרקי מבוא אלה, ולא בשום מקום אחר בתורה. לכן זה נראה כניסיון של העורך לרכך את המעבר מ-P ל-J.

ה. סיפור הבריאה של P מתחיל עם 'השמים והארץ' (א, א), בעוד הסיפור של J מתחיל עם 'ארץ ושמים', בסדר הפוך. זו לא הוכחה לדבר, אבל זה ראוי לציון, כי מהמילים הראשונות שלהם המקורות מציגים פרספקטיבות שונות. P יותר מרוכז בשמיים, כמעט תמונה מהשמיים מביטים למטה, בעוד J יותר מרוכז באדם, וגם יותר אנתרופורמורפי, יותר כמו תמונה מהארץ בהבטה למעלה.
זו גם דוגמה לאיך שילוב המקורות מביא ליצירה שגדולה מסך חלקיה. האל היותר טרנסצנדנטי של P מתמזג עם האל היותר אישי של J, והתוצאה היא – חמשת הספרים של משה מציגים תמונה של אל שהוא גם אל קוסמי וגם 'אלוהי אביך'. ותמונה משולבת זו של האל הייתה מרכזית ביהדות ובנצרות מאז.

ו. על ב, יד – כל המקורות מציגים עיצוב ספרותי, אבל כל אחד בצורה שונה.
כאן פרידמן דן בשמות ארבעת נהרות גן עדן בזיקה למה שנאמר קודם לכן, במעין משחק מילים, ולא אביא חלק זה. כמו כן, הוא מציין משחקי מילים אחרים – אדם-אדמה חוה-חי-חיוויה (נחש) ועוד.

ז. על ב, כג – סדר הבריאה בבראשית א-ב, ג (P) הוא קודם צמחים, אז חיות, ואז אדם ואישה. אבל בסיפור הבריאה של בראשית ב, דb-כד, הסדר הוא – אדם, אז צמחים, אז חיות, ולבסוף אישה.

חלק שלישי –
ח. על ג, ד – זו דוגמה מצוין לאיך שילוב המקורות יוצר משהו הגדול מסך חלקיו, משהו שאולי גם מחברי המקורות לא חשבו עליו. בסיפור הבריאה של P, אלוהים יוצר את האדם 'בצלם אלוהים'. בין אם זה אומר משהו פיזי או רוחני, זה אומר לכל הפחות שהאנשים מתוארים כמשתתפים בעולם האלוהי באיזושהי צורה, שהחיות לא שותפות לו. לבני האדם יש קשר לאלוהי. עכשיו, בסיפור עדן, שהוא חלק מ-J, הנחש מפתה את בני האדם בדיוק עם הרעיון שהם 'יהיו כאלוהים'. זה כנראה לא טיעון שיכול לעבוד עם בעלי החיים, אבל בני האדם, שעכשיו בטקסט המאוחד נראים כקשורים לצלם האלוהי, נמשכים לזה. כל המקורות תורמים לעיצוב הנקודות התיאולוגיות והפסיכולוגיות של התורה.

חלק רביעי –
ט – על ד, כו – סיפור התולדות של J ממשיך את שושלת אדם דרך קין בלבד, ולא מציין עוד ילדים שורדים. ספר הרשימות ממשיך את אדם דרך שת, ולא מזכיר את קין או הבל. העורך מוסיף פסוק זה, שמסביר ששת נולד לאדם וחווה תחת הבל, וכך מאחד את שני המקורות.

י – על החצי השני של ד, כו – כאן מקור J מציין שהשם 'יהוה' התחיל עם הדורות הראשונים של האנושות. לפי מקורות E ו-P זה התחיל רק בזמן משה.

חלק חמישי –
י – על פרק ה' אומר פרידמן שהוא ממקור אחר, ספר הרשימות. הוא משמש את העורך לשילוב בין המקורות, כך שנוצר סיפור רציף מהבריאה עד צאצאי יעקב.

יא – רשימת התולדות כאן חופפת ברובה, בשינויים קלים, לרשימת התולדות של J, מה שאולי מצביע על מקור משותף.

יב – על ה, כט –
(כט) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.
– שמסומן כהוספת העורך –
נראה שחלק זה הוסף לספר הרשימות, שלא כולל מתן מקור לשמות בשום מקום אחר. כמו P, הוא לא קורא לאל יהוה, רק אלוהים, בבראשית. וקללת האדמה מקורה ב-J. כך או שפסוק זה מקורו ב-J והוא הוזז לפה על-ידי העורך, או שהוא נכתב על ידי העורך כחלק מהאיחוד של סיפור המבול.

*

(על ההמשך בפרק ו אדבר בחלק הבא שיוקדש לנח).

*

רד"צ הופמן, בסוף פרק ג, נותן תשובה ארוכה לגישה זו –

(סיום)
אחר שכבר הראנו באופן שוטף, כי בשעה שבודקים את הדברים מקרוב, אין ממש בסתירות המדומות שחשבו למצוא בין תיאורה הראשון של הבריאה לשני, נותר עוד לבדוק, אם השוני שבלשון ובאופן הביטוי שבין שני התיאורים מצדיק את ההנחה, שכאילו שני מחברים לפרקים אלה, אחד לפרק הראשון, ואחר לשני הפרקים שאחריו.
וכאן יש להעיר קודם כל, כי אפילו אם נכון הדבר, שאפשר למצוא סגנונות שונים בתורה, אין זה מוכיח עדיין, שיש ליחס סגנונות אלה למחברים שונים. ודאי לא יעלה על הדעת, שיש לייחס את פרשת בלק שבספר במדבר לשני מחברים שונים משום שסיפור ענין בלעם מורכב מפיוט ומפרוזה. אך לא יותר מזה צריך להתמיה, כאשר שני סיפורים של מחבר אחד יבואו בסגנונות שונים כששניהם בפרוזה.
וכי יכתוב אב אל בנו באגרת שלום רגילה באותו לשון, שבו ישתמש, כאשר בא להרצות בפניו על אמיתות חשובות ונשגבות, או כאשר בא להודיעו על תגליות מדעיות חדשות? והנה בפרק הראשון מתואר הקב״ה בהדר מלכותו הנשגבה, כאשר על פי דברו סרים תוהו ובוהו ונוצרים ימים ויבשות, צומח וחי, שמש, ירח וכוכבים, ולבסוף — האדם שנעשה בצלמו, וכאשר שבת ונפש ביום השביעי אחרי תום בריאה זו.
וכי אמנם יש לצפות לאותו סגנון ולאותם אופני ביטוי בשני הפרקים הבאים, שתוכנם תיאורו ית׳ כאב רחמן היוצר את האדם באהבה מיוחדת, הדואג לו ומטפח אותו והעוסק בחינוכו, שאמנם מייסרו בשל חטאו, אך עם זאת גם מפנה אותו אל בית ספר זה של מלאכה ועמל שבו ימשיך להתחנך? בדיקה מדוייקת תראה, שאפילו בתוך הפרק הראשון שונה וחגיגי יותר לשון תיאור יצירת האדם והשבת מאשר לשון שאר התיאורים. אין זה אלא שהתוכן הוא הקובע את הסגנון.
נתבונן נא עתה בביטויים השונים, אשר בשימוש בהם נבדל, כביכול, התיאור הראשון (דהיינו פרק א׳) מן התיאור השני (דהיינו הפרקים ב׳-ג׳), אחר שכבר דננו במקום בשוני שבשמות הקדושים בפרקים אלה.
טוענים, שלתיאור הראשון מיוחדים המלות והביטויים הבאים: מין (בראשית א׳:י״א ועוד), חית הארץ (בראשית א׳:כ״ד,ל׳). שרוץ ושרץ (בראשית א׳:כ), רמוש ורמש (בראשית א׳:כ׳,כ״ד-כ״ו ועוד), כבש (בראשית א׳:כ״ח), אכלה (בראשית א׳:ל׳), מקוה (בראשית א׳:י׳), פרה ורבה (בראשית א׳:כ״ב,כ״ה), זכר ונקבה (בראשית א׳:כ״ז); ואילו לתיאור השני: עשה או יצר (במקום ברא), חית השדה (במקום חית הארץ, בראשית ב׳:י״ט ועוד), שיח השדה (בראשית ב׳:ה׳), עשב השדה (בראשית ב׳:ה׳, ג׳:י״ח), הפעם (בראשית ב׳:כ״ג), בעבור (בראשית ג׳:י״ז), לבלתי (בראשית ג׳:י״א), מה זאת (בראשית ג׳:י״ג), עצבון (בראשית ג׳:ט׳⁠ ⁠״ז-י״ז), גרש (בראשית ג׳:כ״ד), שמע לקול (בראשית ג׳:י״ז), הרבה ארבה (בראשית ג׳:ט״ז).
והנה קודם כל יש להוציא מכלל דיון זה אותם הביטויים, אשר אין הזדמנות להשתמש בהם בשני התיאורים גם יחד. לאלה שייכים: שרץ, רמש, מקוה, כבוש, פרה ורבה, כל אלה — ביטויים הבאים בהזדמנות מתאימה בתיאור הראשון, ואילו בשני אין להם כלל מקום. והוא הדין לגבי המלות והביטויים שמוע בקול, גרש, עצבון, מה זאת, לבלתי, בעבור, הפעם, אשר בתיאור השני, שאין להם כל מקום מתאים בתיאור הראשון.
וגם המלה ״מין״ אינה באה בתיאור הראשון אלא משום ששם חשוב היה להבדיל בין המינים השונים, שכן גם האדם יצטרך לשמור — מאוחר יותר, כלומר עם מתן תורה — על חוקי טבע אלה, שניתנו בידי הבורא בעת הבריאה (השווה ויקרא י״ט:י״ט). ובזה מתבאר גם השימוש במלות ״זכר ונקבה״ שבתיאור זה (וראה עוד בענין זה להלן ז׳:ג׳,ט׳).
ועוד פחות קשה מזה הוא השימוש במלה ״ברא״ בתיאור הראשון לעומת השימוש במלות ״עשה״ ו״יצר״ שבשני; שכן, כפי שכבר ביארנו לפסוק א׳ בפרק הראשון, רק כאשר מדובר בבריאה מקורית — בריאת יש מאין — משתמש הפסוק בשורש ברא. לכן בא שורש זה גם במקומות אחרים, בשאר ספרי התנ״ך, רק כאשר מדובר במעשי הבורא המופלאים ביותר, כגון שמות ל״ד:י׳ — ״נפלאות אשר לא נבראו״; במדבר ט״ז:ל׳ — ״ואם בריאה יברא ה׳⁠ ⁠״; ישעיהו ד׳:ה׳ — ״וברא ה׳ על כל מרון הר ציון״ וגו׳.
הנביא עמוס, למשל, משתמש בשרשים ברא ויצר ללא כל הבחנה ביניהם — ״יוצר הרים ובורא רוח״ (עמוס ד׳:י״ג). וכי יטען מישהו, כי גם פסוק זה — שני מחברים לו? ועוד, הפסוק ״בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״ (ישעיהו מ״ג:ז׳) מוכיח, כי שלושה שרשים אלה: ברא, יצר ועשה מבטאים את הדרגות השונות שבבריאה — הבריאה עצמה, יצירה, כלומר מתן צורה לנברא, ועשיה, היא השלמתו.
ועתה מלים אחדות לשימוש בביטויים ״חית השדה״ ״וחית הארץ״. הביטוי השכיח הוא — ״חית השדה״, שבא עשרים ותשע פעם בתנ״ך, ואילו ״חית הארץ״, לעומתו, בא רק שתים עשרה פעם, במקרים יוצאים מהכלל; מזה שש פעמים בספר בראשית (בחלק שמיוחס לספר תורת כהנים), שלוש פעמים בספר יחזקאל, פעם אחת בשמואל א (שמואל א י״ז:מ״ו), פעם אחת באיוב (איוב ה׳:כ״ב) ופעם אחת בתהלים (תהלים ע״ט:ב׳). מן הפסוק באיוב נראה, כי מחבר אחד משתמש בשני הביטויים זה ליד זה, מבלי שתהא לכך משמעות מיוחדת, שכן מיד אחרי הביטוי ״חית הארץ״ נאמר (איוב ה׳:כ״ג) ״וחית השדה השלמה לך״.
ובדומה לכך גם ביחזקאל, שם בא ״חית השדה״ (יחזקאל ל״ד:ה׳,ח׳) וסמוך לכך (יחזקאל ל״ד:כ״ח) ״חית הארץ״, וכן גם בשמואל א (שמואל א י״ז:מ״ו) — ״חית הארץ״, ואילו בשמואל ב (שמואל ב כ״א:י׳) — ״חית השדה״. הואיל וכן, מותר לנו להניח, שגם בשלושת המקרים, שבהם בא ״חית הארץ״ בתיאור הראשון (בראשית א׳:כ״ד,כ״ה,ל׳), אין משמעות מיוחדת לשימוש בביטוי זה.
עם זאת צודק גם יוסף הלוי באומרו, שמשמעות המלה ״שדה״ היא בדרך כלל זו של קרקע הניתן לעיבוד (אף אם אינו מעובד עדיין), וזוהי הסיבה שבגללה אין הכתוב משתמש במלה זו לפני בריאת האדם; אך גם בלעדי זאת מוצדק השימוש בביטוי ״חית הארץ״ בפסוקים המוזכרים, בכך, שקודם לכן, בבריאתן של חיות אלה, נאמר — ״תוצא הארץ נפש חיה״ (פסוק כ״ד), ועוד בכך, שהכתוב רוצה להבחין ביניהן ובין החי שבמים ובאויר.
ובאשר לביטוי ״לאכלה״, הרי הוא בא בכל־כך הרבה מקומות, כגון שמות ט״ז:ט״ו, ירמיהו י״ב:ט׳ ועוד, עד שאין בסיומת נקבה זו בשם הפועל שום דבר אופיני ומיוחד, אשר ניתן יהיה להסיק ממנו על מחברו.2 אף על פי כן נשוב לנושא זה להלן ו׳:כ״א.
עם זאת יש עוד להעיר כי לפי דעת ר׳ יוחנן בשם ר׳ בנאה, האומר ״תורה מגילה מגילה ניתנה״ (גיטין ס׳.) — ואותה קבלנו — אין זה מן התימה כלל, שמצינו בפרשה אחת סגנון שונה מזה שבחברתה. התורה נכתבה מגילות מגילות, כלומר פרשיות פרשיות, במשך ארבעים שנות המדבר, כשפעם נכתבה פרשה זו ופעם פרשה אחרת. ״ולבסוף מ׳ שנה, כשניגמרו כל הפרשיות, חיברן בגידין ותפרן.3
כל אחד יודע, שסופר בשר ודם עשוי לשנות סגנונו במשך השנים. עוד יותר אפשר להבין זאת אצל משה רבנו, אשר כתב את כל דברי התורה כולה על פי ה׳. ובהחלט מותר להניח, כי לא רק החלק ההלכתי כי אם גם החלק הסיפורי של התורה נכתב באופן שכזה.
עוד יזדמן לנו, בפרקים הבאים, להעיר בקשר לשוני שבסגנון, ואילו כאן נביא רק אי־אלה הוכחות לאחדות הפרקים א׳-ג׳. כבר הערנו כמה פעמים, כי אין לראות כלל בפרק ב׳ תיאור נוסף של הבריאה, אלא שמן ההכרח הוא, כי פרק זה מוסב על תיאור הבריאה שבפרק א, וכי מבקרים רציניים אינם יכולים לקיים את הדעה בדבר תיאור בריאה נוסף ועצמאי רק בהניחם, כי ״העורך״ החסיר ממנו דברים מסויימים. אך אפשר ואפשר להוכיח את הקשר בין הפרקים א׳ וב.4
הביטוי ״נפש חיה״ (בראשית ב׳:ז׳), ברור שמניח כידוע את הביטוי הזה שבפרק הראשון (פסוק כ״ד). שם — האדמה היא המוציאה את הנפש החיה, ואילו האדם — לנפש חיה הוא נהיה על ידי שה׳ נפח באפיו נשמת חיים. הביטוי ״לא טוב״ (בראשית ב׳:י״ח) מהווה את הניגוד לביטוי ״טוב מאד״ שבפרק א׳ פסוק לא. האדם הוא אשר קורא שמות לכל הנברא (בראשית ב׳:י״ט ואילך), ואילו האדם עצמו — ה׳ הוא הקובע לו שם (בראשית ה׳:ב׳). הנחש, המפתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת, אינו אוכל מפרי העץ רק משום הנאמר בפרק א׳ (פסוק ל׳) — ״ולכל חית הארץ וגו׳ את כל ירק עשב לאכלה״, כלומר שהוא עצמו אסור בפרי העץ ומותר בעשב בלבד.
כבר ביארנו, שאין להבין את תחילתו של פרק ב׳ ״וכל שיח השדה״
וגו׳ (פסוק ה׳), אלא אם כן מניחים את התיאור הראשון כדבר ידוע. אולם גם התיאור הראשון ומה שמהווה כביכול את המשכו, פרק ה, מניחים בהכרח כידועים את הפרקים שביניהם, כלומר הפרקים ב׳-ד׳, המהווים לפי דעה זו את התיאור השני.
כבר דברנו לעיל על אודות ״אלה תולדות״ (בראשית ב׳:ד׳). לפי הביקורת היה בא בתיאור הראשון פרק ה׳ (״זה ספר תולדות האדם״ וגו׳) מיד אחר פרק א. אך הנה ישנו בתחילת פרק ה׳ — הפסוקים א׳-ב׳ — סיכום קצר של הפסוקים כ״ו-כ״ח שבפרק א. סיכום כזה נחוץ ויש לו מקום, אם מובאים ענינים אחרים אחרי גמר פרשת הבריאה (בראשית ב׳:ג׳). אם פרק ה׳ הוא המשכו הישיר של פרשה זו, הרי סיכום כזה מיותר לחלוטין.
זאת ועוד. השם ״אדם״ שבפסוק א׳ בפרק ה׳ נובע לכאורה מן הנאמר ב׳:ז׳ — ״עפר מן האדמה״. אם אדם קורא לאשתו ״אשה״ (בראשית ב׳:כ״ג), יען ״כי מאיש לקחה זאת״, הרי אדם עצמו נקרא בשמו הואיל ומן האדמה לוקח, כפי שמודגש ג׳:י״ט. והנה מסופר אמנם בתיאור השני ״מן האדמה לקח״ על אודות האדם, אבל לא מסופר בו, כי ה׳ הוא זה שקרא לו בשם זה; ואילו בתיאור הראשון מסופר, כי ה׳ הוא אשר קרא לו בשם, אך לא מודגש כי מן האדמה לוקח. תופעה זו כשלעצמה מוכיחה די הצורך כי ״שני התיאורים״ — יחידה אחת הם.
גם תמוה, שבפרק א׳ נאמר, כי האדם נברא בצלם אלהים, אבל לא נאמר בו מאיזה חומר נברא חלקו הארצי. ההסבר היחיד לכך יכול להיות רק זה, שהתורה שומרת לעצמה לספר על כך בפרוטרוט במקום אחר, בו תספר גם על השוני שבין יצירת האיש ויצירת האשה, בו בזמן שאין היא מבחינה כלל בענין זכר ונקבה לגבי יצירת חית השדה, כנראה משום שהללו הוצאו מן הארץ באופן אחיד, ללא כל שוני בדרך יצירתם. בתיאור המבול לעומת זה, נצטווה האדם על קיום מיני החי השונים, שם מוזכרים זכר ונקבה בנפרד (להלן ו׳:י״ט).5

הערות –
5. ועוד נפגש בקטעי P בתוך פרשיות J ולהיפך, ונראה באלו תירוצים חייבים המבקרים להשתמש כדי ליישב ״קושיות״ אלה. ובאשר ליחס תיאור מעשה בראשית שבתורה לחיבור הבבלי — נדון בו בקשר עם תיאור המבול.

*

ולפסוק ד, כה –
כי שת־לי אלהים – תמוה הוא שחוה אומרת כאן את השם ״אלהים״, בעוד אשר בלידתו של קין אמרה ״את ה׳⁠ ⁠״.¹ נראה, שחוה פונה כאן אל ה׳ כשופט, באומרה שה׳ — כשופט זה — נתן לה תמורה במקום אבידתה. אמנם לפי הדין היה חייב קין, כרוצח, ליתן תמורה זו, תמורה שאינה יכולה להינתן אלא על ידי קיום הצו של נפש תחת נפש; אך מכיוון שה׳ מחל לו לקין על מעשה הרצח, הרי הוא אשר חייב ליתן את התמורה, ואכן הוא נותן אותה באופן חיובי הרבה יותר ממה שיכול היה לתת קין — על ידי מתן בן אחר במקומו.²

הערה –
2. ואין הטעם לשינוי זה יכול להיות, כדעתם של דליצש וקייל, כאילו להביע את הניגוד בין שת לקין. ועוד פחות מסתבר ששינוי השם קשור לנאמר להלן פסוק כ״ו — ״אז הוחל לקרא בשם ה׳⁠ ⁠״, כי הרי אין שם הכוונה לומר שהשם ה׳ לא היה ידוע עד כה; אדרבא, משם ניתן להבין, כי אמנם ידוע היה, אלא שטרם ישתמשו בו בני אדם לפנייתם־תפילתם אליו ית׳.

*

ולפסוק הבא – ד, כו –
אז הוחל – לפי פשוטו — אז החלו לקרוא אל ה׳ בתפילה. או — אז החלו² ״לדבר אל העם להכריז ולהודיע תארי האל ובמה הוא חפץ, כמו למטה י״ג:ד׳ ויקרא שם אברם בשם ה׳⁠ ⁠״ וכו׳⁠ ⁠״.³

הערה –
3. ואין לראות סתירה בין פסוקנו לנאמר לעיל, פסוקים א׳-ד׳, כפי שסובר דילמן, שכן גם אם אין רוצים להבחין בין עבודת ה׳ על ידי תפילה לבין עבודתו על ידי הבאת קרבנות, הרי אין לראות עבודת קרבנות בהבאה חד־פעמית של מנחה, כפי שעשו קין והבל. מנחה מביאים אף לאדם, וזאת מבלי לכבדו בכך כבוד אלהי. וכאן לא בקשו קין והבל אלא לשלם מס של הכרת תודה על העושר שהעניק להם, ואין איפוא לומר, שיש בכך משום קריאה אל ה׳ בתור שכזה. קריאה־פנייה כזו אל ה׳ לא החלה אלא בתקופת אנוש, כאשר הבחינו בני האדם בחולשתם וראו צורך לקרוא אל ה׳ העוזר והמושיע.
משום סתירות מדומות ראו חוקרים מסויימים בפרק זה מסמכים שונים, שחוברו יחד ונערכו במועד מאוחר יותר. והרי ״הסתירות״ שאותן קבעו: 1. סדר תולדות קין מכיל כמעט אותם השמות המופיעים בסדר תולדות שת, ומכאן, שהפסוקים י״ז-כ״ד אינם יכולים להיות כתובים על ידי מחברם של הפסוקים כה־כו. לענין זה די במה שכבר הערנו.
2. סוברים שמחברם של הפסוקים יז־כד, המייחס ראשוניותן של אומנויות שונות לבני למך, בהכרח שלא ידע על הפסקת תולדות האנושות על ידי המבול, בו ירד לטמיון גם דור ממציאים אלה. והנה אין לראות בכך כל קושי, שהרי בנקל ניתן להניח, כי המצאתו של יחיד, משהומצאה, הופכת לנחלת הרבים, אם מיד ואם לאחר זמן, וכי היא נשמרת ומעברת גם אחר מות הממציא ובני דורו.
דבר זה נראה לנו כה טבעי עד שקשה להניח, ש״המחבר״ לא ידע זאת אף הוא. ויתרה מזו. אם נזכור שי׳ הלוי כבר הוכיח, כי אצל כל העמים העתיקים, ללא יוצא מן הכלל, ישנה מסורת על אודות המבול, אף נתקשה להבין את מסקנתם, שמחבר פסוקים אלה לא ידע מאומה על אודות המבול. כלום לא ידע הוא מה שכולם יודעים?
ועוד. הרי גם עצם תיאור המבול מניח, שכלי מלאכה מתכתיים היו ידועים מכבר, שאלמלא כן — כיצד זה יכול היה נח לבנות את התיבה, הגדולה בממדיה עד כי אי אפשר לבנותה ללא כלים כאלה?
3. טוענים שקיימת סתירה בין פסוק י״ז, בו מסופר על בניית עיר על ידי קין ולבין הפסוק י״ב, בו נתקלל להיות נע ונד בארץ. כבר הראינו, שדוקא פחדו של קין מפני קללת ה׳ הוא אשר הניע אותו להתחיל בבניית עיר וכי המלים ״ויהי בונה״ (יז) מספרות על תחילת בניה בלבד. בצדק מצביע גרין על הקמתם של הצריפים הראשונים במקום שבו נמצאת עתה העיר שיקאגו, לאמור כי צריפים אלה היוו את יסודה של עיר עצומה זו. ומאידך מצביע יוסף הלוי (ע׳ 97) על כך, שכל שבט נוודים קובע לעצמו מרכז קבע, אשר אמנם בסביבתו הוא נד, אך בו מתכנסים אנשיו מפקיד לפקידה כדי להחליף שם תוצריהם זה עם זה. ואגב יוער, כי עד כה לא הסכימו ביניהם החוקרים על מבנהו של פרק זה.

*

על ה, כט –
ממעשנו – מסתבר שעמל וטורח גברו בתקופה ההיא במיוחד, ולמך קווה שאות החסד הראשון מצדו ית׳, דהיינו הולדת הבן, יגרור אחריו תשועה גם בשטחים אחרים. מכל מקום ברור, שפסוק זה חוזר אל הנאמר בפרק ג׳ בקשר לקללת האדם והאדמה.²

הערה –
2. חזרה זו מוכיחה את אחדותם של שני החלקים המדומים (החלק שבו מופיע שם הויה והחלק שבו מופיע שם אלהים). מובן שפסוק זה מפריע את המבקרים והם נאלצים לפרשו כתוספת ״העורך״. אך אילו היה כך, היה המקור צריך לתאר את הולדת נח באותו קיצור עניני כהולדת השאר, ובודאי שאינו כן.
לאחרונה בקשו החוקרים בודה, דילמן, גונקל ואחרים לראות בפסוקים ד׳:כ״ה-כ״ו וה׳:כ״ט שאריות של שושלת יוחסיו של שת מן אותו המקור שבו מופיע שם הויה, שושלת שחלקיה האחרים נמחקו על ידי ״העורך״. החלקים שהושארו, הושארו על ידי ״העורך״ משום חשיבות הנתונים שבהם, ליד תיאורי המקרא ממקור אחר (החלק שבו מופיע השם אלהים) על אודות שושלת זו.
כנגד זה יש לטעון — ראשית: מכיוון שבפסוקים כה וכו שבפרק ד׳ אין דברים מיוחדים אלא ביאור השם שת, ולגבי אנוש, ההערה ״אז הוחל״ וגו׳, הרי היה אפשר לשלב את ההערות האלה בתיאור המקור ההוא, לא פחות מאשר ההערות לגבי נח.
ושנית: הביטוי ״ויקרא את שמו״ (בראשית ה׳:ג׳) מופיע כאן רק אצל שת, ואילו לגבי שאר האבות המוזכרים בפרק מובא השם בלבד, ללא תוספת כלשהי. למשל ״ויולד את אנוש״, פסוק ו. מכאן מוכח, שגם המקור ההוא מניח מראש טעם מיוחד למתן השם שת, וזה משום שהוא הוא המחבר של ד׳:כ״ה, בדומה לנאמר בסמוך (בראשית ה׳:ב׳) ״ויקרא את שמם אדם״, המניח כידוע את הנאמר בפרק ב׳ פסוק ז.
ושלישית: לא היה ״העורך״, כפי שכבר מעיר בצדק הלוי, משנה את המקור שלפניו מ־ויולד את נח ל־״ויולד בן ויקרא את שמו נח״, כפי שהמבקרים הנ״ל מוכרחים להניח. היה די אילו היה משאיר את המקור שלפניו כמות שהוא והיה מוסיף: ויאמר זה ינחמנו וכו׳, בדומה ל־ד׳:א׳.

בראשית טו-טז-יז, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

רגיל – J.
מודגש – עורך R.

בראשית טו –
   א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. ד וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. ו וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. ז וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. ח וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. י וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר. יא וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. יט אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. כ וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. כא וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

*

לפרידמן אין הערות.

*

וגם רד"צ הופמן לא מעיר על החלוקה, אבל אצרף הערה אחרת מעניינת שלו –

ב –
דמשק – יש מפרשים⁶ במובן איש־דמשק, הדמשקאי, ברם, לפי זה היה צריך להקדים את השם אליעזר לפני דמשק. הלכך נראה לנו יותר לפרש: הוא הדמשק של אליעזר, כלומר קרוביו שבדמשק. אליעזר כבר זקן היה, שהרי נאמר ״זקן ביתו״.⁷ אין זה סביר שיאריך ימים רבים אחר מות אברם, וקרוביו שיושבים בדמשק, הם איפוא הממתינים שעושרו של אברם יעבור לידיהם.⁸

8. על הקשרים שבין אברהם לדמשק יודעות לספר גם אגדותיהם של עמים אחרים. באגדה המוסלמית נקרא עבד אברם בשם דימאסק, והיא מספרת שהוא אשר בנה את העיר וקראה על שמו — דמשק. אילו היה באגדה זו משהו של ממש, היה מותר להניח, כי אמנם היה שמו דמשק בתחילה, וכי אברם כינהו אליעזר, כשהיה לו לעבד, על פי איזה שהוא מאורע. שבו נושע על ידיו ית׳.

*

רגיל – J.
מודגש – P.

בראשית טז –
א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ד וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. ז וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. ח וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. ט וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ. יב וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. יג וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. יד עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד. טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל. טז וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם.

*

גורדון לא מעיר, והופמן לא מעיר.

*

רד"ץ הופמן לא מעיר על החלוקה, אך יש לו הערות מעניינות אחרות –

בראשית יז –
כולו ממקור P לפי פרידמן, והוא מעיר –
א. זה החלק הכוהני של הברית עם אברהם. אלה שלא מבינים את עניין שמו של האל במקורות טועים לחשוב שהזכרת שם האל, יהוה, בפסוק א היא יציאה מהשיטה. להפך, הפסוק הזה הוא בדיוק הנקודה. העניין הוא לא שהמקורות משתמשים בשמות שונים של האל, אלא שיש להם רעיון שונים באשר לשאלה מתי שם האל התגלה לבני האדם. במקור J זה היה ידוע מהדורות הראשונים של בני האדם, בעוד במקורות E ו-P הוא לא מתגלה עד דורו של משה, וכך במקור P האל אומר למשה – "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). ובהתאמה שלמה עם כך, P אומר כאן "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי", זו לא יציאה מהשיטה, זו השיטה!

ב. שמו של אברם משתנה לאברהם כאן ב-P, ושמה של שרי משתנה לשרה, בפסוק טו. אין הזכרה של שינוי השמות במקורות האחרים, אבל העורך בוודאי עשה את השינויים גם עבור שאר הסיפור. מכאן והלאה, כל המקורות ישתמשו בשמות אברהם ושרה, ולא אברם ושרי.

*

רד"צ הופמן –
ה –
אברהם – לפי רש״י נוספה האות ה״א כדי ליצור את ההברה ״הם״ (= המון), וזאת מבלי להחסיר את האות רי״ש. לפי הראב״ע הרי מתקבלת על ידי תוספת הרי״ש המשמעות אביר המון גויים, ואף לפיו נבחרה צורה זו כדי לא להחסיר מאומה מן השם אלא להוסיף עליו בלבד.

והנה אילו פירושה של המלה אב שבכאן היה — אדון, אפשר היה לקבל את הסברו של הראב״ע, לפיו הכוונה לאבר (— אביר). אולם מהקשר הדברים ניתן לראות, שהמלה אב באה כאן במשמעה המקובל. לכן יש לקבל את דעתם של רוב החוקרים החדשים,¹ שלפיהם פירושו של רהם הוא, בדומה למשמעותה של מלה זו בשפה הערבית — המון עם רב, ולפיכך פירושו של אברהם — אב המון גדול. המלה העברית העתיקה רהם, שנשתמרה בלשון הערבית, ייתכן שכבר בזמן מתן תורה לא היתה בשימוש, ומשום כך היה צריך הכתוב לפרשה כאן על ידי ״המון גוים״.

1. דליטש, קנובל, קייל, גזניוס, פירשט.

*

יז –
…ואחרי תשעים שפסק ממנה ארח נשים״ וכו׳, כלומר התמיהה איננה על כך שהוא עצמו יוליד, הן הוליד עוד ארבעים שנה יותר מאוחר מקטורה.⁵ התמיהה היא על כך שעתה יוליד זרע מאותה אשה, שממנה לא הוליד בנעוריו. ואמנם, לא הבן מאה שנה יוליד כתיב כאן, כי אם ״הלבן מאה שנה יולד״, והוא חושב דוקא על שרה, שכן זרע ממנה דוקא הובטח לו עכשיו.⁶

6. דילמן סובר ש״המחבר״ לא יכול היה לשים בפי אברהם הבעת תמיהה על הבטחת ההולדה בהיותו בן מאה, משום שלפי אותו מחבר הגיע אברהם לגיל מאה שבעים וחמש, ואף משום שעוד יותר מאוחר מאשר בגיל מאה שנה נולדו לו בנים אחדים מקטורה. לפיכך הוא רוצה ליחס את המלים ״הלבן… יולד״ ל״עורך״, שהוסיף כאן תוספת משלו. אך מכיוון שגם ״העורך״ ידע שתי עובדות אלה, אין בסברה זו משום תשובה.

בראשית יב בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

רגיל – J.
מודגש – P.
נטוי – העורך R.

בראשית יב
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. ג וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה. ט וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

י וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. יא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. יב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. יד וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. יז וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. יח וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. כ וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

*

פרידמן מעיר –
א. לפרק הקודם – יא, לא.
(א). R צריך לפתור את הבעיה שב-P אברם בא מאור, בעוד שב-J הוא בא מחרן. הפתרון של R הוא לציין שמקור המשפחה מאור, ואז הם עצרו בחרן לזמן מה. הפתרון הזה עובד בפסקה זו, אבל הוא משאיר סתירה קודם – ב-יב, א (J) אלוהים אומר לאברם בחרן לעזוב את ארצו ואת מולדתו, אך בהמשך אומר לעבדו – 'לך לארצי ולמולדתי וקח אישה לבני יצחק', והעבד הולך לחרן, לא לאור. לפני ניסוח תורת התעודות פרשנים הציעו פתרונות גאוגרפיים מורכבים להתמודד עם הסתירה הזו.

ב. לפסוק הראשון, יב, א.
ב. שמו של אברם משתנה לאברהם רק ב-P (בראשית יז, ה), ושמה של שרי משתנה לשרה (יז, טו). אין הזכרה של שינוי השמות הזה ב-J או ב-E. יכול להיות שההזכרה שלהם את הדבר הושמטה על ידי העורך למניעת כפילות, או, יותר הגיוני, העורך שינה את שמותיהם של אברהם ושרה לאברם ושרי כאשר הם הופיעו  ב-J ו-E לפני בראשית יז, ה, כדי לשמור על אחדות הנרטיב.

ג. לפסוק יג.
יש שלושה סיפורים בבראשית שבהם אשת הפטריארך מוצגת כאחותו, המלך לומד שהיא בעצם אשת הפטריארך, ואז הבעל ואשתו עוזבים ומשגשגים – בראשית יב, י-כ (J), כ, א-יח (E), כו, ו-יד (J). הראשון והשלישי שניהם ממקור J. אין ביניהם חפיפת דמויות – הסיפור הראשון הוא על אברהם, שרה ופרעה, בעוד השני הוא על יצחק, רברה ואבימלך. הסיפור השני משלב דמויות משני הסיפורים – אברהם, שרה ואבימלך. הראשון והשלישי משתמשים בשם יהוה, בעוד השני משתמש בשם אלוהים.

*

רד"צ הופמן –

ד-
וילך אברם וגו׳ – הרי זה משפט כללי, המתבאר במפורט בפסוק הבא.¹

1. מבקרי המקרא מתעלמים מסגנון זה, שהנו שכיח למדי במקרא. לפיהם חלקו הראשון של פסוק ד׳ שייך לנוסח J, ואילו הסיפא של פסוק ד׳ והפסוק ה׳ שייכים לנוסח P. כמובן שהם נאלצים לטעון כך גם משום שמחד — השם ה׳ ״מוכיח״ את חיבורו של הקטע על ידי J, בעוד אשר השאר מתאים לפי לשונו ולפי סגנונו לנוסח P. אלא שלדעתנו זוהי דוקא הוכחה לאחידותו של ספר בראשית.

*

ו-
והכנעני אז בארץ – השווה ראב״ע, שרואה במלים אלה סוד כמוס, אם אין רוצים לפרש כפשוטו ״יתכן שארץ כנען — תפשה כנען מיד אחר״, סוד שאין מקום לגלותו, ״והמשכיל ידום״³ אך כבר העירו⁴ שכוונת הכתוב להדגיש, כי הארץ היתה אז כבר בידי כנען, וכי משום כך היה צורך בהבטחתו ית׳ שיתן את הארץ, שנמצאת עתה בידי בני כנען — לבניו אחריו. מכאן, שבני כנען הגרו לארץ בתקופה מאוחרת למדי. כנראה היתה הארץ מיושבת בתחילה על ידי שבטים שמיים, אשר נאלצו לסגת לאט לאט מפני בני כנען.⁵

3. מבקרי המקרא מנסים להוכיח מכאן, שאכן חובר ספר בראשית אחר מות משה, שכן, לדעתם זוהי הערת מחבר שהוערה אחר שהכנעני גורש מהארץ, הערה שכוונתה לציין, שאז, בשעת בוא אברהם לארץ זו, הכנעני עודנו היה בה. אך לא קשה לעמוד על איולתו של ביאור זה — כאילו לא היה ידוע לכול, שבימי אברהם עוד לא גירשו בני ישראל את הכנענים.

*

ח-
לבית־אל – לפי בעלי המסורה מלה אחת. אז עוד היה שם העיר לוז, ורק יעקב כינה אותה בשם בית־אל,¹ והיא נקראת כאן על שם העתיד לבוא.²

ויבן שם – גם שם³ בונה אברהם מזבח.

2. לפי רובינסון מקומה של בית־אל חמישה מילין דרומית לשכם, שני מילין צפונית לירושלם. זהה עם החורבות שבקרבת מקרום, שנקראות בפי העם ביתון (און = אל), וכן גם אצל שוורץ (ע׳ 60).

3. קרפס ושטראוס מצאו במזרחה של בית־אל, כמהלך שעתיים ממנה, חורבות שנקראות עוד היום בפי הערבים מדינת גֶאי, והם סוברים שזוהי עי הקדומה; וכן גם שוורץ (ע׳ 56).

*

י-
(הקדמה)
ב. הגירת אברם למצרים (בראשית י״ב:י׳-כ׳)

מיד עם כניסתו לארץ היה על אברם לעמוד בנסיון קשה. אחר שעזב את מולדתו ואת בית אביו, כדי להגיע לארץ המובטחת, הוא נאלץ לעזוב מושבו בארץ זו, אותה קנה ביסורין ובקרבנות, במהרה, כדי להגר לארץ זרה, למקום שבו יארבו סכנות חמורות לו עצמו ולשמה הטוב של אשתו. תחילת הכרתו את הארץ היתה איפוא מן הצד הבלתי נוח שבה, מצד היסורין שבה היא נקנית. ואף על פי כן, אין אברם מתמרמר כלל נגד ההשגחה, אלא נכנע לנגזר עליו לאחר שהוא נוקט באמצעי זהירות מסויימים. ואמנם, אין ה׳ עוזב את עבדו, ולא רק שמצילהו אלא גם שומר על טהרתה של אם אומתו.

שלוש פעמים מסופר עליהן על נשי אבות האומה, כי נלקחו לביתם של מלכים זרים: כאן, אחר כך לקיחת שרי לביתו של אבימלך מלך גרר¹ ולבסוף ענין רבקה ואבימלך² ושונים מאד הם סיפורים אלה זה מזה ביסודם בשביל כל מי שמתבונן בהם.³

בסיפור השלישי אין אפילו משום הצלה על ידי התערבות ישירה מצדו ית׳, אלא אבימלך עומד בעצמו על האמת ואינו מרשה לגעת לרעה ברבקה. הסיפור הראשון נבדל מן השאר על ידי מקום האירוע ועל ידי האישיות המעורבת בו — מלך מצרים. ואילו המשותף שבשלושתם, העובדה שהאבות הגידו על נשיהם, שאחיות הן להם, מחמת אימת המלכות, ושכתוצאה ממנה נלקחו הללו לבתי המלכים, עובדה זו יסודה בנסיבות ובמוסר התקופה, עד כדי כך, שמפליא היה, אילו היה קורה מעין זה רק פעם אחת בנדודיהם הרבים של האבות. ואכן מודה אברם לאבימלך, שעוד בתחילת מסעותיו התנה עם אשתו, שתאמר בכל מקום כי אחותו היא.⁴

מכל מקום שלושת הסיפורים הללו מאפשרים לנו להתבונן יפה ברמתו המוסרית של העולם דאז. ואולי לא מפתיעה כל כך העובדה שגדולי עולם לא נמנעו לרמוס את הזכויות המקודשות של הזולת ברגל גאווה, כמו שמפתיעה הרשעות המחוכמת, שבה ניסו להחזיק בקביעות במה שקנו לעצמם על ידי הפשע — לסלק בדרכים שונות את הבעל, פן יתבע אי פעם את זכותו על אשתו שנלקחה ממנו בכח הזרוע.

אמנם, אין הכתוב מספר שאכן נעשו פשעים כאלה, אך די הוא לדעת, שתמיד היה צריך לחשוב, כי אמנם מעשים כאלה עלולים להיעשות. ובכך מתבהר לנו עוד יותר הצורך בבחירת האבות ובהבדלתם מן השאר. וייתכן גם ייתכן, שלמטרה זו מצאה התורה לנחוץ לספר לנו על שלושת מאורעות אלה, כאשר בשנים מהם היא מראה לנו, כיצד דואג ה׳ בדאגה מיוחדת להוציא את האמהות מן הסכנות בלי פגם ובלי פגע.

3. אף על פי כן הגיעו מבקרי המקרא למסקנה, שאין כאן אלא שלושה נוסחים של סיפור אחד. עיון קל ביותר יראה, עד כמה מסקנתם זו מבוססת על הדמיון החיצוני בלבד של המאורעות המתוארים.

*

יא-
(יא-יג) בת ששים וחמש היתה שרי באותו זמן, ולכאורה קשה להבין חששותיו של אברם, שאשתו תעורר תשוקתו של מלך מצרים.¹ אך כבר השיבו על כך. בתקופת האבות, כאשר הגיל הממוצע של האדם היה יותר מאשר פי שניים של זה השכיח היום, הרי ששים וחמש שנים מקבילות לשלושים שנה בערך, ואין איפוא המסופר כאן מתמיה. גם טענו,² כי אברם אבינו הפקיר את כבוד אשתו מתוך פחד לחייו.

1. ואכן מסיקים מבקרי מקרא מתוך כך שסיפור זה בדוי הוא.

*

טו –
פרעה – יוסף בן מתתיהו¹ באר את המלה פרעה — המלך (piˉouro; ההברה pi = ה״א הידיעה במצרית), ואילו לאחרונה זיהו אגיפטולוגים² את המלה ב־הבית הגדול (perˉaa או pherˉao שבכתב החרטומים).

1. עתיקות ח׳:ו׳:ב׳
2. השווה Ebers, Aegyten u. d. B. B. Moses, p. 263

*

טז-
ויהי־לו וגו׳ – תמוה הוא שהכתוב מונה עבדים ושפחות בין הבהמות, כלומר כשהבהמות מוזכרות לפניהם ולאחריהם, וסדר דומה לכך מצינו גם להלן כ״ד:ל״ה וגם ל׳:מ״ג.¹ אך לא כן להלן ל״ב:ז׳.

1. ומשם ראיה כנגד המבקרים שרוצים לשנות את הסדר שכתוב כאן.

בראשית יג-יד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

רגיל – מקור J.
מודגש – מקור P.

בראשית יג –
א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. ב וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. ג וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אהלה [אָהֳלוֹ] בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי. ד אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה. ה וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים. ו וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. ז וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. י וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. יא וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד. יד וַיהוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. טז וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה.

*

פרידמן לא מעיר על הפרק.

*

רד"צ הופמן –

ז –
והכנעני והפרזי וגו׳ – להסביר מדוע אין שדות המרעה מספיקים לבהמת שניהם. מלבד הכנעני, שכבר היה שם (ראה לעיל י״ב:ו׳), נוסף גם הפריזי לארץ הזאת.¹ לכאורה היה מקומה של הערה זו לפני פסוק ו. דומה איפוא, שכוונתה לומר עוד דבר — מכיוון שעמים זרים היו יושבים בארץ, היה במריבות אלה משום סכנה, שכן בנקל ימנו אלה עצמם לשופטים בין הצדדים הרבים וישעבדום לעצמם. היתה זו סיבה נוספת לשאוף לשלום — ולפרידה.

1. יש מן המבקרים שרואים גם מסיפא זה משום תוספת ״העורך״, אחר זמן משה, כמו בפסוק המקביל י״ב:ו׳ (הערה 18, שם).

*

בראשית יד –
א וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. ב עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר. ג כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח. ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. ו וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר. ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר. ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה. י וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ. יא וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. יב וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם. יג וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. טז וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. יז וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָר לָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. יח וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כג אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. כד בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.

*

לפי פרידמן הוא מקור נפרד ושונה, שאין לו מאפיינים דומים לשאר המקורות.

*

רד"צ הופמן –
א –
(הקדמה)
ד. אברם יוצא למלחמה בגלל לוט (פרק י״ד)

בטעות חושבים רבים, שמגמת הפרק הזה היא להראות את אברם כגיבור מלחמה. אולם, אין לך דבר שיהיה רחוק מכל כתבי התנ״ך, מאשר הרצון לפאר את גיבוריו כגיבורי מלחמה. גיבורי התנ״ך, ״גיבורי כח עושי דברו״¹ הם, ולא גיבורי מלאכת המלחמה העקובה מדם. אבל כוונת הכתוב היא להראות, כיצד אברם נשאר נאמן לשאר בשרו לוט, למרות שהלה נפרד ממנו, וכיצד הוא עושה את הטוב לשמו, ללא כל יתרון בשביל עצמו.

ואגב זה מראה הכתוב, כיצד לוט, שאמנם חשב כי בחר במקום מושב עשיר ופורה, מסתבך ובא בצרה גדולה, ממנה הוא ניצל רק הודות לעזרת קרובו; ועוד, כיצד אברם מחייב תודה לו את כל הארץ, תודה שאמנם מובעת לו על ידי מלכי־צדק;² ולבסוף, כיצד משכה ארץ ישראל כבר בימי קדם את תאוות הכיבוש של שכניה הצפוניים — רמז וסימן לישראל שמשם ייסרוהו,³ אם יסור מדרכו ית׳. ויצויין, שזהו המקום היחיד שבסיפור תולדות האבות הראשונים, שאינו אלא סיפור תולדות משפחה אחת, אשר יש בו משום חריגה לתוך תחום תולדות העמים.⁴ וייתכן שקטע זה מקורו בספר מלחמות ה׳,⁵ שכן, מלכי־צדק מברך את ה׳ על מסירת המלכים בידי אברם (להלן פסוק כ׳), הווה אומר, שמלחמה זו למלחמות ה׳ היא נחשבת; וממקורו בספר שבו מרוכזים סיפורי מלחמות אלה הועתק אף תיאורה של מלחמה זו לתורה, על פי ה׳.

(א) ויהי בימי וגו׳ – זוהי קביעת הזמן, והסיפור השייך לקביעה זו הוא — ״עשו מלחמה״ וגו׳. כל השמות נקשרים אל ״בימי״, והם גם הנושאים לנשוא ״עשו מלחמה״; כמו לעיל ט, ו⁶

אמרפל – יש⁷ המזהים אותו עם מלך בבל המפורסם שהיה חי בערך 2100 שנה לפני הספירה.⁸

שנער – ראה לעיל י״א:ב׳.

אריוך – מוזכר גם בדניאל ב׳:י״ד.

אלסר – לפי תרגום יונתן תלסר. לפי חוקרים חדשים הרי זה אריאקו מלך לַרסה, בנו של כוּדר-מאבווּג, מלך עילם.⁹

כדרלעמר – בכתבות עתיקות נמצאו כמה שמות מלכים מימי קדם, שההברות ״כודור״ הם חלק מהם. וכן מוזכר בהן אליל עילמי בשם לַגַמַר.¹⁰

ותדעל מלך גוים – שני שמות אלה לא זוהו כלל. מסתבר שסדר מנייתם של מלכים אלה כאן הוא סדר אלף־בית, שכן בראשם עמד כדרלעומר, אשר אמנם נמנה להלן¹¹ בראש.¹²

הערות –
4. לא יפלא איפוא, שלא מעטים מן המבקרים החדשים מראים ענין מיוחד בפרק זה, שבו מצאו, כך הם מאמינים, את הקטע היחיד שדן בתולדות ימי קדם. איוולד (431 .Geschichte 1. P) כותב: ״…ולא נותר לנו איפוא אלא לשבח את המזל הנדיר אשר הודות לו נשמר לנו קטע מאלף יחידי זה, כי זה אשר ירצה עוד לפקפק, למרות הכרה מדוייקת של קטע זה, בקיומם הממשי של אברם ולוט ובגדולתו ההיסטורית של אברם, אין להניח שיהיה מוכן לראות כוודאות היסטורית משהו בשטח זה״.
אולם, אחרים (כגון Noldecke, Untersuchungen zur 561.Kritik des A, T. p וגם ולהאוזן ועוד) מכחישים מהימנותו של קטע זה חרף הפרטים שנמסרים בו. כמובן שאין לנו שום ענין להיכנס בתחומם של אלה, לא של השוללים ואף לא של המחייבים. אבל עניננו הוא לקבוע עובדת חילוקי דעות אלה, כדי להראות בהם, שאין לחשוב כי מן הבחינה המדעית אין מקום לראות כעובדה היסטורית מוכחת דבר שאנשי מדע מפוכחים רואים כאגדה בלבד. בכל מקרה מעין דא נצביע על פרק זה, שמן הדיונים סביבו מתבהר, כי קטע אחד עשוי לעורר רושם שונה אצל החוקרים השונים שדנים בו.
והנה לגבי פרקנו זה סובר איוולד, שהוא מבוסס על מקורות חוץ. למסקנה זו הוא מגיע בשל הכינוי ״העברי״, שניתן לו לאברם בו (להלן פסוק י״ג). אחרים (כגון דילמן) רוצים לחזק דעה זו בטענה, שאין כל הסבר אחר לכינוי זה, שניתן לאברם כאן, וכאן בלבד, שכן בשביל הקורא העברי אין בציון כינוי זה משום הענקת מהימנות יתר למסופר. לדעתם מצא ״העורך״ את שמו של אברם העברי מוזכר בספר או בכתבה שדן במסע זה של מלכי המזרח, והדבר נראה לו די חשוב כדי להשתמש בו בתיאורו את חיי אברם, מבלי למחוק כינוי זה, שאכן אין לו עוד כל חשיבות בקונטקסט החדש.
אלא שלאמיתו של דבר סיבת הזכרת כינוי זה היא אחרת לגמרי, וראה להלן בפירושנו לפסוק יג.

7. שרדר וכן י׳ הלו

8. אמנם הוא חיסל, מאוחר יותר, את שלטונו של מלך עילם, אך נראה שבשעה זו היה הוא, כשאר המוזכרים כאן, מגרוריו של כדרלעומר.

9. השווה דליצש, Genesis, ע׳ 539.

10. השווה 174 .Hommel, Altisr. Ueberl. P

12. מכתבות אסורבניפל (מן השנה 645—) ידוע, כי 1635 שנה קודם לכך השתלט מלך עילם בשם כודורנחונדי על צפון בבל. לאחר מכן כבש כוּדור־מאבוּג את דרום בבל ומינה את בנו רים־סין (אריאקו) מלך לרסה. גם הוכח שמלכות עילם זו השתרעה על סוריה וכנען .(Schrader, Die Keilinschriften u. d A. T.)

*

יד –
עד־דן – כבר העירו,³ שאין מקום זה יכול להיות זהה עם המקום שנקרא תחילה לשם (יהושע י״ט:מ״ז) או ליש (שופטים י״ח:ז׳ ואילך), שכן אין הוא מצוי ליד אחת משתי הדרכים המובילות מעמק השדים לדמשק. דן זו המוזכרת כאן כמו זו המוזכרת בדברים ל״ד:א׳ שייכת לגלעד, והיא זהה עם דן יען שבספר שמואל ב כ״ד:ו׳, אף היא בארץ גלעד. משמעות השם היא כנראה — להיות בשפלה, במקום נמוך, השווה ״לא ידון רוחי״,⁴ והשווה גם ״ארץ תחתים״ שבשמואל ב כ״ד:ו׳.

הערה –
3. הנגסטנברג. ובכך מופרכת טענתם של אלה הרוצים להסיק מכאן, שפרקנו לא חובר אלא אחר כיבוש הארץ, משום שהשם דן לא ניתן ללשם־ליש אלא אחר כיבוש המקום בידי השבט דן.

*

יח –
ומלכי־צדק וגו׳ – עוד לפני שהספיק מלך סדום להוציא מפיו את תביעתו להחזרת השבויים, הופיע מלכי־צדק, הפוכו הגמור של הלה, והוא מביא עמו לחם ויין לחיל אברם. מן ההכרח הוא להניח, כי השיחה בין אברם למלכי־צדק קדמה לפניתו של מלך סדום אל אברם,¹ שכן, אברם מסר את מעשר הכול לידי מלך שלם לפני שהחזיר את השלל למלך סדום. ואכן, בצדק ראה עצמו חייב להפריש מעשר ממה שה׳ נתן בידו בדרך נפלאה כל כך, ואם גם לנכון ראה לוותר אחר כך על חלקו שלו, הרי לא ראה זכות לעצמו לוותר על חלק ה׳, כשם שדאג² למסירת החלק המגיע לענר אשכול וממרא.³

הערה –
3. ידועה לשמצה היא הנחתו הבלתי מבוססת של גייגר, שתיאור פגישת אברם עם מלכי־צדק תוספת הוא שהוסיפו לכתוב הצדוקים, וכבר האריך רפופורט בנחלת יהודה בהפרכתה יתר על המידה.

*

ועל שלם כתבתי מאמר נפרד.

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק שלישי.

בראשית לד מספר את סיפור אונס דינה. לפי פרידמן הוא כולו ממקור J, והוא לא מעיר עליו הערות. ואולם יש לציין כי יש חוקרים המשייכים אותו למקור נפרד ומאוחר, מימי עזרא ונחמיה.
להלן אביא את הפרק, כדי שיהיה קל יותר להבין את הערות רד"צ הופמן, שאוסיף אחריו.

בראשית לד –
   א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. טו אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר. טז וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. יז וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. יט וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. כב אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. כו וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. כז בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. כח אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. כט וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. לא וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

*

הערות רד"צ הופמן (שמתווכח בעיקר עם דילמן) –

לפסוק ד –
הילדה – ביטוי לחיבה יתרה.¹

1. או משום גילה הצעיר של דינה, כאמור לעיל בסוף ד״ה ותצא דינה (המ׳). מכל מקום אין מכאן ראיה שפסוק זה בא ממקור אחר מאשר קודמו, שבו נאמר נער.

לפסוק ו –
ויצא – שכן יעקב ישב מחוץ לעיר.¹

1. אם דילמן מיחס פסוק זה למקור מסויים, הרי יוצא, לדידיה, שמחבר זה ידע גם על תוכנה של מחציתו השניה של פסוק י״ח ואילך, פסוקים שהוא עצמו משייך למקור אחר.

לפסוק ח –
שכם בני וגו׳ – אך טבעי הוא שחמור איננו מדבר על מה שנעשה, ושהוא מבקש את ידה של דינה לבנו כאילו לא קרה מאומה.¹ חמור חושב שעל ידי הנשואין עם דינה יתקן בנו מה שעיוות, ועל כן הוא רוצה להשכיח את העבר.

1. ואין איפוא כל ראיה מכאן שמחברם של פסוקים אלה איננו יודע על מעשה האונס.

לפסוק יג –
וידברו … ויאמרו אליהם – כמו שבא לעתים קרובות בקשר לנאומים חגיגיים; השווה ויקרא א׳:ב׳, במדבר ח׳:ב׳, יחזקאל י״ד:ד׳, כ״ט:ג׳.¹

1. ואין איפוא כל צורך לקרוא: וידברו במרמה, כפי שעושים אולסהאוזן ודילמן, וגם אין צורך לפרש ״וידברו״ כמו בדברי הימים ב כ״ב:י׳, כפי שעושים גזניוס. דליצש ואחרים.

לפסוק כז –
בני יעקב – לפי תרגום יונתן הכוונה לשאר בני יעקב, להוציא שמעון ולוי¹ שעליהם מסופר בפסוק הקודם ״ויצאו״.

1. שטראק מוכיח נכונותו של תרגום זה על ידי דוגמות רבות. השווה ״בישראל ובאדם״ (ירמיהו ל״ב:כ׳), ״ועם אדם״ (תהלים ע״ג:ה׳), ״ואת העם״ (לעיל י״ד:ט״ז), ״בגדי הקדש״ (שמות ל״א:י׳, ל״ה:י״ט).

ועוד לאותו פסוק –
אשר טמאו אחותם – משום שטמאו את אחותם. כל יושבי שכם נחשבים לאשמים, לא רק משום שלא נשמע אפילו קול אחד נגד מעשה הפשע, אלא גם משום שהכל הסכימו להמול על מנת ליטול לידיהם רכושה של משפחת יעקב לאחר מכן (פסוק כ״ג).²

2. לפי זה נראה חשדם של דילמן ואחרים לגבי מהימנותם של הפסוקים כ״ז-כ״ט כבלתי מבוסס לחלוטין.

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן. חלק שני.

בראשית לג מספר את סיפור מפגש יעקב ועשיו. כולו ממקור E, לפי פרידמן, אך בסופו עוד חלק סיפור, ובו חצי פסוק השייך לעורך R. אציין אותו בהדגשה –

בראשית לג –
(יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.

(יט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה.

(כ) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

*

פרידמן מעיר כאן שתי הערות –
א. הוא אומר שבראשית לב-לג מציגים כמה מהבעיות הקשות ביותר בהפרדה בין J ו-E. בראשית לג א-יז יכול להיות שייך ל-J או ל-E, או לשילוב שלהם שכעת קשה להפרדה. כאשר יעקב אומר לעשיו "קח את ברכתי" (לג, יא), זה נראה שיעקב מפצה את עשיו על לקיחת ברכתו, שקרתה במקור J, בפרק כז. אבל כאשר יעקב אומר לעשיו שהוא רואה את פניו "כראות פני אלוהים" (לג, י), זה נראה כמתיחס לנאמר קודם, כשאמר "ראיתי אלוהים פנים אל פנים", שקורה ב-E (לב, לא). לכן הזיהוי של שני הפרקים האלה הוא מסופק.

ב. בנוגע לפסוק שהוסיף העורך הוא אומר – בפדן ארם משתמש רק מקור P, כמקום שבו יעקב היה שנים עם לבן, אבל כאן הוא בא באמצע הסיפור של JE על חזרת יעקב. גם הפסוק שבו הוא מופיע הוא לא נחוץ בסיפור. לכן סביר שהפסוק הזה הוסף על-ידי העורך. הסיבה של ההוספה יכולה להיות, שלפי שילוב המקורות עכשיו נראה שחזרתו של יעקב לאביו יצחק לקחה הרבה מאוד זמן. P אומר שיעקב נערך לדרכו חזרה בבראשית לא, יח, אבל לא מגיע עד ש-P כותב זאת בבראשית לה, כז. ההוספה כאן מזהה את הישארותו בשכם רק כעצירה בדרך.

*
רד"ץ הופמן מעיר את ההערות הבאות –

בפסוק א, באופן כללי –
הבטחון שבא לו ליעקב על ידי הנצחון במאבק הלילי, איננו מונע ממנו לנקוט באמצעי זהירות שונים.

ויחץ – כמו למעלה ל״ב:ח׳. ברם, למעלה מדובר בעם אשר עמו וברכושו בלבד, בעוד שכאן מדובר בבני ביתו. מובן מאליו היה בשביל יעקב להשאר, יחד עמהם, והוא אף הבין כי עשו יתקיף בראשונה את מחנהו שלו. והנה ערך את בני ביתו באופן כזה שתמיד יהיו האהובים מאחורי האהובים פחות, שמא תבוא תאוות הנקם של עשו על סיפוקה על ידי קרבנות אחדים, והוא יחוס על השאר. ומכיוון שכך, היה צריך לחלק מחנה זה בנוסף ועל אף חלוקת המחנה לשנים שעליה מדובר למעלה.¹

ובהערה –
1. ואין איפוא כל ענין ליחס פסוקנו למחבר אחר מל״ב:ח׳, כפי שעושה וולהאוזן. והשווה עוד פירושו של ר״ש דובנו בביאור.

*

על פסוק יח, המזכיר את פדן ארם –
ראשית הפניה להערה קודמת –
8. כ״ה:כ׳ והערה 24 שם (המ׳).

ועוד הערה –
9. מכל מקום מתיחס פסוק זה, אשר משום הביטויים ״בארץ כנען״ ו״פדן ארם״ מיוחס על ידי הביקורת למקור מסויים, לסיפורים ממקורות אחרים, והרי כאן הוכחה כנגד ההנחה של המקורות השונים.

*

על פסוק יט, והזכרת שכם –
אבי שכם – חמור מצויין כאן כאביו של שכם, או כדי להכין את הרקע לתיאור הבא,¹ או משום שאמנם היה שכם הנכבד שבכל המשפחה; השווה ל״ד:י״ט. אך ייתכן גם שפירושו של ״אבי״ כאן — בעל או מיסד העיר שכם, כמו ״אבי תקוע״.²

ובהערה –
1. מכיוון שפסוק זה מיוחס על ידי הביקורת למקור אחר מאשר פסוקנו, יוצא שלפחות יודע מקור אחר זה גם מה שמתואר במקור פסוקנו.

*

על פסוק כ, והצבת המזבח –
ויצב־שם מזבח – אין הפועל הצב בא עוד בקשר עם הקמת מזבח,¹ אך אין צירוף זה מתמיה כלל. כשם שהפועל הקם בא בקשר עם מצבה ועם מזבח² כך אפשר גם שהפועל הצב יבוא עם שני השמות האלה.

ובהערות –
1. מבקרי המקרא רוצים לראות בביטוי זה צירוף של שני מקורות על ידי ״העורך״, כאילו נאמר באחד ויצב מצבה, ובאחר ויבן מזבח. וטעמם בזה, מכיוון שלא בא עוד הפועל הצב עם מזבח, כאמור. אולם איש אינו יודע, מה הפריע את ״העורך״ במלה מצבה דוקא כאן ולא, למשל, להלן ל״ה:י״ד, והניעו להחליף את המלה מצבה במזבח, וגם לא ברור מדוע זה לא לקח את כל הביטוי ויבן מזבח מן המקור האחר, וכאילו בקש ״העורך״ לשים חידה בפני המבקרים חריפי המוח.

2. השווה דברים ט״ז:כ״ב ושמואל ב כ״ד:י״ח

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן – חלק א.

החלוקה לפי פרידמן –
רגיל – J
מודגש – E
נטוי – עורך

בראשית לב –
א וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. ב וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. ו וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ. ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. 

יד וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא

וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. טו עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. יז וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. יח וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. יט וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ. כ וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. כא וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. לב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. לג עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

פרידמן לא מעיר כאן הערה, אבל בפרק הבא יעיר הערה שקשורה גם לפרק הזה.

*

ורד"צ הופמן מעיר –
על פסוק ג, באופן כללי –
השימוש בשם אלהים בכל הפרשה הזאת, דומה שיסודו במלאכי האלהים המופיעים כאן כפעילים במעשי נסים. ויעקב, עוד בשעותיו האחרונות הוא מדבר במלאך זה¹¹ והוא קורא לו ״אלהים״.¹² אמנם, לעתים קרובות גם נפגשים בשם ״מלאך ה״⁠ ⁠׳, ומסתבר שיש הבדל מהותי ביניהם.¹³

ובהערה –
13. ההנחה ששני שמות אלה נובעים מן העובדה, שיש כאן שני מחברים, איננה מבארת מאומה; והשווה ביאורנו לפרק יח, ולפרק כח.

*

על פסוק ד, בהערה ארוכה שמסבירה את החלוקה –

1. המבקרים נבוכים לא במעט באשר לניתוחה של פרשה זו. הופפלד מודה בכך שכל הפרשה כולה נתחברה על ידי מחבר אחד (J). גם וולהאוזן מודה בכך שבכל הפרשה ניכר קשר הדוק. ברם, הוא חושב לגלות בה כפילות: ״והוא לן בלילה ההוא במחנה״ (כב) כאילו חוזר על ״וילן שם בלילה ההוא״ (יד). על כן הוא מניח שפסוקים ד׳ עד יד (והמחצית הראשונה של יד בכלל זה), מקורם בתעודה אחת, בעוד שמשם ואילך עד כב המקור הוא תעודה אחרת, ולדעה זו הצטרף גם דילמן במהדורות מאוחרות של כתביו.

עוד מעיר הלה (וגם אחרים), שבפסוק ח׳ כאילו מוסבר מקור השם מחניים באופן שונה מאשר בפסוק ג, וכי מוכח ממחציתו של פסוק כב, שתעודה זו לא ידעה על חלוקת המחנה לשנים.

והנה החזרה ״והוא לן בלילה ההוא״ (פסוק כ״ב) מבוארת על ידי דילמן עצמו (במהדורה הראשונה) אל נכון בזה שפסוק זה הוא ״חוליה מחברת״, שאליה מתקשר התיאור הבא על מאורעותיו של הלילה הזה.

ועוד פחות יכול להיות מדובר בפסוק ח׳ בביאור חדש של השם מחנים, שכן, החלוקה הזאת לשני מחנות לא היתה אלא אמצעי שננקט בידי יעקב בכוח הנסיבות, ואין כל סיבה לחפש בה הסבר לשם מחנים מצד המחבר.

ואפילו אילו היה בכך משום רמז לשם מחנים, ודאי שאין בכך משום הוכחה, שפסוק ג׳ לא יכול היה להכתב על ידי מי שכתב פסוק ח, שהרי לעתים קרובות מצינו בספר בראשית, שאותו מחבר רומז באופנים שונים לשם אחד; השווה השמות יצחק ויעקב.

ולבסוף, כלל אין להוכיח מן המלה ״במחנה״ (פסוק כ״ב), שאמנם לא היו לו ליעקב שני מחנות, כי ״במחנה״ מוסבר רק על אותו מחנה שהתקדם ונועד לשאת בהתקפה הראשונה של האויב.

רבים מן המבקרים מודים שהשוני שבשמות הקדושים הבאים בפרשה זו אינו מוכיח על מחברים שונים אלא הוא מתפרש מתוך הטקסט עצמו, וראה בביאורנו להלן.

*

ועוד כמה פרטים –
על פסוק כא –
ואמרתם גם הנה וגו׳ – חזרה זו נראית כמיותרת,¹ אך ניתנת להסבר על פי הפסיכולוגיה…

ובהערה –
1. ועל כן מניח דילמן שפסוק זה הוא תוספת ״העורך״ ומקורו בתעודה אחרת.

*

על פסוק כג –
ויעבר את מעבר יבק – הרמב״ן מפרש² ״ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים, ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל, ואחרי כן ויעבר את אשר לו — מחנהו ורכושו״.³ גם אין לדחות את פירושו של רש״י, בעקבות בראשית רבה,⁴ שלפיו ״עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן״, כלומר שעמד בתוך הנחל והעביר מצד לצד בעמדו שם.

ובהערה –
3. דילמן רואה בשני פסוקים אלה משום כפילות ועל כן הוא מיחס אותם לשני מקורות שונים. לפי פירוש הרמב״ן שהבאנו, אין כל צורך בזה.

*

על פסוק כה –
ויאבק – קשה לגזור המלה מלשון אבק, כלומר להתעפר,¹ ומוטב לקבל דעתם של רש״י והרמב״ן, לפיהם המלה נגזרת מן הארמית אבק שפירושו לחבק, להתקשר. ויש אומרים שהכתוב בוחר בביטוי זה שאין לו אח במקרא, משום קרבתו לשם הנהר — יבוק, מקום המאורע.²

איש – הנאבק עמו נראה ליעקב כאיש, אך היה זה, כפי שהתברר מאוחר יותר, מלאך שנשלח על ידי אלהים. היה צריך להראות לו ליעקב שהאדם המתהלך עם האלהים אף מסוגל לנצח מלאך או לפחות לא להיות מנוצח על ידיו.³

ובהערות –
2. אך עם זאת אין כל מקום להניח, כדילמן, שהכתוב רוצה לבאר את השם יבוק כנהר המאבק.

3. ואם יש חוקרים שסוברים, כי יעקב נאבק עם אלהים עצמו, הרי כבר העיר י׳ הלוי שרעיון כזה יתנגד לרוחו ולתורתו של התנ״ך; ועוד הוא מעיר שהנביא הושע (הושע י״ב:ד׳-ה׳) מבאר במפורש אלהים על ידי מלאך.

*

כמו כן, הופמן בפירושו מתעכב על השם מחנים, ועל מצוות גיד הנשה, תוך השוואה לממצאי המחקר, אך אין חלקים אלה קשורים לחלוקה למקורות, לכן לא הבאתי אותם כאן.

פרשת וישלח, בתורת התעודות, חלק חמישי.

חלק זה הוא ארוך במיוחד, כ-3,500 מילים.

החלוקה לפי פרידמן.
אציין את המקורות בפנים בכתב.

בראשית לו –
פסוק ראשון מהעורך R –
א וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. 

מקור P –
ב עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. ג וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת. ד וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל. ה וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יעיש [יְעוּשׁ] וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. ז כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. ח וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. ט וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר. י אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יא וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז. יב וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו. יג וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יד וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת יעיש [יְעוּשׁ] וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח. טו אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז. טז אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה. יז וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יח וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו. יט אֵלֶּה בְנֵי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם.    כ אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה. כא וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. כב וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע. כג וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם. כד וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו. כה וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה. כו וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן. כז אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן. כח אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן. כט אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה. ל אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר.

מקור J –
לא וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לב וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה. לג וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה. לד וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי. לה וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית. לו וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה. לז וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. לח וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר. לט וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב. מ וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת. מא אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן. מב אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר. מג אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם.

*

פרידמן מעיר על פסוק ג –
יש הבדל בין שמות נשות עשיו כאן ובבראשית כו לד-לה, וכח, ט. ההבדל יכול להיות קשור לסופר, או שיכול להיות מקור חוץ מ-P ברשימה זו.

ועל פסוק טו –
המקור לתולדות עשיו בבראשית לו טו-ל קשה לזיהוי. שייכם כאן למקור P הוא מסופק.

ועל פסוק לא –
כבר במאה ה-11 צוין, שמלכי אדום הרשומים בפרק זה הם שמות מומצאים של אנשים, שיכולים היו למלוך הרבה אחרי שמשה מת. זה היה אחד הקטעים המוקדמים שמלומדים אמרו שחייב היה להיכתב על-ידי מישהו שאינו משה.

*

ועתה לפירושו של רד"צ הופמן.

לפסוק ב, על צבעון החוי –
מבנות כנען – מוסב על ״בת צבעון החוי״ ועל ״בת אילון החתי״. ברם, קשה מן הפסוק כ׳ דלהלן, שבו מצויין צבעון כאחד מבני החור.² ואף כי מן הגמרא³ משמע שהחורים נקראים גם חוים, וזאת על שום ״שהיו טועמין את הארץ כחויא״ (כנחש), כדי לדעת לאיזה גידול היא ראויה, הרי כבר העיר רבנו תם,⁴ שאין הגמרא מתכוונת בזה לחוי שמעממי כנען, וראיתו מן ״בת צבעון החוי״ שבפסוקנו.

ונראה לנו נכון להניח שבמקורו היה צבעון מבני החוי, אלא שהיגר לשעיר, ושם היה לנשיא החורים. לעומת בני עשו, שהגיעו להר שעיר מאוחר ממנו, הוא נמנה אל נכון אל ״ישבי הארץ״ שבשעיר. לפי ספר הישר הרי החורים הם מצאצאי החוים, כשחור הוא אחד מבני חוי.

הערה –
2. ומחמת קושי זה משנים החוקרים וגורסים כאן: בת צבעון החורי (במקום ״החוי״), וכפי שעושים השבעים, שגורסים: החורי במקום ״החוי״ ביהושע ט׳:ז׳. כמובן שלפי שינוי זה יקשה להם להסביר ״מבנות כנען״ האמור כאן. שכן החורי לאו מבני כנען הוא.

*

עוד לפסוק ב, על שמות נשות עשיו, עניין ארוך ומורכב –
את־עדה בת־אילון וגו׳. תמוהות ביותר הן הסתירות שבין שמותיהן של נשות עשו, כפי שהם מובאים כאן, ובין האמור לעיל כ״ו:ל״ד וכ״ח:ט׳.⁵

אחד הנסיונות ליישב אותן⁶ שנתקבל על דעת רבים, הולך בדרך זו: בארי, אביה של יהודית, המוזכר למעלה כ״ו:ל״ד, זהה עם ענה שבפסוקנו. ענה זה מצא את המעיינות החמים, כמסופר להלן פסוק כד,⁷ ועל פי מאורע זה קבל את השם בארי — מגלה הבארות, ואילו כאן, בשושלת היוחסין, מובא שמו המקורי. העובדה ששם הוא מצויין כחתי וכאן כחוי, אין בה משום סתירה, שהרי ביהושע א׳:ד׳ בא כשם כולל לכנען השם חתים, ובדומה לכך נקראות נשותיו של עשו בשם הכולל בנות כנען גם כאן וגם למעלה כ״ח:ח׳. ובאשר לחוי במקום חורי — ראה למעלה.⁸
אך לנו נראה פירושו של הרשב״ם נהיר הרבה יותר. לדעתו אין הכתוב מזכיר כאן כלל את יהודית בת בארי, וזאת משום שלא היו לה בנים, שהרי כאן אין מוזכרות הנשים אלא על שום בניהן. את אהליבמה נשא עשו לאשה רק מאוחר יותר, אחר שכבר היגר לארץ שעיר, כלומר אחרי שכבר נשא את בת ישמעאל. בזה גם מתבאר שלהלן בפסוקים ד׳-ה׳ וי-יד קודמת בת ישמעאל לאהליבמה. וזה שבפסוק ב׳ מוזכרת אהליבמה לפני בת ישמעאל, אינו אלא משום שצריך להזכיר את שתי הכנעניות ביחד.
הסתירה שעדיין טעונה יישוב היא זו של השוני של שמות נשי עשו בשתי הפרשיות. לפי דעת הרשב״ם הנ״ל נותרו כאן שני ענינים: בתו של אילון החתי נקראת למעלה בשם בשמת, ואילו כאן היא נקראת עדה; בת ישמעאל נקראת למעלה מחלת, ואילו כאן — בשמת. והנה כבר הוכיחו בהוכחות משכנעות⁹ שאנשי המזרח התיכון נושאים לעתים שמות אחדים, ובעיקר שהם מקבלים שמות חדשים לרגל מאורעות שונים בחייהם. במקרה דנן, אפשר שכאן בשושלת היוחסין באים השמות המקוריים. שמה של עדה הוסב עם נשואיה אל עשו לבשמת, אולי משום משמעותו מבשרת הרעות (עדה = הלך, עבר). וכאשר עשו הוסיף לקחת אשה, את בת ישמעאל שגם שמה היה בשמת, הרי שהיה צריך לשנות גם את שמה, והיא נקראה מחלת (אולי מן חלי =עדי, תכשיט).

הערות –
5. וולהאוזן כותב על נושא זה (52 .Compos, des Hexat. pge):
אין אני מהסס לומר את שתי האפשרויות — או שלכל ביקורת המקרא אין כל שחר והיא בטלה לחלוטין, או שהאמור בבראשית כ״ו:כ״ד ואילך וכ״ח:ה׳ ואילך בא ממקור אחר מאשר בראשית לו, א׳-ח׳ וט־{י}ט. אל נכון מעיר לכך ארדמן (26 .Altt. Studien, I. p), שהיה על וולהאוזן לומר: בראשית לו, א׳-י״ט, שכן אי אפשר להפריד הפסוקים ו׳-ח׳ מן א׳-ה׳. ובכך, הוא ממשיך בצדק, מחסלים את תיאורית ה־P לגמרי.
מצדנו נוסיף עוד על זה באומרנו, שדוקא הפסוקים, שלכאורה סותרים זה את זה כל כך, דוקא הם מוכיחים בראיה מהימנה, כי הנחת המבקרים שבעיבוד התורה היה פעיל ״עורך״ כל שהוא, אשר נסה ליישב את הסתירות השונות, היא הנחה שאין בה כל ממש. כי הנה כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר, קל היה ביותר לטשטש את הסתירה על ידי שינוי השמות באחד משני המקומות והתאמתם בזה למקום האחר.
עוד יש להעיר שאי אפשר לייחס שני המקומות שסותרים זה את זה לשני מקורות שונים, מפני שהפסוק ״עשו לקח… מבנות כנען״ מצביע בבירור על הפסוקים כ״ו:ל״ד ועל כ״ח:ח׳ ואילך. מכיוון שכך, אין כל אפשרות אחרת מאשר ליישב את הסתירה הזאת בדרך שהצענו.

6. הנגסטנברג.

8. גרין רוצה ליישב את הסתירה על ידי ההנחה שבארי היה בנו של ענה. לפי זה יהיה פירושו של ״בת ענה״ שבפסוקנו — נכדת ענה, ואהליבמה תהיה איפוא נינתו של צבעון.

*

על פסוק ו, בעניין ארץ שעיר, וגם הוא עניין ארוך ומורכב –
וילך אל־ארץ – לפי תרגום אונקלוס יש להבין כאילו נאמר כאן: אחרת. הפשיטתא משלימה: שעיר. אך כבר העיר הרמב״ן ״…וחסרו הכינוי (שעיר) בעבור היותו מובן, שכבר הזכיר שהיה עומד בארץ שעיר, והידוע כי לשם יוליך ביתו״ והוא מוכיח את דבריו מכמה כתובים,¹ כלומר יש להבין כאילו כתוב: הארץ, בה״א הידיעה, והיא הארץ הידועה — שעיר.²

הערות –
2. לעומת זאת מבאר ארליך, שעל ידי העימות עם ארץ כנען מובלט ש״ארץ״ פירושה ארץ אחרת, ולא ארץ כנען, וראיותיו מרובות: בראשית ג׳:ב׳, שמואל א ב׳:ל״ג, שמואל ב ז׳:י״ד, ישעיהו מ״ד:י״א, נ״ט:י״ז.
אך ודאי לא נכונה סברתו שעדיין לא היה לו לעשו מקום מושב קבוע, שהרי הפסוק הבא מראה בבירור, שהארץ האחרת היא — שעיר. לפי י׳ הלוי היתה פרידה זו שבין יעקב ועשו עוד לפני צאתו של יעקב לחרן, כלומר אחר שיעקב קבל את ברכת אביו, חלקו הבנים ביניהם את עדרי יצחק. והללו היו כה מרובים, עד שלא היה די מרעה בארץ כנען; ומכיוון שעשו הרגיש עצמו מופלה לרעה מצד הוריו, נצל הזדמנות זו לעזוב את ארץ כנען והלך להר שעיר.
רק מאוחר יותר, כך מתאר הלוי, זמם עשו לרצוח את אחיו נפש, ועל כן ברח הלה לחרן. הנחה זו אמנם היתה יכולה להיות מסתברת, כי לפיה אין עוד צורך בשתי הגירות עשו לשעיר, אך הקושי שבה הוא, שלפיה היה יעקב עתיר נכסים עוד לפני בריחתו לחרן, בעוד שמן הכתובים נראה, שעושרו בא לו רק בשנות עבודתו אצל לבן.
ומן הראוי גם להזכיר את דעתו של מנדלשטם (Commentar zur Genesis). לפיו היגר עשו לשעיר זמן קצר לפני שיבת יעקב אל ארץ כנען. זעמו של עשו על יעקב כבר שכך, ומשנתבשר שאחיו חוזר עם עדרים רבים, הבין שלא יהא מקום מרעה לשני עשירים כאלה, ועל כן פינה את המקום ליעקב אחיו. זהו, לדעתו, פירוש ״מפני יעקב אחיו״. ואילו ״ולא יכלה… לשאת אתם״ יש לפרש לפי זה: הארץ לא תוכל לשאת אתם.

*

לפסוק יב, על עמלק –
ותלד לאליפז את־עמלק – הוא עמלק אויב ישראל.¹ כך מסתבר מן העובדה שבספר בראשית נמנים כל הגוים, שיהיה לו לישראל מגע כלשהו עמהם בתקופת משה. כאן כוונת הכתוב לציין שבתור בן פלגש אין לראות את עמלק כמי ששייך לבני אדום, שאסור לעשות בהם מלחמה.² ואגב, גם בדברי הימים³ מצינו את עמלק יושב בהר שעיר.

1. ולא כפי שרוצים לומר החוקרים שעמלק זה הוא עם קמאי, שרק אחד מענפיו התערב מאוחר יותר עם אדום, כי הוכחותיהם אינן עומדות בביקורת: ״ראשית גוים עמלק״ (במדבר כ״ד:כ׳) אינו אומר אלא שעמלק היה הראשון מבין העמים, אשר התקיפו את ישראל מאז יציאתו ממצרים. ״שדה העמלקי״ (למעלה י״ד:ז׳) בא רק כדי לציין את האזור שבו ישב עמלק בתקופה מאוחרת יותר.

*

לפסוק טו, על קרח –
אך מקומו של קרח כאן בפסוק טז, בין בני עדה, הוא תמוה, שהרי מבני אהליבמה היה. לדעת הראב״ע⁸ מזכירו הכתוב ״עם אלופי אליפז, שהיה דר עמהם; גם יתכן שמתה אמו, כי הוא הקטן מבני אהליבמה, וגדלה עדה את קרח עם בניה ונכתב עליו שהוא מבניה…״. פשוט יותר אפשר להניח, כי שבט קרח האדומי נתחלק לשנים, כמו שבטו של מנשה משבטי ישראל, וחלק אחד מהם התיישב עם בניו של אליפז.⁹

9. ובזה גם ייושב מדוע נמנה כאן פעמיים, בפסוקים טז ויח (המ׳).

*

לפסוק כ, על החורי –
החרי – רגילים לפרש שם זה מלשון חור = מערה, כלומר שוכני המערות.¹ לאחרונה גזרו את השם הזה מן המלה חארו, שמופיעה במצבות מצריות עתיקות,² ולפי זה יהיה החורי — זה מן הארץ חאר.

1. ראה למשל אצל שד״ל (המ׳).

2. Max Muller, Asien und Europa nach altaegyptischen Denkmaelern, 156.

ועוד דברים שם אצל הופמן.

*
*

ובפירוש על פסוק לא, הוא מרחיב –
כבר הראב״ע בפירושו לתחילת ספר דברים רומז לקושי שטמון בפסוק זה — כיצד אפשר לדבר על המלוכה בישראל מאות שנים לפני משיחתו של מלך ישראל הראשון.¹ ברם, לנו נראה שאפשר ואפשר לומר לגבי מאורע שמצפים לו, כי אחר אירע לפניו. איש לא יוכל לטעון שהפסוק ״וזאת הברכה אשר ברך משה… לפני מותו״ נכתב דוקא אחרי מות משה, גם אילו הברכה נאמרה זמן רב לפני מות משה. אמנם, המלים ״לפני מותו״ מראות שיש משום קשר בין הברכה ומות משה, שזוהי הברכה האחרונה שמשה רבנו מתכוון לברך, ובמקביל לכך יש גם כאן להבהיר תחילה את התשובות לשתי שאלות: האם משה הניח מראש את הנהגת המלוכה בישראל? האם יש קשר בין קיום המלוכה באדום והכתרת מלך על ישראל?

לדעתנו הרי התשובות לשתי השאלות הן חיוביות בהחלט. בפסוק י״א שבפרק הקודם מצינו הבטחת ה׳ ליעקב — ״גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו״. הבטחה דומה הובטחה כבר לאברהם אבינו.² בספר דברים³ מודיע משה לעם את חוקת המלוכה שנמסרה לו בסיני מפי הגבורה. מיד עם כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים היה צריך לשים מלך על ישראל, מלך שבחירתו היתה צריכה להיות בידי ה׳. אמנם, אין זו מצווה מוחלטת,⁴ אך לפחות מניח הכתוב כאפשרי את המקרה שהעם ירצה לשים על עצמו מלך עם חלוקת הארץ; והשווה גם ״יולך ה׳ אתך ואת־מלכך״ — דברים כ״ח:ל״ו.

לפי זה היטב יכול היה משה רבנו לכתוב, על פי ה׳ — ״ואלה המלכים״ וגו׳, ופירוש ״לפני מלך־מלך״ אינו לפני שמלך מלך אלא לפני שימלוך מלך וכו׳. ובאשר לשאלתנו השניה, יש לשים לב שפרקנו, אשר עוסק בפרוטרוט באדום, בקש להראות שעשו הגיע למושב של קבע ולמדינה מתוקנת לפני יעקב, אף כי נבאו עליו שיעבוד את יעקב. יעקב עוד יושב בארץ ״מגורי אביו״,⁵ כגר יושב שם, כאשר בני עשו כבר ישבו ״בארץ אחזתם״,⁶ כי עוד יספר הכתוב על כור ההיתוך של שיעבוד ועוני שעל ישראל לעבור אותו.

אם מוסיף איפוא הכתוב שמלכי עשו מלכו לפני מלך מלך בישראל, כדי לרמוז בזה לנבואתו של בלעם ״והיה אדום ירשה״ וגו׳,⁷ הרי ״אשר מלכו בארץ אדום״ כאילו מותנה במשפט הסיפא — ״לפני מלך־מלך לבני ישראל״, דבר שכבר המדרש⁸ מצביע עליו.

ועוד מעיד כתוב זה שההבטחה ״ומלכים ממך יצאו״ שניתנה להם לאברהם ולשרה, נתקיימה אצל עשו לפני שנתקיימה אצל יעקב. ובדומה לכך גם אומר יהושע ״ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו״ וגו׳.⁹ ומכיוון שבספר דברים מודגש שהר שעיר ניתן לו לעשו נחלה מאת ה׳,¹⁰ מדוע לא נראה גם בהנהגתה המוקדמת של המלוכה בעשו קיום הבטחה אלהית? ״ואלה המלכים״ וגו׳ מעיד איפוא שההבטחה שניתנה לאברהם, נתקיימה אצל עשו לפני שנתקיימה אצל יעקב.

עם זאת אי־אפשר להניח, כי רשימת המלכים שבכאן מגעת עד לתקופתו של שאול המלך או אפילו של שלמה המלך. מצינו מלך המולך באדום כבר בימי משה רבנו; השווה במדבר כ׳:י״ד, שופטים י״א:י״ז. ואפילו אם נאמר שזהו המלך הראשון מאלה המנויים כאן, היה צריך כל אחד משמונת המלכים שברשימתנו למלוך בממוצע כחמישים שנה, שהרי ממות משה ועד להמלכת שאול עברו לפחות שלוש מאות וחמישים שנה. תקופת מלוכה ארוכה כזאת איננה סבירה, משום שהמלכים הללו היו מלכים נבחרים, שעולים לכס המלוכה רק בגיל גבוה יותר (וראה להלן).

ועוד. במלכים א י״א:י״ד מסופר על הדד האדומי אשר היה ״מזרע המלך הוא באדום״, תיאור אשר מניח מקום להסיק, שבימי דוד המלך היתה המלוכה באדום עוברת בירושה. שלישית, שמות המלכים שמוזכרים כאן אינם מוזכרים פעם נוספת, ובוודאי לא היה זה כך, אילו מלכו בימים שבין משה רבנו ודוד המלך. רביעית, אילו היה המלך בלע בן בעור, ראשון המנויים כאן, אותו מלך אדום שאליו שלח משה רבנו שליחים, ודאי שהכתוב היה מזכיר את שמו, כדי להבדיל בינו לבין בלעם בן בעור.

ולבסוף, אילו חי מלכם הראשון בימי משה רבנו, יהיו ימי שלטונו של הדד בן בדד שהכה את המדינים, בערך בימי גדעון, שכן הדד בן בדד הוא באמצע מלכי אדום כמו שגדעון באמצעם של השופטים, ויהא זה תמוה ביותר שהמדינים יצאו למלחמה במואב אחרי שהוכו על ידי גדעון, או שיעלו על ישראל אחרי שהוכו על ידי הדד, ומה גם שמשופטים י׳:ג׳ נראה, שבימי גדעון היו המדינים בני בריתו של העמלקי שהוא משבטי אדום.

ובהערות –
1. ב׳ שפינוזה (בספרו Traite Teologico-Politique, פרק ט׳ — המ׳) מרחיב את הדיבור בזה, ורוב המבקרים אחריו. הכל טוענים שקטע זה לא יכול היה להיות נכתב לפני תקופת שאול (ולפי אחרים — לפני דוד). גם אלה שדוחים בדרך כלל הנחות קריטיות, כגון פיליפסון והלוי, רואים בדעה זו הנחה שאינה ניתנת לערעור. סברתם היא, כי רק אחרי הנהגת המלוכה בישראל אפשר היה לומר ״לפני מלך־מלך לבני ישראל״.

*

לפסוק לה, על הדד –
הדד בן־בדד – יש שרוצים לקבוע תקופתו בימי גדעון¹), ואכן שם מקומו, אילו היה ראשון המוזכרים כאן מבני זמנו של משה רבנו. אך כבר הראינו למעלה שאין זה יכול להיות.

המכה את־מדין – אל נכון מפרש רש״י על פי המדרש,² ״שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב״. ואין זה יכול היה לקרות אחרי זמנו של גדעון, שהרי אחרי מלחמתו של גדעון במדין ירדו הללו מזירת ההסטוריה.³

הערות –
1. איוולד, 476.Geschichte II. p.
3. הנגסטנב רג.

*

על פסוק מ הוא אומר דברים שגם כן נראים לי חשובים –
לרשימה זו של אלופי אדום משותפים עם הרשימה שבפסוקים טו-יט רק השמות קנז ותימן. תמנע מצויינת שם כפלגשו של אליפז וכאחותו של לוטן, ואהליבמה — כאשת עשו. עלוה — דומה לעלון בן שובל, החורי. כל שאר השמות הם חדשים לגמרי. השבעים גרסו כאן עוד אלוף צפי, כנראה כדי להשלים את המספר שנים עשר. הרשימה המקבילה בדברי הימים¹ מתחילה במלים ״וימת הדד ויהיו אלופי אדום״ וגו׳. לפי זה נראה שעם מותו של האחרון מבין שמונת המלכים האלה פסקה המלוכה באדום, וחוקת השבטים העתיקה החזרה למקומה, כשאלופים בראש השבטים; וכן הוא ברש״י וברמב״ן. הרשימה שלמעלה מכילה את האלופים המקוריים, ואלה המנויים כאן קמו מאוחר יותר, ובדברי הימים רק הם מוזכרים.

*

לפסוק מג –
אלה אלופי אדום – זוהי חתימת רשימת השבטים, בעוד אשר

הוא עשו אבי אדום – מהווה את החתימה לסיפור תולדות עשו.

(סיום)

יעקב ועשו התפייסו, כאחים. ביחד הם קברו את אביהם, ובזה נסתיימו תולדות יצחק. הגיע איפוא תורן של תולדות יעקב ועשו, וגם תולדותיו של עשו, מן הדין שיבואו באופן מפורט יותר מאשר תולדות ישמעאל שבפרק כה, שהרי בן רבקה הגבירה הוא, ולא בן אמה כמו הלה, וזהו תוכנו של פרקנו. בפסוקים א׳-ה׳ מסופר על משפחתו הקרובה של עשו, ואילו בפסוקים ו׳-ח׳ — על יציאתו של עשו מארץ כנען להר שעיר.
לזה מתקשרת באופן הגיוני מסירת הנתונים על צאצאי עשו בתור אומה, כפי שהתפתחו בארץ שעיר — הפסוקים ט-יט. ומכיוון שבתור שכזאת הורישו את החורי, יושב הארץ המקורי (דבר שאמנם אינו מסופר כאן, אבל הוא מונח כידוע), הרי שהכתוב מונה בפסוקים כ׳-ל׳ את בניו של שבט זה, שבחלקו התמזג עם בני אדום, כדי לקשור לתיאור זה את הסיפור על התפתחותו של אדום לאומה מסודרת בעלת שלטון תקין, שמומחש במיוחד על ידי הזכרת שמותיהם של שמונה מלכים. והפרק מסיים במנייתם של השבטים שהיו בימי מלך אדום האחרון, אשר בוודאי חי בזמן כתיבתו של פרק זה, ״למשבתם בארץ אחזתם״.¹

הערה –
1. באשר לניתוח הביקורתי של פרק זה, הרי דעות המבקרים מתפלגות במדה רבה מאד. ראשון המבקרים בעלי השם שכופר באחידות הפרק הוא הופפלד. ברם, הקיצוני ביותר כאן הוא וולהאוזן, אשר לפיו רק הפסוקים ו׳-ח׳ ומ׳-מ״ג הם חלקים מקוריים של P, בעוד שאת רובו המכריע של הפרק לקח ״העורך״ ממקורות אחרים, אלא שסגנן אותו מחדש תוך חיקוי סגנון P, ואין הוא מוציא מכלל אפשרות שאכן נקלטו בו גם אי אלה חלקים מקוריים של P.
עוד הוא טוען שרק הפסוקים ל״א-ל״ט נשמרו ללא שינוי ממקורם — JE, ואין שני מקורות אלה תואמים, לא במגמתם ולא באופים. לכן מעיר קינן (65 .Einl. in Hexat. p) שאין התוצאה של ניתוחיו משביעה רצון ביותר, כי היה מקום לצפות לתיאורים מפורטים יותר על אודות אדום מן המצוי בפסוקים מ׳-מ״ג.
ואולי נדחתה שושלת עשו המקורית, כפי שהיתה ב־P, על ידי הפסוקים א׳-ה׳ וט־יט. אך קינן עצמו מעיר בע׳ 313, ש״מוזר הוא, במידה מסויימת, שה״עורך״ מתרחק מ־P בפרק זה, אחר שהיה קרוב ביותר למקור זה בפרק הקודם, ולא רק שמשלים דבריו על האדומים אלא גם מביא, באופן חלקי, אחרים במקומם. יש להניח שהיו לו ל״עורך״ נימוקים משלו לכך, אך אנו אין לנו אלא לנחש אותם״.
אך אנו נטיב לעשות, אם נבטל את נימוקיהם של המבקרים לפיצול הפרק למקורות שונים, מאשר לטרוח לדרוש את הנימוקים המדומים, שהביאו את ה״עורך״ להוצאתם של חלקים מן המקור והחלפתם באחרים. וכבר כתב דילמן לגבי זה: המבנה והסדר היפה של פרק זה מדברים בעד אחידותו. ועוד מצדנו, שאלה אשר מיחסים את הפסוק ח׳ ל־P ואת ט׳ למקור אחר, כלל לא שמו לב להקבלתם של שני פסוקים אלה לשני הפסוקים בראשית הפרק הבא. בפרק ל״ז:א׳ — ״וישב יעקב״ וגו׳, ובפסוק שאחריו — ״אלה תולדות יעקב״ וכן בפרקנו — ״וישב עשו״ וגו׳ (פסוק ח׳), ובפסוק שאחריו — ״ואלה תולדות עשו״.
זה וכגון זה כשלעצמו תובע להכיר בקשר שבין ל׳:ח׳ עם ט. הטענות העניניות, ובעיקר הסתירות המדומות, שנתנו למבקרים עילה ליחס חלקים שונים של הפרק למקורות שונים, כבר הוסרו עם ביאורנו בפנים, ובחלקם אין הן אלא הנחות שרירותיות, שאפילו מבקרים אומרים עליהן שאין הן מוכחות ומוכיחות מאומה. והרי הנחות כאלה היה צריך להוכיח תחילה, לפני שאפשר יהא להפריך אותן.

(כאן הופמן מתייחס לטענות שלא מופיעות אצל פרידמן, וניכר בהן ריבוי דעות רב. הדבר נובע, כנראה, גם ממורכבותו של הפרק הזה, אבל גם מאופיו של מחקר התנ"ך באופן כללי. גם אנו כאן מתייחסים רק לחלק מהטענות ולא למחקר כולו).

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק רביעי.

– חלק זה הוא ארוך וסבוך מאוד. הקורא יכול לדלג על פרק זה, או להשאיר אותו לסוף, ובכל אופן אל יתן לסיבוך המיוחד כאן להרתיע אותו.

מקור E – מודגש.
מקור P – רגיל.
עורך – נטוי. (בפסוקים ט וטז).
מקור J – יצויין במילים.

בראשית לה –
א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. ד וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ. ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו. ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת.

ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. י וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. יב וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ. יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ. יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל. 

טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. יט וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם. 

שני הפסוקים הבאים (למעט סיום האחרון) הם מ-J –
כא וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל

וכאן חוזר ל-P –
וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

כג בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן. כד בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. כה וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי. כו וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם. כז וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק. כח וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

*

פרישמן מעיר הערה אחת, על פסוק כו –
כאן נאמר שבנימין נולד בפדן ארם (P), אבל לפי בראשית לה טז-יט (E) הוא נולד בכנען, ליד בית לחם.

*

רד״צ הופמן, לעומת זאת, מאריך מאוד.

ראשית הוא חוזר על הסיפור, ומעיר עליו –
(הקדמה)
יא. מסעו של יעקב לבית־אל ומשם אל יצחק; מות יצחק

ה׳ מצווה את יעקב ללכת לבית־אל כדי לבנות לו שם מזבח (פסוק א׳). יעקב מציית לצוו זה אחר שהכשיר עצמו וביתו לכך על ידי הסרת אלהי הנכר ועל ידי טהרה (פסוקים ב׳-ד׳). בדרכו לשם שמרה עליו ההשגחה האלהית מפני כל פגע, וכך הוא בא שלם לבית־אל ובנה שם את המזבח, אותו קרא בשם אל בית־אל (פסוקים ה׳-ז׳). דבורה, מינקתה של רבקה, מתה ונקברה בקרבת בית־אל (פסוק ח׳). ה׳ נתגלה לו ליעקב בבית־אל, שינה את שמו לישראל וחזר על ההבטחות שנתן לו לאברהם (פסוקים ט׳-י״ג). יעקב הציב שם מצבה, נסך עליה נסכים וקרא את שם המקום אלהים בית־אל (פסוקים י״ד-ט״ו).

בנוסעו הלאה משם, לבית לחם, נתאלמן יעקב מאשתו רחל אשר נפטרה עם לידת בנה בנימין ונקברה בדרך לאפרת, והוא הציב לה שם מצבת זכרון (פסוקים ט״ז-כ׳). הלאה משם, אחר שעבר את מגדל־עדר, פגע ראובן בכבודה של בלהה, ואביו שמע הדבר (פסוקים כ״א-כ״ב / חצי הפסוק), ואחר כך הגיע יעקב עם שנים עשר בניו ליצחק אביו חברונה (פסוקים כ״ב-כ״ז). יצחק נפטר והוא בן מאה ושמונים שנה, ויעקב ועשו בניו קברוהו (פסוקים כ״ח-כ״ט).¹

וכאן הוא מוסיף –
(א) אולי ניתן להסביר את העובדה שיעקב לא קיים עד כה את נדרו,² בכך שבהגיעו לסוכות נאלץ להשתהות שם כדי להרפא וכדי ליתן מנוחה לעדריו. לאחר מכן, משהגיע אל עצם ארץ כנען, בקש להקים מזבח על אדמה משלו, כתודה על כך שה׳ החזירו לארץ אבותיו. היה זה בשכם. שם אמנם נשתהה זמן מה, והנה אירע מקרהה של דינה. רק עתה, משחשש להמשיך במסעו לבית־אל, כתוצאה ממקרה זה, מזרז אותו ה׳ לנסוע שמה, ובכך גם מובטחת לו עזרתו ית׳. ואף על פי כן מוצאים חכמינו ז״ל פגם בכך שיעקב השהה קיום נדרו,³ אולי משום שהיה צריך לבטוח בעזרתו ית׳ ולנסוע לבית־אל תחילה, חרף כל המכשולים. ואולי בזה גם הסיבה להזכרת השם ״אלהים״, להזכירו את נדרו שבו אמר ״אם יהיה אלהים עמדי״.⁴

וכאן מוסיף הערה ארוכה, שבה הוא מעיר בעיקר על דברי דילמן, שלא מופיעים בחלוקה של פרידמן, ועל כן הוא לא מסייע לנו כאן הרבה) –
(חלק ראשון) –
1. את הקטע הראשון, כלומר הפסוקים א׳-ח׳, מיחסים מבקרי המקרא ברובו למקור אחד (להוציא פסוק ה׳, שאותו מיחסים ל״עורך״, ומחציתו הראשונה של פסוק ו׳, שמיחסים למקור אחר).

והנה פסוק ה׳ מפריע את שלוותם, כי הרי מתייחסים בו אל הריגת אנשי שכם, ולפיכך ״מן הדין״ הוא להניח, ששולב כאן על ידי ״העורך״. אך אל נכון כבר הצביע י׳ הלוי על כך שאי אפשר בלעדי פסוק זה, אשר מהווה את הקשר בין ההכנות למסע — ״ונקומה ונעלה״ (ג׳), ולביאתם לבית־אל (ו׳) על ידי תיאור המעשה — ״ויסעו״.

ועוד תהא לנו הזדמנות להעיר שהמסורת ידעה לספר על מלחמות אחרות של בני יעקב, מלחמות אשר אולי נרשמו בספר מלחמות ה׳.

וגם בפסוק ו׳ צריך ״העורך״ להציל את המבקרים ממצוקתם. הפסוק הכרחי לסיפורו של מקור זה ושייך איפוא אליו, והנה הביטוי ״אשר בארץ כנען״ הוא סימן מובהק למקור אחר.

דילמן ״מתרץ״ איפוא שבמקור זה לא היה כתוב אלא ויבא יעקב בית־אל, ולכך הוסיף ״העורך״ ממקור אחר את שמו הקודם של המקום: לוזה (וגם המלה הוא), ועוד: אשר בארץ כנען.

ברם, איזו מטרה בקש ״העורך״ להשיג בתוספות אלה? ומדוע הסתפק בפסוקים א׳ וג׳ בשם בית־אל ללא כל תוספת? באשר לשאלות אלה — מבקרי המקרא שכחו ליתן לנו תשובה.

קושיה אחרת בקשו למצוא בכך שבפסוק ח׳ מסופר, כי מניקתה של רבקה נמצאה אצל יעקב, בעוד שלמעלה כ״ד:נ״ט מסופר, שהיא יוצאת עם רבקה לכנען, וזאת מבלי שהכתוב ינקוב שם בשמה.

והנה, מובן למדי הוא שכאן, כאשר כל בית יעקב מתאבל על מותה של אשה זו ואף קורא עץ אלון בשם על שום אבל זה, חשובה המינקת כדי לכנותה גם בשמה, בעוד שלמעלה היא מוזכרת בלי נקיבת שם, כמינקת רבקה, עם שאר הנערות המלוות את רבקה לארץ כנען (בראשית כ״ד:ס״א). כיצד הגיעה עתה אל יעקב — אם נשלחה על ידי רבקה לקראתו או שהלכה אליו אחר מות רבקה מרצונה שלה, לנו אין ענין מיוחד לדעת זאת. מכל מקום ניתן לקבוע שפסוקנו, שאותו מיחסים למקור אחד, מניח את המסופר לעיל כ״ד:נ״ט, המיוחס למקור שלישי, כידוע.

(ולחלק השני) –
הפסוקים ט-טו מיוחסים למקור אחר, משום לשונם, וכמובן שהמלה ״עוד״ (פסוק ט׳) קשה לפי זה. העצה — ״העורך״ הוא שהוסיף אותה.

מסובך יותר לדידם הוא פסוק י׳, בו משנים את שמו של יעקב לישראל, ללא כל הסבר. כדי שלא יהא מקום להסיק, שהמקור הזה מתייחס כאן לאמור לעיל ל״ב:כ״ט — פסוק שלפי דילמן שייך למקור אחר, נאלץ הלה לומר, כי אמנם היה הסבר לשינוי השם במקור זה, אלא ש״העורך״ השמיט אותו בהתחשב עם ל״ב:כ״ט.

מפסוק י״ב יוצא שהארץ הובטחה גם ליצחק, דבר שאיננו מוזכר בשום מקום במקור האחר, אבל הוא מוזכר לעיל כ״ו:ג׳ אצל מקור שלישי. שוב סובר דילמן, כי אמנם דובר על כך גם במקור זה, אלא ש״העורך״ לא כלל זאת בתיאורו…

פסוק י״ד אינו ניתן ליחס, לדעת המבקרים, למקור מסויים, כי המצבה מזכירה את כ״ח:י״ח, ששייך למקור אחר, בעוד שבמקור ההוא אין מוזכרים מזבחות וקרבנות בתולדות האבות. וכאן אין ליחס את הפסוק ל״עורך״, כי לזה אין עוד ענין במצבות. על כן סובר דילמן, כי פסוק זה בא ממקור שלישי, אשר לו היה כאן תיאור של התגלות נוספת של השכינה בבית־אל וכנראה גם של שינוי שם יעקב, מאורעות שאחריהם הקים יעקב את המצבה.
והנה אין לדעה זו כל יסוד.

בביאורנו נראה שפסוק י״ד קשור הן עם המסופר לפניו הן עם הסיפור שאחריו באופן הדוק כל כך, שאין כל מקום לייחסו למקור אחר.

(קטע שלישי) –
הקטע שמורכב מן הפסוקים ט״ז-כ׳ מדבר בהולדת בנימין, במות רחל ובקבורתה. שוב מיחסים חלק ממנו — את הפסוקים ט״ז-י״ט — למקור אחד, ואילו פסוק כ׳ — למקור אחר (משום השם יעקב שבו). והנה גם מקור שלישי מדבר במות רחל ובקבורתה באפרת (בראשית מ״ח:ז׳). הווה אומר שגם המקור ההוא ידע על כך. אבל, טוען דילמן, לא ייתכן שידבר גם בהולדת בנימין, שכן לפי הפסוקים כד־כו, ששייכים אליו, נולדו כל בני יעקב בפדן ארם.
וגם כאן הדברים תמוהים.

לכאורה היה צריך להניח שדוקא ״עורך״, שמחבר זה אל זה שני מקורות שונים, יוסיף בפסוק כו, אחר המלים ״בפדן ארם״, את המלים: ובארץ כנען, וזאת כדי לסלק את הסתירה שבין שני מקורותיו, בעוד אשר המחבר האמיתי, שאיננו יודע על שום סתירה, מכיוון שרק זה עתה ספר על הולדת בנימין באפרת, מניח בשקט, כי הקורא את המלים ״אשר ילד לו בפדן ארם״ ידע להסב אותן על שאר הבנים ולא על בנימין.

באשר להזכרת השם יעקב בפסוק כ׳ — ראה בביאורנו. וגם את הסתירה המדומה בקשר למקום קבר רחל נבאר במקום.

*

ועתה לשאר הערותיו –
לפסוק ו –
לוזה וגו׳ – מן האמור ביהושע ט״ז:ב׳ מוכח שאין לוז זהה עם בית־אל.¹ על כן יש להניח, כי בית־אל היתה קרובה ללוז, שהרי יעקב לן מחוצה לעיר.² לפי הכתוב המוזכר שביהושע היתה בית־אל מזרחית ללוז. תחילה היה המקום שייך ללוז וגם נקרא בשם זה, אלא שיעקב נתן לו את שמו החדש — בית־אל.³

ובהערה –
1. שכן, לפרש שם ״בית־אל לוזה״ כשם עיר אחת, כפי שטוענים שוורץ, קנובל ואחרים, ודאי דחוק הוא.

*

לפסוק ח –
מתחת לבית־אל – פירוש לרגלי ההר שעליו היתה בית־אל.²

ובהערה –
2. ואין שום יסוד להנחתם של דילמן ואחרים ש״תמר דבורה״ המוזכר בשופטים ד׳:ה׳ זהה עם ״אלון בכות״.

*

לפסוק ט –
וירא וגו׳ – התגלות שניה זו, תכליתה היא שינוי השם יעקב לישראל. התגלות זו היתה בשם אל שדי, כאמור בפסוק יא, והנביא הושע מזכיר אותה.¹ היא באה אחרי הקמת המזבח על ידי יעקב.

עוד מוסב בבירור על ההתגלות המתוארת למעלה כ״ח:י״ג.² זו נועדה בעיקר להבטיח את בטחונו האישי של יעקב — ״אנכי עמך״ — ועל כן בא בה שם הוי״ה, ואילו זו שלפנינו — נושאה העיקרי הוא עם ישראל, העם אשר עתיד היה להכיר את שם הוי״ה בזמן משה רבנו ואשר בעיניו לא רצה ה׳ להיראות, עד לזמן הזה, אלא כאלהים וכאל שדי.

ובהערה –
2. ההנחה שהמלה ״עוד״ היא תוספת ״העורך״, אינה אלא תירוץ דחוק, שהרי גם המלים ״בבאו מפדן ארם״ מוכיחות, שההתגלות הראשונה היתה בשעת יציאתו לפדן ארם.

*

לפסוק י –
לעצם הברכה קודם שינוי השם, כמעין פתיחה, כמו למעלה ל״ב:כ״ז ואילך. ומכיוון שהפרשה היא כבר ידועה, אין עוד צורך לבאר כאן משמעות השם החדש, ושלא כמו אצל שינוי שם אברהם; השווה י״ז:ה׳.

לא־יקרא וגו׳ – פירוש בעוד שעד כה היה רק יעקב, הרי מכאן ואילך יהיה שמך בעיקר ישראל. מכאן ולהבא באים שני השמות בתורה לסירוגין. לעתים אפשר ליתן טעם לשימוש בשם האחד או האחר, אולם ברוב המקומות הטעמים דחוקים.¹

ישראל יהיה שמך – חזרה מילולית על משפט זה מצינו במלכים א י״ח:ל״א, והשווה גם מלכים ב י״ז:ל״ד.²

ויקרא את־שמו ישראל – בא להדגיש שרק עכשו נתקיים עצם שינוי השם, בעוד שהודעת המלאך שלמעלה³ לא היתה אלא הודעה מוקדמת.

ובהערות –
1. אמנם מבקרי המקרא טוענים לדעת, ששני מקורות משתמשים תמיד בשם יעקב, בעוד שמקור שלישי וה״עורך״ משתמשים בשם ישראל. ברם, אי אפשר לקיים ״כלל״ זה אלא אם כן מיחסים את כל המקומות שבהם בא השם ישראל, גם מטעם זה, למקור השלישי, ואם זה בלתי אפשרי — ל״עורך״. כך למשל שייכים הפסוקים א׳-ה׳ שבפרק מו, לדעת המבקרים, לאחד משני המקורות הראשונים, אך משום ״הכלל״ הנ״ל הכרח הוא ליחס את מחציתו הראשונה של פסוק א׳ שם למקור השלישי, ומאותו טעם הכרח לקטוע את הפסוק ב׳ שם וליחס מחציתו הראשונה ל״עורך״.

2. ויש אשר טוען (קינן), שזוהי תוספת מאוחרת, ולא משום טעם אחר אלא מפני שאחרת תהא סתירה להנחתו, שמחברם של ספרי המלכים לא הכיר את התורה.

*

לפסוק יא –
מחלציך – צאצאיו של אדם נקראים יוצאי ירכו או יוצאי חלציו; השווה להלן מ״ו:כ״ו, שמות א׳:ה׳, שופטים ח׳:ל׳, מלכים א ח׳:י״ט. ביטוי אחר לענין זה הוא יצא ממעים; השווה לעיל ט״ו:ד׳, שמואל ב ז׳:י״ב.²

ובהערה –
2. דוגמה זו מראה בבירור שהשוני בביטוי איננו מוכיח שוני במקורות.

*

לפסוק יט –
בדרך אפרתה הוא בית לחם – מן הכתוב בשמואל א י״ז:י״ב ובמיכה ה׳:א׳ יוצא בבירור שאפרת היא בית לחם.¹

ובהערה –
1. ואין איפוא כל טעם בהסרת המלים: היא בית לחם כתוספת מאוחרת יותר. כפי שהציעו לעשות קנובל וטניוס, ולקבוע מקומה של אפרת בקרבת רמה וגיבע, בין ירושלים ובית־אל.

*

ועוד דיון נרחב, על מקום קבר רחל, מופיע בפירושו על פסוק כ –
הוא מצבת קברת־רחל עד־היום – הכתוב קובע שבשעת סיפור המעשה המצבה עדיין קיימת, אך היא היתה קיימת גם בימי שמואל.¹ כיום אפשר לראות את קבר רחל, כשעליו מבנה מקומר, במרחק של שעה ושלושת רבעי בדרום מזרחה של ירושלים, כמהלך חצי שעה צפונית־מערבית מבית לחם.² והנה קיימת, לכאורה, סתירה בין מקומו של קבר רחל כפי שמצויין כאן, ובין זה המשתמע מן האמור בשמואל א.³ כי אם אמנם נפגשו שמואל ושאול, כפי שמניחים בדרך כלל, ברמה, הרי יוצא שהקבר היה בין רמה לגבעה, בגבול תחומו של שבט בנימין.⁴

אך כבר העיר י׳ הלוי⁵ בצדק, שהפירוש המקובל של הכתוב בשמואל איננו עומד בביקורת. מבינים את הנאמר שם⁶ ״עם־קברת רחל בגבול בנימין בצלצח״ כך שהדברים באים לקבוע מקום קבורת רחל, לאמור שהיה זה בגבול בנימין, במקום שנקרא צלצח. והנה קביעה זו נראית מיותרת לחלוטין. מיקומו של קבר מפורסם כל כך בתוך תחום שבט בנימין, ודאי שהיה ידוע היטב לבני בנימין, ויהיה זה תמוה ביותר ששמואל יצטרך לגלות לשאול, שאמנם הקבר נמצא בתחומו של שבט בנימין. על כן מבאר הלוי שיש להבין את האמור שם כאילו נאמרה המלה: אשר, לפני ״עם קברת רחל״. לפיכך אומר שמואל אל שאול: ומצאת שני אנשים שהם מסביבת קבר רחל, ותמצאם בצלצח שבגבול שבט בנימין והם יבשרו לך בשם אביך, כי נמצאו האתונות.

בפסוק שאחריו מסופר, שבהמשך דרכו יפגוש שאול בשלושה אנשים, שעולים לבית־אל. מסתבר איפוא ששני האנשים, אשר ביתם באיזור קבר רחל, חזרו מעליה כזאת לבית־אל, וכאשר עברו בדרכם בגבעה, נתבקשו על ידי אבי שאול לספר לבנו על דבר מציאת האתונות. לפי זה יש בסיפור שבספר שמואל דוקא משום אישור למסופר בפרקנו, דהיינו שקבר רחל הנו דרומית לתחומו של בנימין, כלומר בתחום שבט יהודה.

ועיין גם בביאורם של הפסוקים שבשמואל⁷ כפי שמובא במדרש⁸ ובתוספתא סוטה י״א:ז׳. בתוספתא זו גורסים: על קבורת רחל, במקום: עם קבורת רחל, וגם הפשיטתא גורסת כן.⁹ וגם מן האמור בירמיהו ל״א:י״ד ״קול ברמה נשמע״ לא קשה.¹⁰ הרי זהו לשון פיוטי שאין להסיק ממנו שום מסקנה היסטורית. או שיש לפרש עם התרגום:¹¹ ברום עלמא (בשמים הרמים), או שהנביא רואה בנבואתו, שרחל אמנו מופיעה ברמה, מקום ריכוזם של העומדים לצאת לגלות, כדי לבכות שם על גורל בניה — אף אם קבורתה שלה היתה דרומית מכאן.

ובהערות –
4. המבקרים נולדקה, דליצש ודילמן סוברים שישנו שתי מסורות שונות בנוגע למיקומו של הקבר, האחת של בני אפרים, היא זו שבספר שמואל, והאחרת של בני יהודה, היא זו המוזכרת בפסוקנו.

10. אילו רצו להבין מפסוק זה שרחל נקברה ברמה, תהיה זו מסורת שלישית!

סוף פרשת ויצא, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן.

פרט כט – סיפור מפגש יעקב ורחל – כבר אמרתי בפוסט הקודם, שייך כולו ל-J, לפי פרידמן.

פרק ל – חציו הראשון שייך ל-E, עם שני משפטים מ-J, שאותם אציין בהדגשה, וחציו השני – סיפור שכר הצאן של יעקב – שייך ל-J, ללא חריגות, ועל כן לא אביאו כאן.

בראשית ל –
א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. ב וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן. ג וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. ד וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. ה וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. ו וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן. ז וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. ח וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. ט וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. י וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. יא וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד [בָּא גָד] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד. יב וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. יג וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר. יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. יח וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר. יט וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב. כ וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן. כא וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. כב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. כג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר.

וכאמור – מכאן ועד סוף הפרק המקור הוא J.

*

פרידמן מעיר הערה אחת – שלשם יוסף ניתן הסבר כפול, אחד לכל מקור, והעורך צירף את שניהם, והוסיף את המילה 'לאמור' (כתבתי אותה כאן בנטייה לציון מקורה השונה).

*

גם לרד"צ הופמן, לפי מה שראיתי, יש בהקשר זה רק הערה אחת לפרק זה, וגם היא דווקא על השם יששכר –

על יח –
יששכר – לפי בן אשר הקרי הוא ישכר, ואילו לפי בן נפתלי הקרי הוא יששכר, אך ייתכן שגם בן נפתלי קרא כבן אשר, אבל נקד יִשָֹשְֹכָר. מכל מקום, לפי שניהם אין מובנו של השם — יש שכר, אלא היו״ד מתווספת בראש המלה ששכר (= שכר כפול), כמו בשמות יצחק, יגאל.¹

ובהערה –
1. ודומה שהנחת המבקרים, שיש כאן פירוש כפול של השם, שמיוסד על שני מקורות שונים, מופרך בזה די הצורך.

*
*

פרק לא – וכן שני הפסוקים הראשונים בפרק לב, המסיימים את הפרשה – שייך למקור E, למעט כמה חריגות שאותן אציין – את מקור J בהדגשה, ואת מקור P בנטייה.

פרק לא –
א וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. ב וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי. ו וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. ח אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. י וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. יג אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. יד וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. טז כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה. יז וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. יח וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.

ומכאן ועד סוף הפרק והפרשה ממשיך עם E.

פרידמן לא מעיר דבר.

*

רד"צ הופמן בפתיחתו אומר –
בפרשה זו בא, ברובה המכריע, השם אלהים, ופעם אחת אפילו מדבר מלאך כאילו ה׳ עצמו מדבר¹ ורק בשני מקומות² מופיע השם הויה. ננסה לבאר את השימוש בשמות הקדושים השונים ואת נאום מלאך ה׳ בהמשך הדברים.³

וההערות –
1. פסוק יג, וראה להלן בביאור (המ׳).
2. בפסוקים ג׳ ומט
3. מבקרי המקרא מיחסים את כל הפרשה, להוציא פסוקים מעטים, לתעודה E. כבר בביאורנו לפרק הקודם הראינו, שאין סתירה בין שני הפרקים, ונבאר להלן רק פרטים שונים.

*

ועתה הפירוט.

תחילה לפסוק י, בעניין די שולי –
עקדים נקדים וברדים – מן החרוז המשולש משתמע שביטויים אלה באים לכלול את כל המינים השונים של בני צאן מנומרים. והכוונה לומר שתמיד נולדו בני צאן בעלי אותן התכונות, אשר היו מגיעים לו ליעקב לפי המוסכם על ידי לבן.²

ובהערה –
2. ואין איפוא להסיק מן הביטויים ״עתודים״ ו״ברודים״, שאינם באים בפרק הקודם, שפרקנו נתחבר על ידי מחבר אחר.

ואז לפסוק יח הבעייתי, וכאן הוא מאריך –
אשר רכש וגו׳ – פסוק זה שסגנונו מזכיר י״ב:ה׳; ל״ו:ו׳ ומ״ו:ו׳, אין בו בעצם יותר מאשר פירוט רחב של ״וכל אשר לו״ התמציתי שבפסוק כא, וחזרה על מטרת המסע הזה — ארץ ישראל, מטרה שכבר ידועה לנו מן הפסוקים ג׳ וי״ג.¹ מסתבר שהתורה רואה בשיבתו של יעקב מפדן ארם לארץ ישראל מאורע חשוב ביותר, מאורע שדומה מבחינות רבות ליציאתם של בני ישראל מארץ מצרים ״ברכוש גדול״, כפי שהובטח להם מפי הגבורה.²

וכמו שביציאת מצרים הוגד לפרעה רק לאחר מעשה ״כי ברח העם״,³ ומיד הוא רודף אחריהם, כך גם נודע ללבן על בריחת יעקב רק כמה ימים אחרי המעשה ומיד הוא רודף אחריו.
ולבסוף, כשם שביציאת מצרים נצלו בני ישראל מידי רודפיהם על ידי נס מן השמים, כך אירע גם ליעקב, והרי זה מעשה אבות סימן לבנים,⁴ גורל אחד לאבות ולבנים.

אם אמנם יציאת יעקב מפדן נראית למספר כבעלת חשיבות דומה לזו של יציאת אבותינו ממצרים, הרי אין זה צריך להפתיע שהוא מתאר גם מאורע זה בחגיגיות יתרה, חגיגיות שמתבטאת בסגנון רחב ובגיבוב של ביטויים שנראים כמיותרים, וכבר ראינו תופעה כזו פעמים מספר; השווה ב׳:א׳ ואילך, ז׳:י״ח ואילך. וגם בפסוקים המוזכרים לעיל — י״ב:ה׳; ל״ו:ו׳, מ״ו:ו׳ — תיאורם הרחב הוא בשל החשיבות הרבה שהמספר מיחס למאורעות המתוארים בהם

וההערה –
1. באמצעו של תיאור אשר שייך, לפי ביקורת המקרא, אל תעודה E (האלוהי השני), אנו נפגשים כאן פתאום בביטויים (קנין, פדן ארם) ובסגנון (כמתואר בפנים) המיוחדים ל״מסורת היסוד״. משום כך מניחים המבקרים פה אחד, שפסוק זה שייך למקור זה. ברם, החוקר הרציני חייב לשאול את עצמו מה הניע את ״העורך״ לשלב כאן פסוק ממקור אחר, כשאין בו בפסוק שום אלמנט חדש. וכפי שפרטנו בפנים. לפי ביאורנו (בפנים) אין כל הכרח ליחס פסוקנו למחבר אחר. אותה סיבה אשר הניעה את ״העורך״ לשלב כאן תיאור מפורט ורחב, יכולה גם להניע את המחבר המקורי של כל הפרשה לשנות את סגנונו, וכפי שאמרנו בפנים.

*

ועוד כמה דברים –

(כב) וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃

ביום השלישי – שהרי עדריו של לבן מרוחקים היו¹ דרך שלושה ימים מעדריו של יעקב.²

הערה –
2. מכאן שיש תיאום מלא בין פרקנו ובין התעודה, שאליה מיחסים המבקרים את הפסוק הבא.

(כג) וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃

דרך שבעת ימים – לא נאמר כאן שיעקב עבר את הדרך מחרן להרי גלעד במשך שבעה ימים, אבל נאמר כאן שלבן עבר כברת דרך, שהולכים אותה בדרך כלל שבעה ימים.¹

הערה –
1. מכיוון שהמרחק בין חרן והרי גלעד הוא בערך 35 מילין גרמניים, כבר תמהו, כיצד עבר יעקב מרחק זה עם ילדיו ועם עדריו בזמן כה מועט. לפי ביאורנו בפנים אין כאן כל קושי. יעקב כבר היה עשרה ימים בדרך. ולכך יש להוסיף שהיה מרוחק מלבן (מערבה או דרומה ממנו) דרך שלושה ימים (בראשית ל׳:ל״ו). יוצא שלא היה צריך ללכת אלא כשני מילין גרמניים בלבד כל יום.

(נג) אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃

אביא רק את ההערה –
3. לפי פירושנו זה אין סיבה ליחס את שני נאומיו של לבן (מ״ח-נ׳, נ״א-נ״ב) לשני מחברים שונים.

ובפרק הבא, לב –
(ג) וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם׃

שוב, רק ההערה –
13. ההנחה ששני שמות אלה נובעים מן העובדה, שיש כאן שני מחברים, איננה מבארת מאומה; והשווה ביאורנו לפרק יח, ולפרק כח.