לפרשת ניצבים.
קראתי את הפרשה וראיתי שכבר כתבתי על כל הנושאים בה. כן, גם על 'בשרירות לבי אלך', שהזכרתי לפני כמה שבועות בהקשר האקטואלי, ולפני כמה חודשים הבאתי את פירוש המילים הקשות שבו – 'למען ספות הרווה את הצמאה'.
גם לפסוק שאביא עכשיו כבר התייחסתי כמה פעמים (בעיקר בבמה הקודמת – אתר הניווט בתנ"ך), ואפילו באותו אופן שבו אתייחס אליו כעת. אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
ובכן, זה הפסוק המפורסם –

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
דברים ל, יד.

ומה יש לומר עליו? ראשית, שיש כאן 'השילוש' של מחשבה-דיבור-מעשה, שבחסידות חב"ד מרבים לדבר עליו. ואמנם, פה מופיע הדיבור לפני המחשבה, דבר שנראה חורג מהשורה. אך איני בטוח שניתן לייחס לכך חשיבות רבה, שכן בתנ"ך דברים לעיתים מובאים שלא כסדר, למשל במספרים – לעיתים מוזכרות העשרות, ואז היחידות, ואז המאות, במספר אחד. אבל אם לא כך, אולי נוכל לומר, על משקל 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות', ש'אחרי המילים נמשכים הלבבות'. ובכל אופן יש פה איחוד, הכולל גם את העשייה.

*

והנה, פסוק זה מופיע גם בברית החדשה, באגרת של שאול אל הרומים, אך שם מושמטת המילה האחרונה. כך זה מופיע –

רומים י –
ד ‮הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא ‮¹‮תַּכְלִית‮¹ ‮ הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין. ה ‮מֺשֶׁה אָמְנָם כָּתַב עַל הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה ‮¹‮"‮אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֺתָם הָאָדָם ‮‮²‮‮וָחַי בָּהֶם‮." ו ‮אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת ‮¹‮הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה: "אַל־תֺּאמַר בִּלְבָבְךָ ‮²‮מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?" זֺאת, כְּדֵי לְהוֹרִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ. ז ‮אוֹ "מִי יֵרֵד לַתְּהוֹם?" זֺאת, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים. ח ‮אֲבָל מָה הִיא אוֹמֶרֶת? ‮¹‮"‮כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ‮." זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְּׂרִים. ט ‮וְאִם אַתָּה ‮¹‮מוֹדֶה ‮²‮בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – ‮³‮תִּוָּשַׁע. י ‮הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, ‮¹‮וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע. יא ‮וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: ‮¹‮"כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ‮¹ ‮.

מה יכולה להיות סיבת ההחסרה? כמובן, זו יכולה להיות טעות תמימה, אבל אפשר שהיא מכוונת. שהרי זה בדיוק מה שחסר בנצרות ששאול הטיף לה – המעשה, המצוות! האמונה הנוצרית מבוססת כולה על אמונת הלב והדיבור, ולא על המעשה. ושאול באופן ספציפי הרבה לדבר על כך ש'במעשים לא תיוושע' (בניגוד לשליח אחר, יעקב, שדווקא דיבר בעד המעשים). אם כך נראה שההשמטה אינה מקרית.

ומה בעניין הפסוק האחרון, שגם הוא ציטוט משובש? הוא אינו מענייננו כאן, אך אפשר גם בו למצוא משמעות, שהרי הנביא אומר 'המאמין לא יחיש', כלומר לא ימהר. ולכן עד היום אנו אומרים 'ואף על פי שיתמהמה בוא יבוא'. אבל בנצרות כמובן המשיח כבר בא, וניתן לומר – באופן מוחש, תרתי משמע, לכן המילה שונתה ל'לא יבוש'.

*

לבסוף, הנה מעין שיר קצר שכתבתי פעם –

מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי
מָה שֶׁאָמַרְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי
מָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּלִי לוֹמַר
מָה שֶׁאָמַרְתִּי בְּלִי לַחֲשֹׁב.
מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי
מָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּלִי לַחֲשֹׁב.

היום בג"ץ דן בעתירה נגד התו הירוק, והוא החליט לדחות את הכרעתו. כפי שכתבתי בבלוג המאמרים, להערכתי אין הצדקה לתו הירוק הזה, ולנימוקים ראו שם. אבל בית המשפט החליט בינתיים אחרת, מה לעשות.
בכל אופן זו הזדמנות להזכיר את יסוד המשפט, המרכזי בתורה ובתנ"ך כולו, כפי שמובא למשל בפסוק –

לה לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
ויקרא יט.

רשב"ם –
במדה – במדת קרקע.

משורה – מדת הלח, כמו שאמרו: ומים במשורה תשתה (משנה אבות ו׳:ד׳ ע״פ יחזקאל ד׳:י״א).

הין – מדת הלח.

*

וכן הוא אומר באותו הפרק –

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
ויקרא יט, טו.

כלומר, מכאן יוצא שהעוול הוא עיוות – או מבחינת המידות והמשקולות, או מבחינת האנשים הבאים למשפט.

*

ואני אוסיף לכך שלדעתי מהמילה הזו, עוול, נגזרה המילה האנגלית לרשע – evil.

*

לצערי איני יכול לשתף הפעם את גזיר העיתון המספר על כך, שכן לא מצאתי שום כלי תקשורת שדווח על כך.

בבוקר הזכרתי את השמן הטוב, אך לא התעכבתי על הפסוק המפורסם בקהלת, שאביאו כאן בתוך הקשרו –

קהלת ז –
א טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. ב טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. ג טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב. ד לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה.

כלומר, השם הטוב טוב מהשמן הטוב, והוא בא בסמיכות ובהקשר של עדיפות יום המוות. מכאן נוכל לומר – השם הטוב הוא טוב, כי הוא נשאר גם אחרי מותך, ואילו השמן הטוב, לסיכת הגוף, טוב רק להנאת שעה.

וכן אומר מצודת דוד –
טוב שם – שם טוב היוצא לאדם מרחוק בעבור מעשיו ההגונים הוא יותר טוב משמן הטוב הנודף ריח טוב למרחוק, כי שמן הטוב דרכו להפיג ריחו בכל עת והוא הולך וחסור, אבל שם טוב דרכו ללכת ולהתגבר בכל פעם.

ויום המות – יותר טוב לאדם יום המות מיום הולדו, כי השם הטוב שיצא לו בחייו לא יפסק אחר המיתה, אבל ביום הולדו אין ידוע עדיין אם יזכה לשם טוב ואם יתקיים השם.

ואביא עוד את הפירוש המיוחס לרשב"ם –
טוב שם משמן טוב – טוב ומשובח שם טוב של אדם יותר משמן טוב של אפרסמון שריחו נודף. לפי שמצינו במקום אחד מקרא מלא שהמשיל והזכיר שם לשמן טוב, שנאמר: שמן תורק שמך (שיר השירים א׳:ג׳). ואל תתמה על אשר נמשלו והוזכרו שניהם במקרא זה יחד.

ויום המות מיום הולדו – ומשובח וטוב יום מיתתו מיום לידתו, שביום מיתתו פוסקים מעשיו הרעים ולא יחטא עוד, אבל יום לידתו רע הוא לו כי לעמל נולד, שנאמר: כי אדם לעמל יולד (איוב ה׳:ז׳). ועוד, בשביל שאין אדם אשר לא יחטא, רע הוא לו יום לידתו.

*

והנה, היום קראתי בספר 'פרקי אבות פילוסופיים' ציטוט שיכול להתאים לכך, של טולסטוי –
"דברים דומים אומר הסופר הרוסי הנודע לב טולסטוי (1910-1828) בספרו "חוג הקריאה" (והוא אף גוזר מהם המלצה לחיים): "כאשר נולדת כולם צחקו ואתה בכית, חיה את חייך כך שביום מותך כולם יבכו ורק אתה תצחק.""

(אציין כי אני בעבר כתבתי ממש כדברים האלה, בלי שידעתי שטולסטוי כתב זאת לפני).

ועוד שם –
מפסקל –
"לפילוסוף, המתמטיקאי והפיזיקאי הצרפתי בלז פסקל (1662-1623) היתה הערה מעניינת על החשש מן המוות: "בידור זה כל מה שקורה כשדעתנו מוסחת מן המוות"

ומנאבוקוב –
"הסופר הרוסי ולאדימיר נאבוקוב הפותח את האוטוביוגרפיה שלו "דבר, זיכרון" בביקורת על ההתנהגות האנושית, תוך שימוש מקסים בטיעון הסימטרי של אפיקורוס: "על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. אף על פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף האדם תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר זו שלקראתה הוא מתקדם" (עמ' 15)."

מתוך –
– פרקי אבות פילוסופיים מאת צדוק עלון,                       בנצי שרייבר

מסופר על חזקיה שהראה למלך בבל את כל אוצרותיו, ובהם 'השמן הטוב' –

וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ.
מלכים ב, כ, יג.

מהו השמן הטוב?
מפרש רש"י –
בית נכתה – בית גנזי בשמיו, כמו: נכאת וצרי ולוט (בראשית ל״ז:כ״ה).

ואת שמן הטוב – יש פותרין: שמן המשחה, ויש פותרים: שמן אפרסמון (בלסמון) שהוא מצוי בארץ ישראל, שנאמר: יהודה וישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג (יחזקאל כ״ז:י״ז). וראיתי בספר יוסיפון: פנג הוא אפרסמון, וגדל ביריחו, ועל שם הריח נקרא יריחו.

לא היה דבר – את הארון והלוחות וספר התורה (פרקי דרבי אליעזר נ״ב).

ואותו סיפור חוזר בישעיה –
ישעיהו לט, ב
וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית (נכתה) [נְכֹתוֹ] אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כׇּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכׇל מֶמְשַׁלְתּוֹ

והשמן הטוב חוזר בעוד מקומות –
תהילים קלג, ב
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו

שיר השירים א, ג
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ

שיר השירים ד, י (בסמיכות) –
מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכׇּל בְּשָׂמִים

קהלת ז, א
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ

וכן 'טוב' ו'שמן' מופיעים כמה פעמים בסמיכות, למשל –
יחזקאל לד, יד
בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל

*

וגם היום יש שמנים טובים רבים, גם למריחה וסיכה וגם למאכל.
כמובן, גם שמן הזית הוא טוב ומזין מאוד, ומומלץ למאכל. אך יש עוד שמנים טובים, שמהם אזכיר שניים.

הראשון הוא שמן הפרע, הנקרא גם היפריקום, שעוזר לשיפור מצב הרוח. התעשיה הפסיכיאטרית השתלטה עליו ומשווקת אותו בתור התרופה רמוטיב. אבל מי יודע מה עוד הכניסו שם. בחנויות טבע ניתן למצוא שמן פרע שאינו מצריך מרשם, והוא טבעי לגמרי.

השני הוא שמן cbd, שעשוי מצמח המריחואנה, אך שונה מיסוד ה-thc, שהוא היסוד הפסיכואקטיבי בצמח. כלומר – הוא לא ממסטל. אבל יש לו יתרונות בריאותיים רבים, ובעיקר הוא טוב להרגעה, כלומר הוא טוב לבעיות מתח וחרדה.

והנה, באורח פלא, השמן השני אסור לקנייה בארץ, וגם לגבי הצמח הראשון – שמעתי ממישהי שהייתה רגילה לצרוך אותו, אבל אז הוא אושר רק במתכונת עם מרשם. אולי כך היה העבר, אבל היום כאמור ניתן לקנות אותו.
מה יכולה להיות הסיבה לכך? חשד עולה שמדובר באינטרסים כלכליים של חברות התרופות. הרי לכל הדעות אין סיכון בצמחים אלו, ותועלתם הבריאותית מוכחת.

אציין רק לסיום שאיני רופא, ואין לראות בדברים אלו המלצה רפואית. כמו כן, השפעתם של צמחים אלו נחשבת כטובה למקרים קלים, ולא למקרים חמורים יותר.