אמרתי אפאיהם

היום כתבתי בפייסבוק –

בסדרה התיעודית 'מקרוב' בנטפליקס עלה פרק על ניתוחים פלסטיים. מספרים שם על חלוץ הניתוחים האלה, פרופ' יוסף אחד, מנתח יהודי, שטיפל בנפגעים ממלחמת העולם השנייה (או אולי הראשונה), אבל גם היו לו לקוחות יהודים שהקטינו את האף שלהם. בערך בדקה ה-15 לפני הסוף מספרים על זה ומראים תמונות גרפיות מאוד. אבל לא הוסיפו שום הערה על כך שאף גדול לא מאפיין יהודים באופן כללי, כך שצופה ממוצע שיצפה בזה יקבל את הרושם הזה בדיוק. בעיניי זה בעייתי. האם בעידן התקינות הפוליטי כל התחום היהודי נשאר מוזנח יותר?

ודבר זה מצטרף למחזה 'הקמצן' של מולייר שהאזנתי לו אתמול. כאמור, מולייר מכנה את הקמצן הכרוני 'יהודי' ו'שיילוק', ביטויים אנטישמיים לגמרי.
והנה, היום יש נטייה להחרים מפורסמי עבר שהתנהגו לא טוב לשחורים, לנשים ועוד, אבל לא שמעתי שרוצים להחרים את מולייר, וגם לא את שייקספיר.
טוב, אני עצמי לא חושב שצריך לעשות זאת, וכמו כן אם נעשה זאת ישארו מעט מאוד יוצרים, אבל ההתעלמות הזו היא גם קצת לא בסדר.

לתשומת לבכם.

(ועכשיו אני חושב שאולי הושפעתי בזה מהסדרה 'החוג לאנגלית', גם היא בנטפליקס, שמספרת על חוג לספרות באוניברסיטה, ובו מרצה אחד שהצדיע במועל יד לשם הדגמה כלשהי, ומשלם על כך מחיר. כלומר הסדרה עוסקת ב'תרבות הביטול' שכל-כך פופולרית היום, ואולי אכתוב עליה כשאסיים לצפות).

*

וזה הזכיר לי פוסט קצר שכתבתי פעם ב'אתר הניווט בתנ"ך', שאיני בטוח בו כלל, אבל הוא מעניין בעיניי, אז אביאו בכל זאת –

האף הגדול
ויקרא כו44: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם"

כותבת נחמה ליבוביץ, "עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 473-4:
"פסוק זה היה נחמתם של יהודים בארצות גלויותיהם. ומסופר על הקיסר פרידריך השלישי (מת בסוף המאה ה-15), שהיה מכבד את ישראל ומקל עליהם ברדיפות ובצרות, שהיה משתומם כל ימיו על החזון הנפלא של קיום עם ישראל במשך אלף וחמש מאות שנים על אף הסבל, העינויים והרדיפות, ואמר שכבר חזה משה את עמידתם זו בפסוק שהזכרנו: "ואף גם זאת…". וההיסטוריון גרץ מספר לנו שהיה רגיל לומר: היהודים יש להם שמירה מעולה ב'אף' הגדול וראוי להם לכתוב אותו באותיות זהב".
בגרמנית המלה "אף", Affe – קוף, ולא ברור, אם רצה לעשות כאן משחק מלים או אם פשוט לא ידע פרוש המלה העברית "אף", אך ידוע ידע שהובטח לישראל ה"אף" הגדול, ולכן לא יאבדו ולא יכלו".

ואני שואל – האם רומזת לנו כאן נחמה שזה מקור ההלעזה האנטישמית האומרת, כי ליהודים יש 'אף גדול' כפשוטו? והאם זה אכן מקור הביטוי? יתכן…

*

והנה, גם בפרשתנו, האזינו, אולי מוזכר האף, וזאת בפסוק הקשה –

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.
דברים לב, כו.

מהו אפאיהם? חלוקות הדעות.
רש"י מפרש –
אמרתי אפאיהם – אמרתי בלבי: אפאה אותם.

יש לפרש: אפאיהם – אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר. ודוגמתו מצינו בעזרא: ותתן להם ארץ שבעה גוים ותחלקם לפאה (נחמיה ט׳:כ״ב) – הפקר, וכן חברו מנחם.

ויש פותרים אותו כתרגומו: אחיל רוגזי עליהון (כלומר מלשון אף). ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב: אאפאיהם, אחת לשימוש ואחת ליסוד, כמו: אאזרך (ישעיהו מ״ה:ה׳), אאמצכם במו פי (איוב ט״ז:ה׳), והאל״ף התיכונה אינה ראויה בו כלל.

ואונקלוס תירגם אחר לשון הברייתא השנויה בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:כ״ו) החולקת תיבה זו לשלש תיבות: אף אי הם: אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם: איה הם.

ואבן עזרא מפרש –
אפאיהם – יש אומרים (ספרי דברים ל״ב:כ״ו): שהם שלש מלות.

והנכון: שאין ריע לו. וטעמו כמו: אשחיתם, בעבור שיש אחריו: אשביתה מאנוש זכרם, והנה כולם ימותו.

ואילו היה כדעת המדקדקים, שאפיצם בכל פיאה, לא ידבק הטעם.
(כלומר: לפי פירוש המדקדקים, אין הצלע הראשון של הפסוק מקביל לצלע השני).

[ויש אומרים: אחרה בם אפי, והנה טעמו: אכריתם, כמו: אשביתם, ויבוא הטעם כפול.
(כלומר: לפי פירוש היש אומרים, הצלע הראשון של הפסוק מקביל לצלע השני).

וזה נכון לולי אל״ף אפאיהם, והיה ראוי להיות אנפיהם, והטעם: אאנף בהם, והראשון נכון.]

אמרתי – כלשון בני אדם: אמרתי בלבי.

אך הנה, גם המפרשים המודרניים יותר, בני המאה ה-19, מסכימים לפירוש מלשון פאה, שאבן עזרא שלל –
שד"ל מפרש –
אמרתי אפאיהם – היו״ד והה״א במלה הזאת על דרך השמות, לא על דרך הפעלים, לכך נראה שהוא פעל הנגזר משם, וטעמו אכרית פאתם, אכלה הנשארים, ודוגמתו ויזנב בך {דברים כ״ה:י״ח}, כריתת הזנב.

ורש"ר הירש –
(כו-כז) אמרתי אפאיהם – ״פאה״ היא קצהו של שטח; צד או קרן זווית. ״פאה״ קרוב ל״פהה״, שהוא השורש של ״פה״; והביטוי ״פי חרב״, כדוגמת ״וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת״ (שופטים ג, טז), מוכיח שגם ״פה״ מורה על הקצה הקיצוני, חדוּת החרב. ״אפאיהם״ הוא לשון הִפעיל של השורש ״פאה״ עם הסיומת המורחבת, במקום ״אַפְאֵם״: ״אדחוק אותם לפינה״.

וגורדון מפרש –
אפאיהם – [אפאם, הפעיל בנוי מן השם פאה]. אמרתי אפאיהם – אז אמרתי באפי: אשים קץ להם.
(כלומר, מסביר בשני האופנים כנראה).

וכן בפירוש הרטום-קאסוטו, והוא מוסיף –
…ויש סוברים כי הוראת השורש פאה (פאי) כאן כהוראתו בערבית: כרת. ויש מבארים מלשון אף: אתאנף בהם.

*

בכל מקרה, את שלושת החלקים כאן חיברתי על דרך האסוציאציה, ועם קצת חירות הדמיון, ונא לא להיפגע מהתוכן.