פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק רביעי

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק רביעי.

– חלק זה הוא ארוך וסבוך מאוד. הקורא יכול לדלג על פרק זה, או להשאיר אותו לסוף, ובכל אופן אל יתן לסיבוך המיוחד כאן להרתיע אותו.

מקור E – מודגש.
מקור P – רגיל.
עורך – נטוי. (בפסוקים ט וטז).
מקור J – יצויין במילים.

בראשית לה –
א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. ד וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ. ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו. ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת.

ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. י וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. יב וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ. יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ. יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל. 

טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. יט וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם. 

שני הפסוקים הבאים (למעט סיום האחרון) הם מ-J –
כא וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל

וכאן חוזר ל-P –
וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

כג בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן. כד בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. כה וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי. כו וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם. כז וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק. כח וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

*

פרישמן מעיר הערה אחת, על פסוק כו –
כאן נאמר שבנימין נולד בפדן ארם (P), אבל לפי בראשית לה טז-יט (E) הוא נולד בכנען, ליד בית לחם.

*

רד״צ הופמן, לעומת זאת, מאריך מאוד.

ראשית הוא חוזר על הסיפור, ומעיר עליו –
(הקדמה)
יא. מסעו של יעקב לבית־אל ומשם אל יצחק; מות יצחק

ה׳ מצווה את יעקב ללכת לבית־אל כדי לבנות לו שם מזבח (פסוק א׳). יעקב מציית לצוו זה אחר שהכשיר עצמו וביתו לכך על ידי הסרת אלהי הנכר ועל ידי טהרה (פסוקים ב׳-ד׳). בדרכו לשם שמרה עליו ההשגחה האלהית מפני כל פגע, וכך הוא בא שלם לבית־אל ובנה שם את המזבח, אותו קרא בשם אל בית־אל (פסוקים ה׳-ז׳). דבורה, מינקתה של רבקה, מתה ונקברה בקרבת בית־אל (פסוק ח׳). ה׳ נתגלה לו ליעקב בבית־אל, שינה את שמו לישראל וחזר על ההבטחות שנתן לו לאברהם (פסוקים ט׳-י״ג). יעקב הציב שם מצבה, נסך עליה נסכים וקרא את שם המקום אלהים בית־אל (פסוקים י״ד-ט״ו).

בנוסעו הלאה משם, לבית לחם, נתאלמן יעקב מאשתו רחל אשר נפטרה עם לידת בנה בנימין ונקברה בדרך לאפרת, והוא הציב לה שם מצבת זכרון (פסוקים ט״ז-כ׳). הלאה משם, אחר שעבר את מגדל־עדר, פגע ראובן בכבודה של בלהה, ואביו שמע הדבר (פסוקים כ״א-כ״ב / חצי הפסוק), ואחר כך הגיע יעקב עם שנים עשר בניו ליצחק אביו חברונה (פסוקים כ״ב-כ״ז). יצחק נפטר והוא בן מאה ושמונים שנה, ויעקב ועשו בניו קברוהו (פסוקים כ״ח-כ״ט).¹

וכאן הוא מוסיף –
(א) אולי ניתן להסביר את העובדה שיעקב לא קיים עד כה את נדרו,² בכך שבהגיעו לסוכות נאלץ להשתהות שם כדי להרפא וכדי ליתן מנוחה לעדריו. לאחר מכן, משהגיע אל עצם ארץ כנען, בקש להקים מזבח על אדמה משלו, כתודה על כך שה׳ החזירו לארץ אבותיו. היה זה בשכם. שם אמנם נשתהה זמן מה, והנה אירע מקרהה של דינה. רק עתה, משחשש להמשיך במסעו לבית־אל, כתוצאה ממקרה זה, מזרז אותו ה׳ לנסוע שמה, ובכך גם מובטחת לו עזרתו ית׳. ואף על פי כן מוצאים חכמינו ז״ל פגם בכך שיעקב השהה קיום נדרו,³ אולי משום שהיה צריך לבטוח בעזרתו ית׳ ולנסוע לבית־אל תחילה, חרף כל המכשולים. ואולי בזה גם הסיבה להזכרת השם ״אלהים״, להזכירו את נדרו שבו אמר ״אם יהיה אלהים עמדי״.⁴

וכאן מוסיף הערה ארוכה, שבה הוא מעיר בעיקר על דברי דילמן, שלא מופיעים בחלוקה של פרידמן, ועל כן הוא לא מסייע לנו כאן הרבה) –
(חלק ראשון) –
1. את הקטע הראשון, כלומר הפסוקים א׳-ח׳, מיחסים מבקרי המקרא ברובו למקור אחד (להוציא פסוק ה׳, שאותו מיחסים ל״עורך״, ומחציתו הראשונה של פסוק ו׳, שמיחסים למקור אחר).

והנה פסוק ה׳ מפריע את שלוותם, כי הרי מתייחסים בו אל הריגת אנשי שכם, ולפיכך ״מן הדין״ הוא להניח, ששולב כאן על ידי ״העורך״. אך אל נכון כבר הצביע י׳ הלוי על כך שאי אפשר בלעדי פסוק זה, אשר מהווה את הקשר בין ההכנות למסע — ״ונקומה ונעלה״ (ג׳), ולביאתם לבית־אל (ו׳) על ידי תיאור המעשה — ״ויסעו״.

ועוד תהא לנו הזדמנות להעיר שהמסורת ידעה לספר על מלחמות אחרות של בני יעקב, מלחמות אשר אולי נרשמו בספר מלחמות ה׳.

וגם בפסוק ו׳ צריך ״העורך״ להציל את המבקרים ממצוקתם. הפסוק הכרחי לסיפורו של מקור זה ושייך איפוא אליו, והנה הביטוי ״אשר בארץ כנען״ הוא סימן מובהק למקור אחר.

דילמן ״מתרץ״ איפוא שבמקור זה לא היה כתוב אלא ויבא יעקב בית־אל, ולכך הוסיף ״העורך״ ממקור אחר את שמו הקודם של המקום: לוזה (וגם המלה הוא), ועוד: אשר בארץ כנען.

ברם, איזו מטרה בקש ״העורך״ להשיג בתוספות אלה? ומדוע הסתפק בפסוקים א׳ וג׳ בשם בית־אל ללא כל תוספת? באשר לשאלות אלה — מבקרי המקרא שכחו ליתן לנו תשובה.

קושיה אחרת בקשו למצוא בכך שבפסוק ח׳ מסופר, כי מניקתה של רבקה נמצאה אצל יעקב, בעוד שלמעלה כ״ד:נ״ט מסופר, שהיא יוצאת עם רבקה לכנען, וזאת מבלי שהכתוב ינקוב שם בשמה.

והנה, מובן למדי הוא שכאן, כאשר כל בית יעקב מתאבל על מותה של אשה זו ואף קורא עץ אלון בשם על שום אבל זה, חשובה המינקת כדי לכנותה גם בשמה, בעוד שלמעלה היא מוזכרת בלי נקיבת שם, כמינקת רבקה, עם שאר הנערות המלוות את רבקה לארץ כנען (בראשית כ״ד:ס״א). כיצד הגיעה עתה אל יעקב — אם נשלחה על ידי רבקה לקראתו או שהלכה אליו אחר מות רבקה מרצונה שלה, לנו אין ענין מיוחד לדעת זאת. מכל מקום ניתן לקבוע שפסוקנו, שאותו מיחסים למקור אחד, מניח את המסופר לעיל כ״ד:נ״ט, המיוחס למקור שלישי, כידוע.

(ולחלק השני) –
הפסוקים ט-טו מיוחסים למקור אחר, משום לשונם, וכמובן שהמלה ״עוד״ (פסוק ט׳) קשה לפי זה. העצה — ״העורך״ הוא שהוסיף אותה.

מסובך יותר לדידם הוא פסוק י׳, בו משנים את שמו של יעקב לישראל, ללא כל הסבר. כדי שלא יהא מקום להסיק, שהמקור הזה מתייחס כאן לאמור לעיל ל״ב:כ״ט — פסוק שלפי דילמן שייך למקור אחר, נאלץ הלה לומר, כי אמנם היה הסבר לשינוי השם במקור זה, אלא ש״העורך״ השמיט אותו בהתחשב עם ל״ב:כ״ט.

מפסוק י״ב יוצא שהארץ הובטחה גם ליצחק, דבר שאיננו מוזכר בשום מקום במקור האחר, אבל הוא מוזכר לעיל כ״ו:ג׳ אצל מקור שלישי. שוב סובר דילמן, כי אמנם דובר על כך גם במקור זה, אלא ש״העורך״ לא כלל זאת בתיאורו…

פסוק י״ד אינו ניתן ליחס, לדעת המבקרים, למקור מסויים, כי המצבה מזכירה את כ״ח:י״ח, ששייך למקור אחר, בעוד שבמקור ההוא אין מוזכרים מזבחות וקרבנות בתולדות האבות. וכאן אין ליחס את הפסוק ל״עורך״, כי לזה אין עוד ענין במצבות. על כן סובר דילמן, כי פסוק זה בא ממקור שלישי, אשר לו היה כאן תיאור של התגלות נוספת של השכינה בבית־אל וכנראה גם של שינוי שם יעקב, מאורעות שאחריהם הקים יעקב את המצבה.
והנה אין לדעה זו כל יסוד.

בביאורנו נראה שפסוק י״ד קשור הן עם המסופר לפניו הן עם הסיפור שאחריו באופן הדוק כל כך, שאין כל מקום לייחסו למקור אחר.

(קטע שלישי) –
הקטע שמורכב מן הפסוקים ט״ז-כ׳ מדבר בהולדת בנימין, במות רחל ובקבורתה. שוב מיחסים חלק ממנו — את הפסוקים ט״ז-י״ט — למקור אחד, ואילו פסוק כ׳ — למקור אחר (משום השם יעקב שבו). והנה גם מקור שלישי מדבר במות רחל ובקבורתה באפרת (בראשית מ״ח:ז׳). הווה אומר שגם המקור ההוא ידע על כך. אבל, טוען דילמן, לא ייתכן שידבר גם בהולדת בנימין, שכן לפי הפסוקים כד־כו, ששייכים אליו, נולדו כל בני יעקב בפדן ארם.
וגם כאן הדברים תמוהים.

לכאורה היה צריך להניח שדוקא ״עורך״, שמחבר זה אל זה שני מקורות שונים, יוסיף בפסוק כו, אחר המלים ״בפדן ארם״, את המלים: ובארץ כנען, וזאת כדי לסלק את הסתירה שבין שני מקורותיו, בעוד אשר המחבר האמיתי, שאיננו יודע על שום סתירה, מכיוון שרק זה עתה ספר על הולדת בנימין באפרת, מניח בשקט, כי הקורא את המלים ״אשר ילד לו בפדן ארם״ ידע להסב אותן על שאר הבנים ולא על בנימין.

באשר להזכרת השם יעקב בפסוק כ׳ — ראה בביאורנו. וגם את הסתירה המדומה בקשר למקום קבר רחל נבאר במקום.

*

ועתה לשאר הערותיו –
לפסוק ו –
לוזה וגו׳ – מן האמור ביהושע ט״ז:ב׳ מוכח שאין לוז זהה עם בית־אל.¹ על כן יש להניח, כי בית־אל היתה קרובה ללוז, שהרי יעקב לן מחוצה לעיר.² לפי הכתוב המוזכר שביהושע היתה בית־אל מזרחית ללוז. תחילה היה המקום שייך ללוז וגם נקרא בשם זה, אלא שיעקב נתן לו את שמו החדש — בית־אל.³

ובהערה –
1. שכן, לפרש שם ״בית־אל לוזה״ כשם עיר אחת, כפי שטוענים שוורץ, קנובל ואחרים, ודאי דחוק הוא.

*

לפסוק ח –
מתחת לבית־אל – פירוש לרגלי ההר שעליו היתה בית־אל.²

ובהערה –
2. ואין שום יסוד להנחתם של דילמן ואחרים ש״תמר דבורה״ המוזכר בשופטים ד׳:ה׳ זהה עם ״אלון בכות״.

*

לפסוק ט –
וירא וגו׳ – התגלות שניה זו, תכליתה היא שינוי השם יעקב לישראל. התגלות זו היתה בשם אל שדי, כאמור בפסוק יא, והנביא הושע מזכיר אותה.¹ היא באה אחרי הקמת המזבח על ידי יעקב.

עוד מוסב בבירור על ההתגלות המתוארת למעלה כ״ח:י״ג.² זו נועדה בעיקר להבטיח את בטחונו האישי של יעקב — ״אנכי עמך״ — ועל כן בא בה שם הוי״ה, ואילו זו שלפנינו — נושאה העיקרי הוא עם ישראל, העם אשר עתיד היה להכיר את שם הוי״ה בזמן משה רבנו ואשר בעיניו לא רצה ה׳ להיראות, עד לזמן הזה, אלא כאלהים וכאל שדי.

ובהערה –
2. ההנחה שהמלה ״עוד״ היא תוספת ״העורך״, אינה אלא תירוץ דחוק, שהרי גם המלים ״בבאו מפדן ארם״ מוכיחות, שההתגלות הראשונה היתה בשעת יציאתו לפדן ארם.

*

לפסוק י –
לעצם הברכה קודם שינוי השם, כמעין פתיחה, כמו למעלה ל״ב:כ״ז ואילך. ומכיוון שהפרשה היא כבר ידועה, אין עוד צורך לבאר כאן משמעות השם החדש, ושלא כמו אצל שינוי שם אברהם; השווה י״ז:ה׳.

לא־יקרא וגו׳ – פירוש בעוד שעד כה היה רק יעקב, הרי מכאן ואילך יהיה שמך בעיקר ישראל. מכאן ולהבא באים שני השמות בתורה לסירוגין. לעתים אפשר ליתן טעם לשימוש בשם האחד או האחר, אולם ברוב המקומות הטעמים דחוקים.¹

ישראל יהיה שמך – חזרה מילולית על משפט זה מצינו במלכים א י״ח:ל״א, והשווה גם מלכים ב י״ז:ל״ד.²

ויקרא את־שמו ישראל – בא להדגיש שרק עכשו נתקיים עצם שינוי השם, בעוד שהודעת המלאך שלמעלה³ לא היתה אלא הודעה מוקדמת.

ובהערות –
1. אמנם מבקרי המקרא טוענים לדעת, ששני מקורות משתמשים תמיד בשם יעקב, בעוד שמקור שלישי וה״עורך״ משתמשים בשם ישראל. ברם, אי אפשר לקיים ״כלל״ זה אלא אם כן מיחסים את כל המקומות שבהם בא השם ישראל, גם מטעם זה, למקור השלישי, ואם זה בלתי אפשרי — ל״עורך״. כך למשל שייכים הפסוקים א׳-ה׳ שבפרק מו, לדעת המבקרים, לאחד משני המקורות הראשונים, אך משום ״הכלל״ הנ״ל הכרח הוא ליחס את מחציתו הראשונה של פסוק א׳ שם למקור השלישי, ומאותו טעם הכרח לקטוע את הפסוק ב׳ שם וליחס מחציתו הראשונה ל״עורך״.

2. ויש אשר טוען (קינן), שזוהי תוספת מאוחרת, ולא משום טעם אחר אלא מפני שאחרת תהא סתירה להנחתו, שמחברם של ספרי המלכים לא הכיר את התורה.

*

לפסוק יא –
מחלציך – צאצאיו של אדם נקראים יוצאי ירכו או יוצאי חלציו; השווה להלן מ״ו:כ״ו, שמות א׳:ה׳, שופטים ח׳:ל׳, מלכים א ח׳:י״ט. ביטוי אחר לענין זה הוא יצא ממעים; השווה לעיל ט״ו:ד׳, שמואל ב ז׳:י״ב.²

ובהערה –
2. דוגמה זו מראה בבירור שהשוני בביטוי איננו מוכיח שוני במקורות.

*

לפסוק יט –
בדרך אפרתה הוא בית לחם – מן הכתוב בשמואל א י״ז:י״ב ובמיכה ה׳:א׳ יוצא בבירור שאפרת היא בית לחם.¹

ובהערה –
1. ואין איפוא כל טעם בהסרת המלים: היא בית לחם כתוספת מאוחרת יותר. כפי שהציעו לעשות קנובל וטניוס, ולקבוע מקומה של אפרת בקרבת רמה וגיבע, בין ירושלים ובית־אל.

*

ועוד דיון נרחב, על מקום קבר רחל, מופיע בפירושו על פסוק כ –
הוא מצבת קברת־רחל עד־היום – הכתוב קובע שבשעת סיפור המעשה המצבה עדיין קיימת, אך היא היתה קיימת גם בימי שמואל.¹ כיום אפשר לראות את קבר רחל, כשעליו מבנה מקומר, במרחק של שעה ושלושת רבעי בדרום מזרחה של ירושלים, כמהלך חצי שעה צפונית־מערבית מבית לחם.² והנה קיימת, לכאורה, סתירה בין מקומו של קבר רחל כפי שמצויין כאן, ובין זה המשתמע מן האמור בשמואל א.³ כי אם אמנם נפגשו שמואל ושאול, כפי שמניחים בדרך כלל, ברמה, הרי יוצא שהקבר היה בין רמה לגבעה, בגבול תחומו של שבט בנימין.⁴

אך כבר העיר י׳ הלוי⁵ בצדק, שהפירוש המקובל של הכתוב בשמואל איננו עומד בביקורת. מבינים את הנאמר שם⁶ ״עם־קברת רחל בגבול בנימין בצלצח״ כך שהדברים באים לקבוע מקום קבורת רחל, לאמור שהיה זה בגבול בנימין, במקום שנקרא צלצח. והנה קביעה זו נראית מיותרת לחלוטין. מיקומו של קבר מפורסם כל כך בתוך תחום שבט בנימין, ודאי שהיה ידוע היטב לבני בנימין, ויהיה זה תמוה ביותר ששמואל יצטרך לגלות לשאול, שאמנם הקבר נמצא בתחומו של שבט בנימין. על כן מבאר הלוי שיש להבין את האמור שם כאילו נאמרה המלה: אשר, לפני ״עם קברת רחל״. לפיכך אומר שמואל אל שאול: ומצאת שני אנשים שהם מסביבת קבר רחל, ותמצאם בצלצח שבגבול שבט בנימין והם יבשרו לך בשם אביך, כי נמצאו האתונות.

בפסוק שאחריו מסופר, שבהמשך דרכו יפגוש שאול בשלושה אנשים, שעולים לבית־אל. מסתבר איפוא ששני האנשים, אשר ביתם באיזור קבר רחל, חזרו מעליה כזאת לבית־אל, וכאשר עברו בדרכם בגבעה, נתבקשו על ידי אבי שאול לספר לבנו על דבר מציאת האתונות. לפי זה יש בסיפור שבספר שמואל דוקא משום אישור למסופר בפרקנו, דהיינו שקבר רחל הנו דרומית לתחומו של בנימין, כלומר בתחום שבט יהודה.

ועיין גם בביאורם של הפסוקים שבשמואל⁷ כפי שמובא במדרש⁸ ובתוספתא סוטה י״א:ז׳. בתוספתא זו גורסים: על קבורת רחל, במקום: עם קבורת רחל, וגם הפשיטתא גורסת כן.⁹ וגם מן האמור בירמיהו ל״א:י״ד ״קול ברמה נשמע״ לא קשה.¹⁰ הרי זהו לשון פיוטי שאין להסיק ממנו שום מסקנה היסטורית. או שיש לפרש עם התרגום:¹¹ ברום עלמא (בשמים הרמים), או שהנביא רואה בנבואתו, שרחל אמנו מופיעה ברמה, מקום ריכוזם של העומדים לצאת לגלות, כדי לבכות שם על גורל בניה — אף אם קבורתה שלה היתה דרומית מכאן.

ובהערות –
4. המבקרים נולדקה, דליצש ודילמן סוברים שישנו שתי מסורות שונות בנוגע למיקומו של הקבר, האחת של בני אפרים, היא זו שבספר שמואל, והאחרת של בני יהודה, היא זו המוזכרת בפסוקנו.

10. אילו רצו להבין מפסוק זה שרחל נקברה ברמה, תהיה זו מסורת שלישית!