פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק שלישי

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק שלישי.

בראשית לד מספר את סיפור אונס דינה. לפי פרידמן הוא כולו ממקור J, והוא לא מעיר עליו הערות. ואולם יש לציין כי יש חוקרים המשייכים אותו למקור נפרד ומאוחר, מימי עזרא ונחמיה.
להלן אביא את הפרק, כדי שיהיה קל יותר להבין את הערות רד"צ הופמן, שאוסיף אחריו.

בראשית לד –
   א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. טו אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר. טז וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. יז וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. יט וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. כב אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. כו וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. כז בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. כח אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. כט וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. לא וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

*

הערות רד"צ הופמן (שמתווכח בעיקר עם דילמן) –

לפסוק ד –
הילדה – ביטוי לחיבה יתרה.¹

1. או משום גילה הצעיר של דינה, כאמור לעיל בסוף ד״ה ותצא דינה (המ׳). מכל מקום אין מכאן ראיה שפסוק זה בא ממקור אחר מאשר קודמו, שבו נאמר נער.

לפסוק ו –
ויצא – שכן יעקב ישב מחוץ לעיר.¹

1. אם דילמן מיחס פסוק זה למקור מסויים, הרי יוצא, לדידיה, שמחבר זה ידע גם על תוכנה של מחציתו השניה של פסוק י״ח ואילך, פסוקים שהוא עצמו משייך למקור אחר.

לפסוק ח –
שכם בני וגו׳ – אך טבעי הוא שחמור איננו מדבר על מה שנעשה, ושהוא מבקש את ידה של דינה לבנו כאילו לא קרה מאומה.¹ חמור חושב שעל ידי הנשואין עם דינה יתקן בנו מה שעיוות, ועל כן הוא רוצה להשכיח את העבר.

1. ואין איפוא כל ראיה מכאן שמחברם של פסוקים אלה איננו יודע על מעשה האונס.

לפסוק יג –
וידברו … ויאמרו אליהם – כמו שבא לעתים קרובות בקשר לנאומים חגיגיים; השווה ויקרא א׳:ב׳, במדבר ח׳:ב׳, יחזקאל י״ד:ד׳, כ״ט:ג׳.¹

1. ואין איפוא כל צורך לקרוא: וידברו במרמה, כפי שעושים אולסהאוזן ודילמן, וגם אין צורך לפרש ״וידברו״ כמו בדברי הימים ב כ״ב:י׳, כפי שעושים גזניוס. דליצש ואחרים.

לפסוק כז –
בני יעקב – לפי תרגום יונתן הכוונה לשאר בני יעקב, להוציא שמעון ולוי¹ שעליהם מסופר בפסוק הקודם ״ויצאו״.

1. שטראק מוכיח נכונותו של תרגום זה על ידי דוגמות רבות. השווה ״בישראל ובאדם״ (ירמיהו ל״ב:כ׳), ״ועם אדם״ (תהלים ע״ג:ה׳), ״ואת העם״ (לעיל י״ד:ט״ז), ״בגדי הקדש״ (שמות ל״א:י׳, ל״ה:י״ט).

ועוד לאותו פסוק –
אשר טמאו אחותם – משום שטמאו את אחותם. כל יושבי שכם נחשבים לאשמים, לא רק משום שלא נשמע אפילו קול אחד נגד מעשה הפשע, אלא גם משום שהכל הסכימו להמול על מנת ליטול לידיהם רכושה של משפחת יעקב לאחר מכן (פסוק כ״ג).²

2. לפי זה נראה חשדם של דילמן ואחרים לגבי מהימנותם של הפסוקים כ״ז-כ״ט כבלתי מבוסס לחלוטין.