גירוש ישמעאל בתורת התעודות, לפי רד"ץ הופמן

סיפור גירוש ישמעאל, לפי תורת התעודות.
אעקוב כאן אחרי החלוקה של פרידמן בספרו, על תחילת פרק כא בבראשית, ששייך לדבריו למקורות שונים.
למעט הערה אחת אין הסברים, אך נראה שמה שהוביל לחלוקה זו כפילות הניסוח.

בראשית כא
מקור J –
(א) וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר

מקור P –
…וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

(פרידמן מעיר, כי כאן באופן חריג שם ה' בא במקור הכוהני, וזאת כנראה מתוך תיקון העורך, שרצה להתאים את הנאמר לחלק הראשון של הפסוק, המקביל לו)

ושוב J –
(ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו

ושוב P –
לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.

(זה ממשיך את הכתוב הקודם, וכן המילה דיבר חוזרת בשניהם)

והוא ממשיך עם P –
(ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק.

(ד) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים.

(ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

ועתה מתחיל E –
(ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי.

וניסוח חלופי שוב ב-J –
(ז) וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו.

ומכאן ועד סוף הפרק הנוסח הוא של E, לדבריו. בהמשך אכן מופיע שם 'אלוהים'.

*

מאידך, כמובן, אפשר להסביר את הכפילויות האלה כדרך הביטוי המקראית. גם בשירה ובספרות החוכמה שתי צלעות הפסוק חוזרות על אותם הדברים כדבר שבשגרה.

*

ורד"ץ הופמן כותב, בפירוש על פסוק א –
כמה תופעות תמוהות בפרק זה. האחת היא בשמות הקדושים השונים הבאים כאן. בפסוק הראשון בא פעמיים השם ה׳, ואילו לאחר מכן בא תמיד השם אלהים.¹

אף על פי כן לא קשה לראות, שכל הפרשה מהווה יחידה אחת, וכפי שנראה בהמשך הדברים. אמת, שגם לנו קשה להסביר את השימוש בשמות השונים. ברם, כלל אין זה נחוץ להוכיח בכל מקום שדוקא שם זה ולא אחר מתאים בו. די בכך שהשימוש בשם מסויים איננו מתנגש בהוראתו המקובלת. ובאשר לשאר הקשיים, נבאר כל אחד מהם במקומו.

וההערה –
1. כמובן שהמבקרים פותרים קושי זה על נקלה. לדעתם לקח ״העורך׳ את מחציתו הראשונה של פסוק א׳ מ-J, את הבא אחריו לקח מ״מסורת היסוד״ (Grundschrift), ועוד שינה במחציתו השניה של הפסוק א׳ את השם אלהים לשם ה. אלא דא עקא, גם הפסוקים ז׳-כ״א יש בהם ביטויים וניבים שאינם תואמים את מה שנקרא בפיהם ״מסורת היסוד״, ולכן יש, לדעתם, ליחס קטע זה למקור E השני.
דומה שעמל רב עמל העורך המדומה כדי לערוך פרק זה, שהרי משלושה מקורות שונים הרכיבו. אולם, כמעט ואין פרק במקרא, שבו תהא ניכרת אפסותה של ההנחה על אודות המקורות E ו-J באופן ברור כל כך כמו בפרקנו, בו באים בקשר הדוק ביותר השמות ה׳ ואלהים, קשר שרק בעלי משפט קדום ינסו להתירו. שכן, בנקל יראה כל מי שעינים לו לראות, שאין להפריד בין הפסוקים א׳ וב, שמהווים יחידה אחת, וראה בפנים.

(וזה ההסבר שלו) –
וה׳ – שם זה בא כאן מן הסתם בקשר אל הפסוק האחרון של הפרק הקודם. אותו ה׳, אשר שמר על שרה באופן נסי, כאשר היתה בביתו של אבימלך, אותו ה׳ פקד אותה סמוך לכך באופן נסי ונתן לה את הבן המובטח. רק בפסוקים הבאים שוב משתמש הכתוב בשם אלהים, השם שבא לאורך כל פרשת ברית המילה,² ובזה נוצר קשר הדוק בין הולדת יצחק וברית זו. הבן המובטח הוא בן המילה, זה שנולד תמים, אחרי שאברהם נתקדש בברית המילה, בניגוד גמור לישמעאל, ״בן הערלה״, כפי שהוא נקרא בפי הפייטנים,³ בן אשר גם מצד אמו לא נראה מסוגל להמשיך את שליחותו של אברהם. ומשום כך יש הכרח בגירושו של ישמעאל סמוך להולדת יצחק.

(ובהמשך, על פסוק ז) –
ותאמר – בפסוק זה מוסר לנו הכתוב אימרה אחרת של שרה, אותה ודאי אמרה חדשים אחדים אחרי הלידה, כאשר באופן נפלא נשתמרה לה לשרה רעננות נעורים שניה זו, בהיותה מינקת בנה. היה זה איפוא נס ממושך. והיא מדברת בצורה פיוטית.

(ובהמשך, לפסוק יז) –
אלהים… מלאך אלהים – כיוון שהגר ובנה נפרדו באופן מוחלט מביתו של אברהם, שוב אין מופיע לה ה׳ כי אם אלהים, מי שברא את העולם וזן ומקיים את הברואים שבו.

(ועוד בהמשך, לפסוק לג) –
(לג) וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֵ֥ל עוֹלָֽם׃

שם – מוסב כנראה על העץ. תחת העץ קרא אברהם אל ה׳, שמתפרש מיד לאחר מכן על ידי ״אל־עולם״. ה׳ הוא אלהי הנצח, האל הנעלה מכל זמן, האל שאינו משתנה ואשר מקיים הבטחותיו. אבימלך, לעומת זאת, משתמש בשעת כריתת הברית, בהתאם לעמדתו האלילית, בשם אלהים.

*

ובהמשך, בפסוק לא, הוא מתייחס לעניין אחר הקשה בפרשה, והוא הקריאה בשם לבאר שבע, שכאן נעשית על-ידי אברהם, ובהמשך על-ידי יצחק, מה שגם כן מעיד על מקורות שונים. והוא כותב –

באר שבע – המלה שבע איננה מתפרשת כאן מלשון שבועה אלא מלשון שבע, המספר.

כי שם נשבעו – פירושו איפוא, כי שם ערכו הסכם, שנתקדש במספר שבע המקודש. והנה, להלן כ״ו:ל״ב מסופר על אודות עבדי יצחק, שחפרו אף הם באר במקום הזה, באר שאותה קרא יצחק בשם שבעה, ולפיה שם העיר — באר־שבע. 

(ותשובתו) –
ואין בזה סתירה כלל, שהרי גם כ״ב:י״ט מסופר, שאברהם התגורר בבאר־שבע, וגם כ״ו:כ״ג נקרא שם זה על העיר, כלומר עוד לפני שעבדי יצחק חפרו את הבאר; אלא בשתי בארות מדובר כאן, האחת מימי אברהם, והאחרת שחפרוה עבדי יצחק.² ונראה, שיצחק חידש את מתן השם לעיר, כשם שחידש את הברית, אשר כרת אברהם את אבימלך. יחס דומה מצינו לגבי העיר בית־אל; השווה ביאורנו להלן ל״ה:ט״ו.

ובהערה –
2. ומן הראוי לציין, שהחוקר רובינסון, אשר זיהה את באר שבע המקראית בביר־אם־סבע של היום (לדברי אחדים — באר האריות, אך יותר מסתבר — באר הקללות, השווה 177, ZDMG xxii), מצא שם שתי בארות בעלות מים צחים מעולים, ושתיהן עתיקות ביותר.

(חלק זה בהסברו פחות משכנע אותי).

*

ואסיים בדבריו הכלליים והיפים, המופיעים ביחס לפסוק יד –

כל מי שיש עוד בלבו ספק כלשהו לגבי אלוהיותו של התנ״ך, יכול היה להתיר ספקותיו על ידי קריאת פרק זה בלבד. נשאל נא את זה אשר קורא את סיפורי המקרא כספר היסטוריה חילוני: לצדו של מי עומד כאן המספר התנכ״י, לצדם של הגר וישמעאל או לצדם של שרה ויצחק? הרי ברור, שהרושם הראשון, שאנו מקבלים בקריאת פרק זה, הוא זה של רחמנות על מצבה של האם המגורשת עם ילדה. דומה שרק קנאתה של שרה היא, אשר הביאה לגירוש אכזרי זה. והנה, כאשר האמה ובנה קרובים לגוע בצמאון, הקב״ה דואג לשניהם.

ודאי שהמספר רוצה לצדד להם להגר ולישמעאל, כך יאמר קורא זה. אולם, כיצד יתאים לכך הציווי האלוהי ״כל אשר תאמר אליך שרה״ והקביעה המוחלטת ״כי ביצחק יקרא לך זרע״. הרי זה צידוד לשרה וליצחק!

התשובה הנכונה היחידה שאפשר לתת לפתרון סתירה מדומה זו, שלא הרי התנ״ך כהרי יצירתו הספרותית של בשר ודם. סופר המספר, את השקפותיו ודעותיו האישיות הוא משקיע בתוך העובדות. ואלו ספרי הקודש, את כל המאורעות כפי שהם התרחשו, הם מתארים, והם מניחים בזה לכל פרט ופרט לקבל את המשקל הראוי לו. אם מתאר איפוא התנ״ך את גירושם של הגר וישמעאל כמעשה של הכרח וכמשתלב בתוכניותיו ההשגחתיות שלו ית׳, הרי יש ויש מקום למידת הרחמנות לגבי אלה, אשר המעשה ההכרחי פוגע בהם לרעה. הן גם הנביאים מרחמים על העכו״ם, כשעליהם לנבא להם רעות.

*

אוסיף כאן את דברי פרידמן על פרק כ, שלפי חלוקתו שייך למקור E, למעט החצי הראשון של פסוק א' שהוא של העורך. הוא כותב שכאן תחילתו של מקור E, אבל לא נראה שזו תחילתו המקורית של מקור זה, שכן אברהם ושרה צומחים משום-מקום. נראה שהעורך RJE העדיף עד כה את מקור J, לכן איננו יכולים לדעת מה קדם לכך במקור זה, ואם הוא כלל סיפור בריאה, מבול, תולדות ועוד.