סיפור סדום בתורת התעודות, לפי רד"ץ הופמן

בשבת, פרשת לך-לך, קראתי את הפסוק הבא (מהפרשה הבאה, וירא), והוא בלט לעיניי, כי בו נראה שלוט הוצל בזכות אברהם, ולא בזכות עצמו, ומכאן שלא היה צדיק. כך נאמר בו –

וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.
בראשית יט, כט.

ואכן, לפי חז"ל לוט לא היה צדיק (לא מאוד, לפחות. בניגוד לדעת הנוצרים שרואים בו צדיק גמור), למרות שהם מזכירים גם כמה דברים בשבחו. הנה חלק מהפרשנויות –

רבי סעדיה גאון הקדום אומר –
ומה שתלה וישלח את לוט בויזכר אלהים את אברהם – אפשר לפרש בשני אופנים:

א. לוט לא היה צדיק, ונעשה צדיק על־ידי אברהם;

ב. שהיה צדיק, ואפשר היה שיתנסה ביסורים, כדרך שאר הצדיקים הסובלים, ובגלל אברהם הוסר ממנו דבר זה.

רש"י מוצא מעט זכות –
ויזכור אלהים את אברהם – מה היא זכירתו של אברהם על לוט? נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר במצרים: אחותי היא (בראשית י״ב:י״ט), ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו. לפיכך חס הקב״ה עליו.

רמב"ן מוצא זכות אחרת –
ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט – ענין הכתוב הזה כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר: וילך אתו לוט (בראשית י״ב:ד׳) כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו. וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדף המלכים בעבורו.

רד"ק –
ויהי בשחת – אמר זה אחר שאמר וישכם וישקף להודיע כי בזכות אברהם הציל האל את לוט, כי אף על פי שהיה צדיק לא היה כל כך צדיק שינצל בזכותו, אם לא היה זכות לו אברהם. ועתה הודיעו האל כשהיה משקיף על פני סדם ועמרה כדי שלא יפל לבו עליו על לוט בן אחיו הודיעו שנצל.

*

והנה, עתה הסתכלתי – לצורך משהו אחר, בתנ"ך פרידמן שברשותי, שמציג את התורה בצבעים שונים לפי תורת המקורות (זה המקסימום שהצלחתי להשיג במצב החוסר הספרותי שיש בישראל  בתחום זה), וראיתי שפרקים יח-יט – שלושת המלאכים המבשרים את אברהם והפיכת סדום, שהם כסיפור אחד ששני חלקיו קשורים זה לזה – הם כולם ממקור J, חוץ מפסוק אחד – הפסוק שלנו – שהוא מסומן כשייך למקור P.

התייחסות יפה לעניין זה נמצאת אצל רד"ץ הופמן, שהרבה בפירושו להתייחס לדברי המבקרים. כאן נמצא גם את עיקר טענתם וגם הצעה לתשובה להם. כך הוא כותב (ואצרף גם את ההערות הרלוונטיות) –

(טענה ראשונה) –
ויהי בשחת וגו׳ – אין זה שהשחתה זו באה שלבים שלבים, וששהות היתה בידי לוט להציל את עצמו אחרי שההשחתה כבר החלה.¹ 
(1. כפי שאמנם רוצים להבין כמה ממבקרי המקרא מביטוי זה, והם מיחסים מטעם זה ומטעמים נוספים (ר׳ הערות 38 ו־45) פסוק כ״ט זה ל״מסורת היסוד״, כאילו יש בפסוקנו משום תיאור אחר ושונה של המאורעות ממה שמתואר בפרקים יח ויט עד כח.)

שכן, אילו כך היה, לא היה כל צורך בהתערבות הנסית שלו ית׳. ועוד, יקשה להבין, מדוע זה לא הצילו עצמם גם אחרים.² עצם העובדה שמדובר כאן בהצלת לוט כתוצאה של התערבות אלוהית, מראה איפוא שבקטאסטרופה פתאומית הכתוב מדבר.

(טענה שנייה, אותה הזכרתי בדברים לעיל) –
ויזכר אלהים וגו׳ – מן התיאור דלעל נתקבל אולי הרושם שלוט בזכות עצמו ניצל, ואלו מכאן משמע, שרק בזכות אברהם היתה לו הצלה.³ 
(3. ובשוני מדומה זה נימוק נוסף בפי המבקרים לדעתם בדבר מקורו של פסוק זה).

ונראה שיש להבין את ענין הצלת לוט כך: ודאי שלוט לא מושחת היה כמו אנשי סדום, ואילו היה נמצא במקום אחר, גם לא היה ראוי לעונש חמור כל כך. אולם, להינצל בדרך נסית מתוך סדום שנידונה לכליה, לכך לא היו זכויות בידו.

הרי במפורש אמר האלהים אל אברהם — ״לא אשחית בעבור העשרה״,⁴ כלומר רק אם יימצאו לפחות עשרה צדיקים, לא תישחת העיר. משמע שצדיקים במספר קטן מזה, מכיוון שאין בכוחם להציל את בני עירם — יושמדו הם יחד עם הרשעים. וכך גם אומרים המלאכים אל לוט — ״פן תספה בעון העיר״.⁵ ואכן קורה, וכבר קרה לעתים קרובות למדי, שהצדיק נאסף עם שכניו הרשעים, בעוונם של הללו.⁶
(6. השווה לעיל יח, לפסוקים כג-כו (המ׳).)

הצלתו ״מתוך ההפכה״ אינה באה לו איפוא ללוט אלא בגין זכותו של אברהם דודו ובגין תפלתו של זה. וגם אלמלא נאמרו הדברים במפורש כך בפסוקנו, אפשר היה להבין זאת מתוך התיאור שלפנינו. כך מוכח מן העובדה שבכל הזדמנות לוט מוכיח את עצמו כאדם חלש אופי ומחוסר אמונה, עד שיקשה להבין, מדוע זה יצלוהו המלאכים חרף רצונו, כמעט בכוח. וכך משמע גם מן התיאור בכללו, לפחות בקריאה בין השיטין: המלאכים המבקרים אצל אברהם הם המלאכים המבקרים אצל לוט. אברהם מבקש רחמים על כל אנשי סדום, ובן אחיו הוא זה אשר ניצל, יחידי.⁷

(טענה שלישית) –
אלהים… אלהים – עוד יש להסביר, מדוע זה בא כאן השם ״אלהים״, בעוד שקודם לכן השתמש הכתוב בשם ה׳.

(ותשובתו הולכת לפי הדעה כי שם 'אלוהים' מציין את מידת הדין) –
והנה יש לדעת, שכשם שהצדק האלוהי תובע, בתנאים מסויימים,⁸ שהצדיק יאבד מן הארץ יחד עם שכניו הרשעים, כך תובעת מידת הצדק האלוהי גם עשיית חסד לצדיק הדור, בחינת ״עושה חסד לאלפים״,⁹ שלא לגרום לו לצדיק זה צער על ידי המתת שאר בשרו. אילו נאסף לוט ביחד עם אנשי סדום הרשעים, צער רב היה מצטער אברהם אבינו, צדיקו של עולם, אשר עוד קודם לכן הוכיח את החשיבות, שהוא מיחס להצלת חייו של קרובו לוט, כאשר סכן נפשו ביוצאו למלחמה עם מלכים גדולים וגיבורים.¹⁰ צער זה, אילו היה מצטער בו אברהם, לא היה עולה עם הצדק האלוהי. יוצא איפוא שהדבר, אשר חסד הוא לו ללוט, צדק הוא לגבי אברהם, ומכאן השימוש בשם ״אלהים״.

(וממשיך) –
אשר־ישב בהן – הכתוב רואה כיחידה אחת את כל הערים שגזר הדין האלוהי פוגע בהן, שכן לא ישב לוט אלא באחת מן הערים הללו, בסדום, שם גם נשבה בשעתו (ראה לעיל י״ד:י״ב).¹¹ ואף כי גם לעיל (בראשית י״ג:י״ב) משתמש הכתוב בביטוי דומה — ״ולוט ישב בערי הככר״, הרי מוכח גם שם מסופו של הפסוק, שמקום מגוריו בסדום היה.

(סיכום) –
מכל האמור יוצא שתפקיד פסוק כ״ט הוא לשמש מעבר־מבוא לסיפור הבא. מכיוון שראינו, שאברהם משקיף על סדום לדעת מה נעשה בה ובאחותיה, היינו מצפים לכך שלוט, שניצל זה עתה בזכות דודו זו הפעם השניה, יחזור־ישוב אל אברהם כבראשונה. ולא היא. אדרבה, עתה מתרחש המעשה שיש בו משום פרידה מוחלטת וסופית ביניהם. שני עמים יוצאים ממנו מלוט, הורתם ולידתם^א בטומאה, ואין הכתוב צריך לומר שמכאן ואילך לא יהיה עוד כל מגע בין שניהם. ואכן, לוט אינו מוזכר עוד.¹²
(12. בכך יש משום תשובה למבקרים המוזכרים (ר׳ הערות 36, 38 ו45). אך מן הראוי להזכיר עוד, שמבקרים אלה מיחסים רק את הפסוק כ״ט ל״מסורת היסוד״, בעוד שהסיפור הבא, מפסוק ל׳ ואילך, או שהם מיחסים אותו למחברו של הסיפור הקודם או ל״עורך״. יקשה עלינו להבין, למה זה וכיצד יתגלגל פסוק בודד זה מ״מסורת היסוד״ לכאן.).

*

עד כאן דבריו של רד"ץ הופמן, ויחליט כל אחד אם לקבלם או לא.
ולגבי ההערה האחרונה – בגרסת פרידמן הפרק הבא שייך למקור E, למעט הפסוק הראשון בו, ואילו הפרק הקודם, פרק יז, שייך אף הוא למקור P.

*

וגם רש"ר הירש מתייחס לעניין, אך רק מבחינת שם האל המוזכר –

בשחת אלקים – במשך כל הפרשה הזאת מצאנו שם הוי״ה; ורק כאן אנו מוצאים ״בשחת אלקים״ – מידת הדין. לגבי לוט, הייתה ההצלה מעשה של רחמים, בעוד שהצלת אברהם מחד, והפיכת ערי הכיכר מאידך, נעשו מצד הדין. ומידת הדין חסה על הרשעים למען הצדיקים: אברהם הצדיק לא צריך לסבול, בשל חשבון העונש הניתן לרשע הקרוב ללבו.