פנינים מפירוש רש"ר הירש לפרשת לך לך

פנינים מפירוש רש"ר הירש לפרשת לך לך.

הפירוש של רש"ר הירש לתורה ארוך מאוד, אבל יש בו דברים מעניינים, הן מבחינה תוכנית והן מבחינת עיון הלשון, בו יש לו דרך מיוחדת, שאגב – איני יודע אם או עד כמה נחקרה, וכן לדעתי כדאי לאסוף את כל ממצאיה למקום אחד.
קראתי את פירושו לפרשה שלפנינו, לך-לך, ואספתי כמה פנינים. אינני יודע אם אמשיך בכך, כי כאמור פירושו ארוך מאוד, ולוקח הרבה זמן לעבור עליו.

*

בראשית יב –
על הפסוק הראשון, 'לך-לך', כבר נאמרו דרשות רבות. רש"ר הירש לא מחדש כאן מבחינה תוכנית, אבל כן מהדרך שהוא מגיע אליה, מהבחינה הלשונית –

(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

״הלך״ קרוב ל״חלק״. לשורש ״חלק״ יש שתי משמעויות. א. להפלג ולהפרד; מש״נחלק״ חומר לשנים, ניתק הקשר בין שני ״חלקיו״. ב. להיות חָלָק, שפני השטח החיצוניים יהיו ללא גבשושיות ושריטות ולא ידבק בהם מאומה. כך גם ״עלג״ [הקרוב ל״חלק״], להוציא מהפה מילים שבורות שאינן מתאימות יחד, לגמגם.

נמצאת אומר שעצם התיבה ״הלך״, משמעה ניתוק והפרדה. ניתוק זה יכול להיות אמצעי להשגת מטרה ועמדה חדשה; או להוות תכלית בעצמו, כשעצם ההליכה היא המטרה. כינוי־השם ״לְךָ״ המתווסף כאן אל הפועל ״לֵךְ״, שם את הדגש על האפשרות השניה.

״לך לך״: ״לך למען עצמך, לך בדרכך שלך, תבודד את עצמך!״

*

שליחותו של אברהם –

(ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

ויקרא בשם ה׳ – בניגוד לבני דורו, שכל מטרתם הייתה ״לעשות להם שם״ [עיין פירוש תהלים פט, יז].

*

סיפור אברהם במצרים עורר קשיים רבים, וידוע פירוש רמב"ן לפיו חטא אברהם בעניין זה. רש"ר הירש מאריך כאן מאוד, ואביא רק חלק מדבריו –

(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.

התורה אינה מעלימה מאיתנו את השגיאות, הטעויות, והחולשות של גדולינו, ודווקא זה הוא שמטביע על סיפוריה את חותם האמת. הידיעה הניתנת לנו משגיאתם וחולשתם אינה גורעת מקומתם של גדולינו; אדרבה, היא מגביהה את קומת חייהם וניתן ללמוד יותר מסיפור חייהם. אילו היו מתוארים לנו גדולינו כדוגמאות זוהרות של שלמות, ללא פגם וללא דופי, היינו סבורים שהם היו מחוננים בטבע נעלה, שלא ניתן לנו להשיגו. אילו היו מציירים אותם לנגד עינינו כמשוחררים מתאוות וללא מאבקים פנימיים, היו נראות לנו מעלותיהם כתוצאה גרידא של טבעם הנעלה, ולא שנקנו על ידי עבודה עצמית, ובודאי שאינם דוגמא שאי פעם יכולנו לקוות להדמות אליה.

*

על ההיפרדות מלוט –

בראשית יג –
(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.

במקום שאין בו שילוב טוב בין הצדדים – ההפרדה מביאה שלום.

*

על מלכיצדק מלך שלם –

בראשית יד –
(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

שני מושגים אלה – צדק ושלום – מהווים את תמצית כל בשורת היהדות לאנושות. אך בזמן מלכי־צדק, התקיים כל זה רק בתחומו המיוחד. האל האחד והיחיד של היהדות נחשב רק לעליון שבין האלים; המשמעות שמייחסת היהדות לכל העולם נחשבה לסגולתו המיוחדת של מקום מסוים; וייעודה האנושי הכללי של היהדות לא היה אלא אגודת כהנים מקומית בלבד. כשם שהיה להם את אלהי הפריצות שעבדוהו במעשי פריצות, אלהי המלחמה שעבדוהו במעשי טבח, ואלהי הנקמה שעבדוהו ע״י נקמה; כך היה להם את אלהי הצדק, שהיה האל העליון, ודרך עבודתו הייתה בהנהגת חיי צדק. בתחומו של אל כזה, שרר השלום [ולכן שם העיר היה ״שלם״].

*

בסיום מעמד הברית בין הבתרים נאמר פסוק שאפשר להבינו בשני אופנים, ובו גם שני מונחים חשובים – אמונה וצדקה. רש"ר הירש דן בכך –

בראשית טו –
(ו) וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה.

היוצא מהדברים ש״האמין בה׳⁠ ⁠״ פירושו: לתת אמונו ובטחונו בה׳, להיות ביד ה׳ כחומר ביד היוצר. ה״מאמין״ משליך יהבו על ה׳; וה׳ הוא יוצרו ומחנכו, תומכו ומדריכו. כללו של דבר, ה״מאמין״ מוסר את עצמו כליל לה׳.

״ויחשבה לו צדקה״ יכול להתפרש: אברהם שם את מבטחו בה׳, והחשיב זאת לה׳ כ״צדקה״. כלומר, אברהם האמין באמונה שלמה שה׳ בחסדו הטיב עמו; ואף ערירותו – למרות שלא היה יכול להבינה – נחשבה ל״צדקה״ בעיניו. פירוש זה נראה הגיוני מכיון שלפיו שני חלקי הפסוק: ״והאמין״ ו״ויחשבה״, מתייחסים לאותו נושא.

אך נראה יותר שה׳ הוא הנושא של ״ויחשבה״, ושהמושא ״לו״ מתייחס לאברהם: ה׳ החשיב את אמונתו של אברהם ל״צדקה״, מכיון שדרך אמונה זו הוא מילא את ייעוד חייו בנאמנות שלמה לחובתו.

כך נאמר גם על פינחס: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל [פירוש – עשה משפט] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם״ (תהלים קו, ל–לא). במעשה יחיד זה הגיע פינחס לפיסגת מילוי ייעוד חייו; הייתה זו תרומתו הגדולה ביותר לקידום פועלו של הקב״ה. מעשה זה נחשב לו כ״צדקה״, ועל ידי כך הוא זכה לכהונת עולם.

*

הברכה לישמעאל – שיהיה חופשי, אך בשמו גם גלום רעיון ההשגחה –

בראשית טז –
(יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ.

(יא-יב) וקראת שמו ישמעאל – ״צאצאיך יהיו בני חורין יותר מכל המין האנושי״. דבר זה, לבסוף, מספיק להגר; בתנאים אלה היא מוכנה להשתעבד.

אך הרעיון היסודי שעליה לטעת בלב בנה – ושיעשה אותו חפשי – רמוז בשם ״ישמעאל״: האל משגיח על כל אדם, בין על פעולותיו החיצוניות ובין על פנימיותו. הוא לא רק רואה אלא גם שומע; הוא שוקל ודן לא רק מעשים ומצבים, אלא גם מילים ורגשות.

*

הברכה לאברהם – אב רוחני לעולם –

בראשית יז –
(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.

אלא ״אב המון גוים״ שווה ל״אבר המון גוים״. ״אבר״ – ״כנף״, מסמל את הכח לעופף ולהתרומם, ומכאן ״אֲבִיר״. כך נקרא ה׳ ״אביר יעקב״ (להלן מט, כד, ועוד), שמשמעותו: ״ישאהו על אברתו״ (דברים לב, יא). וכך אברהם הוא ״אביר הגוים״ – המנוף המרומם אותם למעלות רוחניות ומוסריות. אילולי רוח אברהם, היו דומות האומות ל״המון״, קהל רב מבולבל ומתנדנד, בא (אין היודע מהיכן) והולך (אין היודע לאן), הנע ללא כיוון או מטרה. הן לא היו דומות ל״צבא״, הנשמע לפיקוד מרכזי והנאסף למען מטרה משותפת, אלא ל״המון״ בלי סדר. אברהם מעורר בהם רוח משותפת, ובכך נעשה לאביהם הרוחני.