בין ירמיה ויחזקאל ביחס לחטא ולתשובה

בדברים הבאים אומר דברים ידועים מאוד, וכן אני אומר אותם בעקבות הרצאה של ירין רבן שאצרף בסוף, אך נראה שכדאי לחזור על הדברים.

נראה שיש מחלוקת בין ירמיה ויחזקאל בנוגע לטיהור האדם מחטאיו. מה שאצל ירמיה מופיע כחזון לאחרית הימים, אצל יחזקאל מופיע כדבר שביכולתנו להביא עוד היום.
כך כותב ירמיה –

ירמיה לא –
   כו הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה. כז וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְהוָה. כח בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כט כִּי אִם אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.    ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.

כלומר, כאן כל הדברים האלה הם חזון לאחרית הימים.
ואילו אצל יחזקאל שני האלמנטים המוזכרים פה בשתי הפסקאות, כפי שהדגשתי, מופיעים כדברים הניתנים למימוש בהווה.
כך הוא כותב –

יחזקאל יח –
א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה. ג חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. ד הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.  

ובסוף הפרק –
 כט וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנּוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן. ל לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָו‍ֹן. לא הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. לב כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ.

כלומר, נראה שהמחלוקת פה היא ברורה, ויחזקאל אומר כמאמר השיר – 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום!'. הוא מדבר על ההווה, ולדעתו ניקוי החטא אפשרי גם בהווה.
זה רעיון התשובה הגדול שיחזקאל מפרט אותו בפרק יח, וכפי שעולה מהדברים, נראה שהדברים היו חדשים לשומעיו.
ואמנם, גם ירמיה מדבר הרבה על שיבה את ה', אך אולי ניתן לטעון שזה סוג תשובה שונה במקצת. הוא מדבר על שיבה לדרך ה', לדרך הטובה, ולא בדיוק על כפרת עוונות, למיטב זכרוני, ואילו יחזקאל מדבר גם על כפרת עוונות, והוא רדיקלי הרבה יותר.

ולבסוף אוסיף כמה דברים –
ראשית, ברור לגמרי הניגוד בין דבריו של יחזקאל לשלוש עשרה המידות של ה' המתוארות בתורה –

שמות לד –
 ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

ניתנו הרבה הסברים לניגוד זה, אבל לדעתי דבריו של יחזקאל פשוט מבטאים התפתחות של אמונה ותיאולוגיה. לא הכול חייב לקבל הסבר הרמוני.
וצריך לומר גם שיש ניגוד בתוך פסוקים אלו עצמם – אם האל הוא רחום וחנון, מדוע הוא פוקד עוון? ולאחרונה שמעתי בשיחה של הפילוסוף יוסף אגסי, שלמד תחילה בישיבה וחזר בשאלה, התייחסות בדיוק לכך – הוא אמר שאינו יכול להאמין בפסוקים אלה שאומרים דבר והיפוכו, כי הדבר לא רציונלי.
אבל בהרצאה שאשתף בסוף אומרת נויה שגיב, כי המילה המאזנת בין שני חלקים אלה היא המילה 'אמת' המופיעה כאן, וזו בדיוק המילה החסרה במידות האל שמזכיר יונה, שמדגיש את צד החסד של אלוהים בלבד. דברים יפים.

ושנית, ראוי להזכיר שגם באסכולותיהם יחזקאל וירמיה שונים. במחקר מקובל שירמיה דומה לספר דברים, והוא מהאסכולה הדויטרונומיסטית, ואילו יחזקאל דומה לספר ויקרא, והוא מהאסכולה הכוהנית. ניתן להמשיך ולברר מה בדיוק משמעות הדברים ביחס להבחנה שציינתי כאן קודם, אך הדבר חורג מתחום מאמר זה.
כמו כן, ירמיה הוא בן זמן החורבן, ויחזקאל נחשב כשייך לתקופת הגלות, מעט אחריו, כך שברור שיחזקאל הוא זה שמעיר על דבריו ירמיה, ולא להפך.

ולבסוף, הפסוקים מירמיה, כידוע, חשובים מאוד באמונה הנוצרית, ומשמשים לה כבסיס. לעומת זאת, נראה שדבריו של יחזקאל הם בסיס חשוב באמונה היהודית בכלל, ובתשובה הקשורה ליום הכיפורים בפרט. וזאת למרות שגם מדבריו של ירמיה לא מתעלמים, אלא שהם נחשבים לחזון לעתיד לבוא. ואולי ההבחנה היא בין תשובת הפרט, השייכת להווה, ובין תיקון העולם כולו, שזה דבר ששייך רק לעתיד. והבחנה דומה מופיעה גם ה'אורות התשובה' של הרב קוק.

וזה הקישור להרצאה, דבריו של ירין רבן בדקות 17-40 –

*

ואוסיף כמה דברים המופיעים בגמרא –
מסכת סנהדרין דף כז עמוד ב

גמרא. מנהני מילי? – דתנו רבנן: "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד טז), מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות – הרי כבר נאמר: "איש בחטאו יומתו". אלא, לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב: "פוקד עון אבות על בנים!" (שמות לד) – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: "ואף בעונות אבותם אתם ימקו" (ויקרא כו לט)  – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. … ולא? והכתיב: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז) – איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! – התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.

ועוד –
מסכת ברכות דף ז עמוד א

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלושה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו. בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו … בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו … בקש להודיעו דרכיו של הקב"ה ונתן לו, שנאמר: "הודיעני נא את דרכיך ואדעך" (שמות לג יג); אמר לפניו: ריבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, רשע וטוב לו – רשע בן צדיק, רשע ורע לו – רשע בן רשע.

איני? והא כתיב: "פוקד עון אבות על בנים", וכתיב: "ובנים לא יומתו על אבות" ורמינן קראי אהדדי ומשנינן: לא קשיא, הא – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא – כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם! אלא, הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו – רשע שאינו גמור, רשע ורע לו – רשע גמור.

וגם מה שנאמר במאמר זה מופיע בגמרא –
מסכת מכות דף כד עמוד א

אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג כח) – בא עמוס וביטלה, שנאמר: "חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא" … משה אמר: "ובגויים ההם לא תרגיע" (דברים כח סה) – בא ירמיה ואמר: "הלוך להרגיעו ישראל" (ירמיהו לא א). משה אמר: "פוקד עון אבות על בנים" (שמות לד ז) – בא יחזקאל וביטלה: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח כ). משה אמר: "ואבדתם בגויים" (ויקרא כו לח) – בא ישעיהו ואמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" (ישעיהו כז יג).