היום התפרסמו שני דברים שזעזעו אותי מאוד. אצרף צילומים שלהם, כי קשה לי אפילו לחזור על הדברים.
וזאת אחרי שבפרשה האחרונה, לך לך, קראנו על סדום –
וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד.
בראשית יג, יג.
*
למעשה כאן אפשר לעצור ולא צריך להוסיף, אך אוסיף בכל זאת עיון קצר בשאלה – למי היו חטאים, לאנשים או לה'?
אבן עזרא מפרש בפשטות –
רעים – לבני אדם. ויחזקאל עליו השלום פירש: ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט״ז:מ״ט).
ושד"ל מפרט יותר –
לה׳ מאד – נראה דעת בעל הטעמים כי לה׳ ענינו מאד (כמו עיר גדולה לאלהים {יונה ג׳:ג׳}) כי אנשי סדום לא ידעו את ה׳, ואיך יהיו חוטאים לה׳, ומכל מקום נ״ל כי יתכן לומר שהיו חוטאים לה׳ גם אם לא ידעו שמו, כי היו עושים מעשים הרעים בעיניו וראוי להטעים ואנשי סדו֗ם רע֧ים וחטא֛ים לה֖׳ מאֽד:
אך אביא גם את דברי רש"ר הירש, שמסביר את הדברים אחרת –
ואנשי סדום רעים וחטאים – הם היו ״רעים וחטאים״ בתחום החברתי וביחסי אנוש. אין אמנם אדם שאינו חוֹטֵא מידי פעם, אבל לא כל אחד הוא חַטָּא (חַטָּא – על משקל גַנָּב); אדם נחשב לחַטָּא רק אם חֵטְא הוא חלק קבוע באופיו. אנשי סדום היו, מהבחינה החברתית, ״רעים״ – מטילים הרס וחורבן (עיין לעיל ו, ה), ו״חטאים״ – לא היה למעשיהם כל עקרון מוסרי.
אבל ״לה׳ ״, לגבי הקב״ה – ״מאד״: ביחסיהם עם הקב״ה, במעשים שאינם נוגעים באופן ישיר לחברה, עברה ההשחתה את כל הגבולות.
ביחסי אנוש, הרוע נשמר בתוך גבולות. אנשים יראים זה מזה; לכן מתוך האנוכיות המושחתת עצמה, הם שומרים על גבולותיו של הרוע. גם אצל גנבים, נוהגת מידה מסוימת של יושר בין אחד לשני.
זאת בשונה ממצוות שבין אדם למקום. אנשים חושבים שלמצוות אלה אין כל השפעה ישירה על החברה. כל אחד מטעה את עצמו להאמין שהוא פוגע רק בטובת עצמו, ועל כך אחראי הוא רק לשמים – אילו הייתה לו אפילו מקצת יראת שמים. לכן, במצוות בין אדם למקום, הפריצות שלוחת הרסן עוברת כל גבולות.
הפסוק היומי 