פרשות חיי שרה ותולדות, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

פרשות חיי שרה ותולדות, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

בראשית כג – קניית מערת המכפלה – שייך כולו למקור P.

בראשית כד – סיפור מפגש עבד אברהם עם רבקה – שייך כולו למקור J.

המורכבות היא בעיקר בפרק הבא.

*

בראשית כה –
מקור E –
א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. ב וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ. ג וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים. ד וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. 

מקור RJE, עורך הביניים –
ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. 

ומכאן מתחיל מקור P, למעט שני קטעים מאת העורך R, שאותם אכתוב בהדגשה, ועוד משפט אחד מ-J, שאציין בנפרד –
ז וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. ח וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. ט וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. י הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ. 

יא וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ

סוף הפסוק מ-J –
וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. 

וממשיך –
יב וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם. 

יג וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא. טו חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה. טז אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם. יז וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. יח וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל.

(עד כאן פרשת חיי שרה, ומכאן פרשת תולדות, באופן שחופף כמעט במדיוק את החלוקה למקורות)

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. 

כ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. 

ומכאן מתחיל מקור j –
כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. כו וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב. כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

*

פרידמן מעיר שתי הערות –
א. בקטע הראשון מוזכרים מדן ומדיין, שיחזרו אחר-כך בסיפור יוסף במקור E, בשם מדנים ומדיינים. אולי נחזור לזה כשנגיע לשם.
ב. מקור P לא מספר על הולדת יעקב ועשיו, אלא קופץ מהדיווח על נישואי יצחק ורבקה כאן לסיפור על נישואי עשיו להלן.
פרידמן אומר שזה אחד מהפערים הבולטים במקור זה, שבדרך כלל ניתן להיקרא כסיפור רציף כשהוא נקרא לבדו.

ואני אעיר הערה נוספת –
שתי הוספות העורך כאן, שכתבתי בהדגשה לשם ההבחנה, הן באמת כותרות כלליות, שהיו יכולות להיות מוספות בשלב מאוחר יותר, כפי שאנו מכירים גם בספרים אחרים – למשל, הכותרות שנוספו לתהילים.

*

ואילו רד"צ הופמן אומר –
מדן – המדנים מוזכרים להלן ל״ז:ל״ו, אך נראה, ששם הם זהים עם המדינים שמוזכרים בפסוק כ״ח שם. ואולי נתמזגו שני אלה לעם אחד.

ולגבי פסוק יא הבעייתי אומר רד"צ הופמן (ומכאן נבין למה 'שברו' את הפסוק) –
ויברך – ברכת ״כי ברך אברכך״¹ עוברת עתה על יצחק, והוא חי בנגב, בקרבת באר לחי ראי. שם, ליד הבאר הזאת חנה יצחק עם עדריו המרובים. ״ויברך״ זה מדבר בברכה הארצית, ולכן בא כאן השם אלהים. הברכה המיוחדת המובטחת ניתנת ליצחק רק מאוחר יותר.²

ובהערה –
2. להלן כ״ו:ב׳ ואילך. והנה מבקרי המקרא במבוכה גדולה. לפי השימוש בשם אלהים יש לייחס פסוק זה שלפנינו ל״מסורת היסוד״, והרי לפיה היה חי יצחק, כמו שאר האבות — לדעתם — כל הזמן בחברון דוקא. הם נאלצים איפוא להודות, שגם לפי ״מסורת היסוד״ לא ישבו האבות כל הזמן במקום אחד אלא התהלכו בארץ, הווה אומר שהיא תואמת בזה את ״שאר המקורות״. שאם לאו, אין להם מנוס מן התירוץ הנואש שהעורך המדומה שילב את מחציתו הראשונה של פסוקנו בתיאור זה, אחר שלקחה ממקור אחר. ואין לראות כלל, למה יעשה כן דוקא במקום זה.

*

גם פרק כו – סיפור יצחק בגרר – הוא ממקור J, למעט שני הפסוקים האחרונים, השייכים ל-P –

לד וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. לה וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.

*

ורד"צ הופמן מעיר על כפילות הסיפורים –
מאביו למד יצחק כלל זהירות זה, לומר על אשתו — אחותי היא, בהיותו בארץ זרה. ואם לא נלקחה רבקה לבית אבימלך כפי שנלקחה שרה בשעתו,² הרי זה, לכאורה, משום שאבימלך למד ממה שאירע בימי אברהם.³

ובהערה –
3. ושוב, אין איפוא כל הכרח לומר שמחבר פרקנו לא ידע את המסופר בפרק כ, ומה גם שמחבר פרקנו הוא, לפי דילמן, אף מחברו של פרק י״ב, בו מסופר על מאורע דומה. אדרבא, קשה יהיה להסביר, לדעתם של אלה, מדוע לא נלקחה רבקה לבית המלך כפי שנלקחה חמותה.

ועל הכפילות בסיפור הבארות הוא כותב –
אחרי מות אברהם – מעשה סתימת הבארות שעליו מסופר בפסוק טו, היה איפוא סמוך למות אברהם, וזה תואם את המסופר על מות אברהם אשר אירע חמש עשרה שנה אחרי הולדת יעקב ועשו, לאחר שכבר גדלו הנערים; השווה לעיל כ״ה:כ״ז.¹

ובהערה –
1. התאמה זו עם הכרונולוגיה המתקבלת מ״מסורת היסוד״ מראה על אחידותו של פרק זה עם ״מסורת היסוד״. והנה יש מן המבקרים שרוצים ליחס את הפסוקים טו ויח דוקא ל״עורך״. הלה מצא, לדבריהם, במקור אחד, כי אברהם חפר הבארות שבנחל גרר, בעוד שבמקום אחר יוחס מעשה החפירה ליצחק, וכדי ליישב סתירה זו הוסיף שני הפסוקים הללו, לאמור — הבארות נחפרו על ידי אברהם ונפתחו מחדש על ידי יצחק. אלא שאף לדידם לא הסגנון ולא התוכן של הפסוקים מראה על התערבות יד זרה.

ובהמשך, על קריאת השם 'באר שבע' בשנית –
על־כן – רק ברית שניה זו קבעה את השם באר־שבע לתמיד. ואם יצחק רק חזר ומצא את הבאר שחפרה אברהם, אזי מותר להניח שגם חידש את השם שנתן לה אביו, ואם כך מוסב פסוק י״ח גם על מאורע זה.

*

וגם פרק כז – תחילת סיפור יעקב ועשיו, כולל גניבת הברכה – הם ממקור J, ושוב למעט הסיום, ששייך ל-P, ופותח את הקטע הבא –

מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

*

בראשית כח –
ממשיך עם מקור P –
א וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. ד וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. ה וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. ו וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. ז וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם. ח וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

כאן מסתיימת פרשת תולדות, וכאן גם מסתיים המקור  P, לפי החלוקה של פרידמן, ובפרשה הבאה יופיעו שוב מקורות J ו-E.

*

ועתה להסברו הארוך של רד"צ הופמן, בהערה לכ"ו, לד.

תחילה הוא מפרט את טענת הביקורת, שחזקה בעיניו –
2. באשר לעריכתו של קטע זה, דומה שיש בו משום תופעה, שכמעט מכריחה אותנו להסכים במשהו למבקרים. שכן. כאשר קוראים הפסוקים לד-לה שבפרק כו (-שהבאתי לעיל) ומיד לאחר מכן מכ״ז:מ״ו עד כ״ח:ט׳ (-שהבאתי גם כן), הרי שמקבלים סיפור בהמשך אחד. עשו לוקח נשים כנעניות, ומעשה זה גורם מורת רוח להוריו. על כן אומרת רבקה ליצחק, שאם יעשה כן גם יעקב, הרי היא תעדיף למות.
לפי זה קורא יצחק ליעקב ומברכהו ומצווה עליו ללכת לפדן ארם ולא לקחת אשה מבנות כנען. מששומע עשו על ברכה זו ועל דברי יצחק אביו, הוא הולך אל ישמעאל ולוקח את בתו של הלה לאשה. לפי זה כלל לא הגיעה הברכה ליעקב על ידי ערמה, אלא אביו נתנה לו, מעין צידה לדרך, בשלחו אותו לפדן. עוד יוצא שיעקב כלל לא ברח מפני עשו, אלא יצא לחרן בשליחות אביו. ואכן, קנובל ושרדר רואים בפסוקים אלה (בראשית כ״ו:ל״ד-ל״ה וכ״ז:מ״ו – כ״ח:ט׳) את סיפורה של ״מסורת היסוד״, בעוד שאת הפסוקים א׳-מ״ה שבפרק כז הם מיחסים ל״מקור השלישי״, אותו מקור שמשתמש בשם ה׳ כבר בספר בראשית (J), ואשר גם ניכר לפי סימנים אחרים.

ואז עונה –
תחילה, שיצחק כלל לא היה זקן אז, יחסית, ואם כך למה חשש למות? –
ברם, כבר פסוק מ״ו שבפרק כז גורם למבקרים לקושי מסויים. בומר ודילמן אינם רוצים ליחסו ל״מסורת היסוד״, משום שמלות הפתיחה של פרק כח מראות את יצחק, כשהוא פועל באופן עצמאי. ואמנם, יוזמתה של רבקה אינה מובנת לפי המיוחס ל״מסורת היסוד״, שהרי לפיה אין רבקה מפלה את יעקב לטובה כלל ועיקר. ומכיוון שפסוק מ״ו זה איננו יכול להשתייך ל״מקור השלישי״, שוב צריך לומר ש״העורך״ שילב אותו כאן, כדי לחבר בעזרתו את שני המקורות. אך אם כן, הרי שפסוק א׳ של פרק כח, ששייך ל״מסורת היסוד״, מביא דבר בלתי צפוי לחלוטין. שכן יצחק הוא עתה בן מאה שנה, וקשה להניח שחש מותו מתקרב, כשאמו הגיעה לגיל מאה עשרים ושבע ואביו אפילו לגיל מאה שבעים וחמש.
שונה הדבר, אם מסופר כבר קודם ״ותכהינה עיניו״, כי אז ניתן להבין שיצחק חש, שימיו ספורים על פי החלשת כוח הראיה שלו.

ושנית, מדוע הוא מסיר ברכתו מעשיו? –
אך מלבד זאת יקשה, כיצד זה יסיר יצחק את ברכתו מבנו בכורו ויעבירנה, ללא משים וללא כל סיבה הנראית לעין, לידי אחיו הצעיר. ואילו היה זה כדי להעניש את עשו על שלקח נשים כנעניות, הרי יקשה עוד יותר — היאך לא הזהיר את עשו מפני מעשה כזה כמו שמזהיר את יעקב? ואם תאמר שרעתן של בנות חת לא היתה ידועה עד שנתנסה בה במורת הרוח שגרמה לו, או אז ודאי שעשו ראוי לעונש עוד פחות מזה.

ושלישית –
עוד יקשה לפי ״מסורת היסוד״, כיצד זה שאותו עשו, אשר מיד בראותו ״כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו״ (בראשית כ״ח:ח׳) לוקח זאת ללבו ושואף למלא אחר משאלת אביו, כיצד הוא מוותר בלי אומר ודברים על ברכת האב והוא מוצא ממנה לחלוטין.

לכן המסקנה –
צריך היה איפוא להודות שישנו חלל ריק ב״מסורת היסוד״, ולפחות היה צריך לקרוא כ״ז:א׳ ״ויהי כי זקן… מראות״ לפני כ״ח:א׳.

ולכן –
נטיב איפוא לעשות אם נראה בכל הקטע הזה יחידה אחת,

ומוסיף, על חזרת הברכות –
ומה גם שכל הטענות, שמעלים כנגד תפישה זו. אינן אלא טענות מדומות. רוצים לראות בפסוקים כ״ח-כ״ט שבפרק כז ברכה אחרת מזו שבפסוקים ג׳-ד׳ שבפרק כח. והרי כל אחד רואה שהברכה הראשונה מוסבת על יעקב באופן אישי, ולפחות איננה מדברת בזרעו אחריו, בעוד שהשניה ניתנת, כאשר יעקב יוצא לקחת אשה, וכאן מתאימה יותר הברכה ״ויפרך וירבך״ וגו׳; השווה, אחתנו את היי לאלפי רבבה״ (בראשית כ״ד:ס׳).

ועוד, על שמות האל שבברכות –
עוד רוצים להוכיח את שוני המחברים בשוני שבשמותיו ית׳, כשבכ״ח:ג׳ בא אל שדי בעוד שקודם בכ״ז:כ״ח בא השם אלהים. ושוב, אין בזה קושיה כלל. בכ״ח:ג׳ ניתנת הברכה המתאימה להזדמנות זו, היא ברכת אברהם (לעיל י״ז:ו׳ ואילך), וברכה זו נתן ה׳ בשם אל שדי, ולכן בא שם זה גם כאן; השווה ביאורנו לי״ז:א׳.

ולבסוף, בעניין שמות המקומות –
ולבסוף, טוענים שיצחק מדבר על פדן ארם בעוד שרבקה מציינת את מולדתה בשם חרן (בראשית כ״ז:מ״ג). אך גם זה פשוט, שרבקה קוראת למקום הולדתה בשמו המדוייק, בעוד שיצחק משתמש בביטוי המציין את האזור כולו באופן כללי; השווה ביאורנו לכ״ה:כ׳.