השבוע הייתה שריפה גדולה בסביבות ירושלים, ודונמים רבים של חורש נשרפו, למרבה הצער. אך נראה שהחלק המסוכן ביותר, וגם המרשים ביותר, היה סביב פינוי בית החולים הפסיכיאטרי 'איתנים', שם האש הייתה קרובה מאוד, והפינוי היה ממש ברגע האחרון.
בתמונה ניתן לראות את כל סביבות בית החולים שרופות, בעוד הוא נשאר ללא פגע.
כשהקשבתי לדיווח על כך בחדשות ערוץ 13, השדרן אמר לפני שידור הכתבה שמדובר ב'נס', ולאחר שידור הכתבה שמדובר ב'מזל'.
אבל האם מדובר בנס או מזל? ממקור מוסמך קיבלתי את הידיעה, שממש לאחרונה עקרו שורת עצים סביב בית החולים ממש מסיבה זו, החשש משריפות.
אם כך, כאן המחשבה מראש היא שמנעה תוצאות עגומות יותר, אף כי לא ניתן לשלול שיש כאן גם היבט של 'מזל', או אפילו 'נס'.
ואגב, מה נס? כבר דיברתי על כך בעבר – נס הוא דגל, הבולט בשטח, וכך בהשאלה מעשה ניסי מתבלט בשטח מבין האחרים.

בכל מקרה, הדבר הזה הזכיר לי את הפסוקים של ישעיה בפרק מג. ישעיה מדבר על כך שה' מגן על ישראל (ואחרים משלמים את המחיר במקומם), משום אהבתו אליהם, ועל כן גם יקבצם חזרה לארצם –

ישעיהו מג
(א) וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה.

(ב) כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ.

(ג) כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ.

(ד) מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ.

(ה) אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ.

(ו) אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.

(ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו.

*

מצודות –
כי תעבור במים – ותהיה קרוב להיות נטבע בהם.

ובנהרות – אף אם תעבור בנהרות השוטפים לא ישטפוך.

לא תכוה – לא תהיה נכוה מן האש ואף הלהב לא יבער בך ר״ל אף אם תהיה בעומק הצרות לא תכלה שמה.

לפרשת כי תצא.
בפרשה זו – כפי שכתבתי בסיכום לפני מספר שבועות – מופיע דין 'בן סורר ומורה' –

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.

וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.

וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא.

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.  

ושם הוספתי, כי חז"ל אמרו שני דברים על כך –
א. בן סורר לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? למד וקבל שכר.
ב. שהוא נידון על שם סופו, כי כשיתבגר יחטא.
ועל שני הדברים האלה אפשר לדון, וגם על הפסוקים עצמם.

*

ואילו עתה אני מקשיב לספר – 'האימפריה הרומית – מבוא קצר מאוד' (באנגלית), ושם נאמר שהחברה הרומית הייתה מאוד פטריארכלית. הגבר עמד בראש המשפחה, והייתה לו סמכות על האישה, על הילדים, וגם על ילדי הילדים.
ועוד נאמר שם כי לאב הייתה הסמכות גם להמית את ילדיו אם ירצה, ללא משפט. אלא שזה נעשה לעיתים רחוקות מאוד, ועורר סערה ציבורית עוד בזמן ההוא.

כמה נקודות אפשר ללמוד מכאן –
ראשית, יש דמיון בדין הבסיסי, שצאצא שלא מתאים למשפחה ולחברה, יש רשות להוציאו להורג, עד כמה שהדברים מזעזעים אותנו היום.
שנית, יש דמיון בתיאור הנדירות של התופעה, לפי חז"ל זה מעולם לא קרה בפועל, ובהיסטוריה הרומית – זה קרה רק לעיתים רחוקות מאוד.
שלישית – אבל יש גם הבדלים. בחברה הרומית הדבר נעשה ברצון האב בלבד, ואילו בדין התורה מדובר על 'אביו ואימו', גם האם במשוואה, והדבר משמעותי מאוד. צריכה להיות תמימות דעים ביניהם, ולפי חז"ל זו אחת הסיבות מדוע דבר זה לא יתכן. הם אומרים שהאב והאם גם צריכים לומר זאת 'באותו הקול' וכיוב' (אם אני זוכר נכון).
ועוד, גם הביצוע לא נעשה על ידי האב, ולא על ידי האב והאם, אלא על ידי הקהילה. זה עוד מכשול שמוצב שבדרך דין קשה זה.

לבסוף, זכור לי העניין הזה מההגות הפסיכואנליטית. שם מדברים – כמדומני פרויד עצמו – על זכות האב להחיות ולהמית, כחלק מהתסביך האדיפלי, וכנראה המקור לכך היא בדיוק התרבות הרומית הזו.
ובכן, אם זה כך, הרי שהתרבות היהודית מציעה מודל פסיכולוגי שונה לגמרי של הפרט, בו אין חשיבות רק לאב, ועימו לתסביך האדיפלי (גם אדיפוס כמובן ממקור יווני), אלא לאב ולאם בשווה.

פרק ו בבן סירא מתחלק להערכתי לשני חלקים. בראשון הוא מדבר מענייני הרעות, בין אדם לחברו, ומבחין בין החבר הטוב וזה שרק מחפש את הנאתו. ובחלק השני הוא שוב מדבר על מעלת החוכמה, במילים השואבות את השראתן מפתיחת ספר משלי, כנראה.
במשלי יש כמה פסוקים על יחסי רעות, למשל על חבר האמת –

אֹהֵב טהור [טְהָר] לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ.
משלי כב, יא.

ואולם, לא זכורה לי הדגשה כזו על החבר השלילי (ואולי זה קוצר זכרוני). כללית, נראה מכאן שלבן סירא יש מעט מאוד אמון בבני אדם וביכולת הרעות שלהם.

נקרא –
בן סירא ו, מהדורת דוד כהנא, על פי המקור העברי, מתוך ויקיטקסט –

א. ענייני רעות, למי להתקרב וממי להתרחק.

(א) שֵׁם רַע וְקָלוֹן תּוֹרִישׁ חֶרְפָּה, כֵּן אִישׁ רַע בַּעַל שְׁתָּיִם.

(בעל שתים – הצבוע, הולך הרכיל)

(ב) אַל תִּפּוֹל בְּיַד נַפְשְׁךָ, וּתְעַבֶּה חֵילֵךָ עָלֶיךָ.

(נפשך – להלן יפרש – נפש עזה)

(ג) עָלֶיךָ תֹּאכַל וּפֶרְיְךָ תְּשָׁרֵשׁ, וְהִנִיחַתְךָ כְּעֵץ יָבֵשׁ.

(ד) כִּי נֶפֶש עַזָה תַּשְׁחִית בְּעָלֶיהָ, וְשִׂמְחַת שׂוֹנֵא תַּשִּׂיגֵם.

(ה) חֵךְ עָרֵב יַרְבֶּה אוֹהֵב, וּשִׂפְתֵי חֵן שׁוֹאֲלֵי שָׁלוֹם.

(חפצים בקרבת במדבר בחן דברים ערבים)

(ו) אַנְשֵׁי שְׁלוֹמְךָ יִהְיוּ רַבִּים, וּבַעַל סוֹדְךָ אֶחַד מֵאָלֶף.

(ז) גַּם מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ, שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ.

(הוא ציטוט מהנביא)

(ח) קָנִיתָ אוֹהֵב בְּנִסָּיוֹן קְנֵהוּ, וְאַל תְּמַהֵר לִבְטוֹחַ עָלָיו.

(ט) כִּי יֵשׁ אוֹהֵב כְּפִי עֵת, וְאַל יַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָה.

(חבר נבחן בשעת צרה – אומרים עד היום)

(י) יֵשׁ אוֹהֵב נֶהְפָּךְ לְשׂוֹנֵא, וְאֶת רִיב חֶרְפָּתְךָ יַחְשֹׂף.

(יא) יֵשׁ אוֹהֵב חָבֵר שֻׁלְחָן, וְלֹא יִמָּצֵא בְּיוֹם רָעָה.

(יב) בְּטוֹבָתְךָ הוּא כָמוֹךָ, וּבְרָעָתְךָ יִתְנַדֶּה מִמֶּךָּ.

(יג) אִם תַּשִּׂיגְךָ רָעָה, יֵהָפֵךְ בְּךָ וּמִפָּנֶיךָ יִסָּתֵר.

(מאריך בעניין החבר רק בשעה שהדבר נוח)

(יד) מִשֹּׂנְאֶיךָ הִבָּדֵל, וּמֵאֹהֲבֶיָך הֵשָּׁמֵר.

ועתה יתאר את החבר הטוב –

(טו) אוֹהֵב אֱמוּנָה אוֹהֵב תְּקוֹף, וּמוֹצְאוֹ מָצָא הוֹן.

(אוהב אמונה – אוהב נאמן)

(טז) לְאוֹהֵב אֱמוּנָה אֵין מְחִיר, וְאֵין מִשְׁקָל לְטוֹבָתוֹ.

(יז) צְרוֹר חַיִּים אוֹהֵב אֱמוּנָה, יְרֵא וְאַל יַשִּׂיגֵם.

(יח) כִּי כָמוֹהוּ כֵּן רֵעֵהוּ, וּכִשְׁמוֹ כֵּן מַעֲשָׂיו.

ב. עוד בשבח החוכמה.

(יט) בְּנִי מִנְּעוּרֶיךָ קַח לֶקַח, וְעַד שֵׂיבָה תַּשִּׂיג חָכְמָה.

(כ) כְּחוֹרֵשׁ וּכְקוֹצֵר קְרַב אֵלֶיהָ, וְקַוֵּה לְרֹב תְּבוּאָתָהּ.

(כא) כִּי בַעֲבֹדָתָהּ מְעַט תַּעֲבוֹד, וּלְמָחָר תֹּאכַל פִּרְיָהּ.

(כב) עֲקֻבָּה הִיא לָאֱוִיל, וְלֹא יְכַלְכְּלֶנָּה חֲסַר לֵב.

(עקובה – עמוקה)

(כג) כְּאֶבֶן מַשָּׂא תִּהְיֶה עָלָיו, וְלֹא יְאַחֵר לְהַשְׁלִיכָה.

(כד) כִּי הַמּוּסָר בִּשְׁמָהּ כֵּן הִיא, וְלֹא לְרַבִּים הִיא נְכוֹחָה.

(כה) הַט שִׁכְמְךָ וְשָׂאֶהָ, וְאַל תָּקוֹץ בְּתַחְבּוּלוֹתֶיהָ.

(כו) דְּרֹש וַחֲקֹר בַּקֵּש וּמְצָא, וְהֶחֱזַקְתָהּ וְאַל תַּרְפֶּהָ.

(כז) כִּי לְאָחוֹר תִּמְצָא מְנוּחָתָהּ, וְתֵהָפֵךְ לְךָ לְתַעֲנוּג.

(כח) וְהָיְתָה לְךָ רִשְׁתָּהּ מְכוֹן עֹז, וְחַבְלֹתֶיהָ בִּגְדֵי כָתֶם.

(כט) עֻלֵּי זָהָב עֻלָּהּ, וּמוֹסְרוֹתֶיהָ פְּתִיל תְּכֵלֶת.

(ל) בִּגְדֵי כָבוֹד תִלְבְּשֶׁנָּה, וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּעַטְּרֶנָּה.

(לא) סַלְסְלָהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ, וּבֵין נְגִידִים תוֹשִׁיבֶךָּ.

(נגידים – נכבדים)

(לב) אִם תַּחְפּוֹץ בְּנִי תִּתְחַכָּם, וְאִם תָּשִׂים לִבְּךָ תַּעֲרֹם.

(לג) אִם תּוֹבֵא לִשְׁמֹעַ, וְתֵט אָזְנְךָ תִּוָּסֵר.

(לד) כָּל שִׂיחָה חֲפוֹץ לִשְׁמֹעַ, וּמְשַׁל בִּינָה אַל יֵצְאֶךָּ.

(לה) רְאֵה מִי יָבִין וְשַׁחֲרֵהוּ, וְתִשְׁחוֹק בְּסִפּוֹ רַגְלְךָ.

(ושחרהו – בקשהו, למד ממנו)

(לו) וְהִתְבּוֹנַנְתָּ בְּיִרְאַת עֶלְיוֹן וּבְמִצוֹתָיו, וֶהְגֵה תָמִיד.

(לז) וְהוּא יָבִין לִבֶּךָ, וַאֲשֶׁר אִוִּיתָה יְחַכְּמֶךָּ.

קריאה בספר היובלים א-י

ספר היובלים, מהספרים החיצוניים, שנכתב במאות הראשונות לפני הספירה, חוזר על המסופר בספר בראשית, במילים קצת שונות. אך יש בו תוספות ודברים החורגים מהסיפור שבתורה, ולכן אציג רק חלק מהחריגות האלה. בכל פעם אתייחס לעשרה פרקים, מתוך חמישים פרקי הספר.
הוא נקרא ספר היובלים בגלל שהוא משתמש בשיטת ספירה ייחודית משלו של הזמנים – לפי שמיטות, כלומר שבע שנים, המתקבצות ליובלים.
כמו לפי כל ספר – אני ממליץ לקרוא את ערך הוויקיפדיה שלו, כי כאן איני מאריך בהקדמות.

תחילה, ספר היובלים פותר בדרכו את הבעיה, כיצד הנחש אמר לאדם 'ביום אכלך ממנו מות תמות', אבל אדם וחווה המשיכו לחיות. אותו פתרון הופיע אחר-כך אצל חז"ל –

יובלים ד –
לט
ומקץ יובל התשעה עשר בשבוע השביעי בשנה השישית בו מת האדם, וכל־בניו קברוהו בארץ אשר נברא שם והוא היה הראשון אשר נקבר בארץ:

מ
וימת שבעים שנה לפני מלאת לו אלף שנים כי אלף שנים כיום אחד לפי העדות אשר בשמים:

מא
לכן כתוב על עץ הדעת לאמור, ביום אכלכם ממנו תמותו:

מב
על־כן לא מלאו לו שנות היום ההוא כי אם מת בו:

*

נקודה שנייה – לפי הכתוב בתורה 'יצר לב האדם רע מנעוריו', אך לפי ספר היובלים זה נכון רק לגבי דור המלאכים החוטאים, בעוד יצר לב האדם הוא דווקא טוב, הגם שהוא יכול לחטוא. כי כך הוא מתאר את הדור החדש –

יובלים ה –
טז
ויעש לכל ברואיו קרב חדש ונכון, אשר לא יחטאו לעולמים לכל קרבם וכל איש יצדק במולדתו לעד:

יז
ועונש כולהם נחרץ וחרות על לוחות השמים בלי עולתה:

יח
וכל הסרים מן הדרך אשר נועד להם ללכת בה אם לא ילכו בה, העונש כתוב לכל קרב ולכל דור:

*

שלישית, הוא מתרעם על ששינו את לוחות הזמנים. רחל אליאור כתבה על כך הרבה, וקראו אצלה. כך הוא אומר –

יובלים ו –
נא
ויעבטון אורחות סדרם, וכל בני ישראל ישכחו את דרך השנים ולא ימצאו עוד:

נב
ויזנחו את ראש החודש וזמנו ואת השבתות, והעוו את כל דרכי השנים:

נג
כי ידעתי את הדבר וכהיום הזה אגידהו לך, ולא אל בינתי אשען כי כן כתוב לפני על הספר ועל לוחות השמים מיוסדת חלוקת הימים:

נד
ולא ישכחו את מועדי הברית, ולא ילכו במועדי הגויים לפי תעתועיהם ולפי דעתם:

*

ולבסוף, לנוח ניתן ספר רפואות, מעניין לדעת –

יובלים י –
יז
ואת הרפואות לכל מדוי הרוחות הגדנו לנוח, ואת מזימות נכליהם להחטיא איך יירפאו בצמחי האדמה:

יח
ויכתב נוח בספר את כל אשר הורינו אותו על כל מיני מרפא:

יט
ככה נכלאו הרוחות הרעות מעל בני נח:

אנו בחודש אלול, חודש הסליחה והרחמים. אתמול דיברתי על חטא, והיום אזכיר את האשמה והבושה.
מה בין אשמה ובושה?
ראשית, באופן מובן, מי שאשם, אם בעל מצפון הוא, הוא גם מתבייש מדרכיו. אולי גם זה ההסבר לבושה שהרגישו אדם וחווה לאחר חטא עץ הדעת טוב ורע. ועל הקשר בין בושה ולבוש אין צורך להכביר מילים (וכזה גם הצירוף מעילה-מעילה בגד-בגידה ועוד).

שנית, שני אלה, האשמה והבושה, אכן מופיעים בסמיכות פעמים רבות, למשל –

כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. כז וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. כט וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. לא וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.  
יחזקאל לו. 

תחילה אשמה, ולאחר מכן בושה.
ולגבי 'ונקוטתם' –

רד"ק –
וזכרתם, ונקטתם בפניכם – תהיו נכרתים בעיני עצמכם כשתזכרו עונותיכם תאמרו בדין הכריתנו האל יתברך והגלנו מארצנו ויונתן תרגם ותדנקון ותהון חזן.

ושלישית – כאן שוב אני צריך לציין כי אני נוהג להשוות עברית ואנגלית, ודבר זה אינו מקובל באקדמיה, באופן רשמי. ובכל זאת, קשה להתעלם מכך שאשמה באנגלית היא – shame, עם צליל דומה.

פרק ה' בבן סירא עוסק בתחילה באי הסתמכות על כוחך העצמי.
רעיון זה מופיע במקומות רבים בתנ"ך, למשל –

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.
דברים ח, יז.

אחר-כך הוא עובר לרעיון שלא לבטוח בעצמך בעניין החטא, אלא לשוב ממנו.
כאן אני מוצא לנכון להביא דווקא מדברי חז"ל –

ושוב יום אחד לפני מיתתך. 
אבות ב, י.

מפרש הרמב"ם –
והוא אינו יודע מתי ימות שמא היום שמא למחר ויהיו כל ימיו בתשובה.

ובמשלי –
מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי.
משלי כ, ט.

ולבסוף עוד כמה עניינים.

נקרא –
בן סירא ה, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

א. אי הסתמכות על כוח.

(א) אַל תִּשָּׁעֵן עַל חֵילֶךָ, וְאַל תֹּאמַר יֵשׁ לְאֵל יָדִי.

(ב) אַל תִּשָּׁעֵן עַל כֹּחֶךָ, לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוַת נַפְשֶׁךָ.

(ג) אַל תֵּלֵךְ אַחֲרֵי לִבְּךָ וְעֵינֵיךָ, לָלֶכֶת בַּחֲמוּדוֹת רָעָה.

(השווה –
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.
במדבר טו, לט.)

(ד) אַל תֹּאמַר מִי יוּכַל כֹּחוֹ, כִּי יְהֹוָה מְבַקֵּשׁ נִרְדָּפִים.

ב. לשוב מהחטא.

(ה) אַל תֹּאמַר חָטָאתִי, וְמַה יֵעָשֶה לִי – מְאוּמָה, כִּי אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא.

(ו) אַל תֹּאמַר רַחוּם יהוה, וְכָל עֲוֹנוֹתַי יִמְחֶה.

(ז) אֶל סְלִיחָה אַל תִּבְטָח, לְהוֹסִיף עָוֹן עַל עָוֹן.

(ח) וְאָמַרְתָּ רַחֲמָיו רַבִּים, לְרֹב עֲוֹנוֹתַי יִסְלָח.

(ט) כִּי רַחֲמִים וְאַף עִמּוֹ, וְאֶל רְשָעִים יָנוּחַ רָגְזוֹ.

(י) אַל תְּאַחֵר לָשׁוּב אֵלָיו, וְאַל תִּתְעַבֵּר מִיּוֹם אֶל יוֹם.

(ראו דברי חז"ל שהבאתי למעלה).

(יא) כִּי פִתאוֹם יֵצֵא זַעְמוֹ, וּבְעֵת נָקָם תִּסָּפֶה.

ג. עניינים שונים.

(יב) אַל תִּבְטַח עַל נִכְסֵי שֶׁקֶר, כִּי לֹא יוֹעִילוּ בְּיוֹם עֶבְרָה.

(יג) אַל תִּהְיֶה זוֹרֶה לְכָל רוּחַ, וּפוֹנֶה דֶרֶך שִׁבֹּלֶת.

(שיבולת – מערבולת, או מפל מים. ופעם שנייה שהמילה מופיעה כאן)

(יד) הֱיֶה סָמוּךְ עַל דַּעְתֶּךָ, וְאֶחָד יְהִי דְבָרֶךָ.

(השווה –
הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ.
משלי כא, ח.)

(טו) הֱיֶה מְמַהֵר לְהַאֲזִין, וּבְאֶרֶךְ רוּחַ הָשֵׁב פִּתְגָּם.

(טז) אִם יֵשׁ אִתְּךָ עֲנֵה רֵעֶךָ, וְאִם אַיִן יָדְךָ עַל פִּיךָ.

(יז) כָּבוֹד וְקָלוֹן בְּיַד בּוֹטֵא, וּלְשׁוֹן אָדָם מַפַּלְתּוֹ.

(מוות וחיים ביד לשון)

(יח) אַל תִּקָּרֵא בַּעַל שְׁתַּיִם, וּבִלְשׁוֹנְךָ אַל תְּרַגֵּל רֵעַ.

(הביטוי בעל שתים כבר הופיע, והתייחסתי אליו)

(יט) כִּי עַל גַּנָּב נִבְרְאָה בֹשֶׁת חֶרְפָּה, רֵעֵהוּ – בַּעַל שְׁתַּיִם.

(כ) מְעַט וְהַרְבֵּה אַל תַּשְׁחֵת, וְתַחַת אוֹהֵב אַל תְּהִי שׂוֹנֵא.

המילה 'חטא' נפוצה מאוד במקרא, אולם מניין היא צמחה, מה האטימולוגיה שלה?
כאן יש שתי אפשרויות –
א. מלשון החטאת המטרה. ניתן לומר שהחוטא סר מהדרך, מדרך הישר.
ב. מלשון חיטוי. החטא הוא הכתם והלכלוך, והחיטוי הוא הניקוי. דבר והיפוכו באים פעמים רבות באותו השורש, למשל לשרש ולהשריש.

לשתי האפשרויות אפשר להביא סימוכין.
א. השורש חטא דומה לשורשים נטה וסטה, המציינים נטייה מהדרך. וכבר דיברתי בעבר על ט' הנטייה עצמה. מכאן נראה שפירוש החטאת המטרה הוא מדויק.
ב. המקרא מלא בתיאורי ניקוי הבאים ביחס לחטא, כגון 'אשרי נשוא פשע נקוי חטאה', ועוד הרבה מאוד. מכאן נראה ברור שלפי התפיסה הקדמונית החטא נתפש ככתם ולכלוך, ולכן פירוש החיטוי והניקוי נראה מדויק אף הוא.

(אבל חטא במובן החטאה נראה מאוחר, ומופיע רק בשופטים – קולע אל המטרה ולא יחטיא).

אין בידי להכריע בדבר (אבל הכף נוטה בבירור, לדעתי, לאפשרות ב', כי תיאורי ניקוי החטא במקרא רבים מאוד, ותיאורי החטאת המטרה – מועטים מאוד)
והנה הפירוש המופיע בוויקימילון –

חֵטְא (גם: חֵט)
לשון המקרא עבירה נגד רצון האל, היינו מעבר על חוקיו. האדם נקרא חוטא אם הוא מֵפֵר את אחד האיסורים שקבע האל, או נמנע מלקיים את אחת המצוות. יש המבחינים בין שני סוגי חטאים: חטאים ש"בין אדם למָקוֹם" (בין אדם לאל), וחטאים ש"בין אדם לחברו".
”לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.“ (ויקרא יט, פסוק יז)
[חוק ומשפט] בהשאלה (1): עבירה הנעשית בשוגג, נגזר מלשון "החטאה". מהווה אחד משלושה סוגים של עבירות המקובלות בחוק הישראלי, שהן חטא, עוון ופשע. חומרת החטא היא הקטנה ביותר.
…

גיזרון
לשון המקרא. השוו לארמית: חטא, לאשורית: ḫaṭû, לגעז: ኀጥአ፡, לערבית: خَطَأ.‏[1]
בכתובות המלכותיים ע"ש תגלת פלאסר השלישי ובנו שלמנאסר החמישי מופיעה כפועל המילה "ḫaṭû", הגייה: "חֲטְאּוּ" . ובכתב חקוק – "iḫ-ṭi-ma" , "ú-ḫa-ṭa-(a)" , iḫ-ṭi" . ובהוראת – להזניח, להפר [1]. הביטוי האכדי 'אִינְ-שׁה חִיתִי' in ša ḫīṭi בהוראת עבריין

הִתְחַטָּא גם הִתְחַטֵּא –
לשון המקרא – נטהר, התנקה מטומאה.
"הוּא יתְחַטָּא בוֹ בַיוֹם הַשְׁלִישִׁי" (במדבר יט).
1. שורש ח.ט.א, במובן פרטני טהרה ע"י קרבן חטאת-(פרה אדומה). הפך לפועל במובן רחב, גם בתהילים "תְּחַטְּאֵנִּי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְכַבְּסֵנִי וּמִשֶׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא)
2. בשינוי השורש לשורש ח.ט.י.

השבוע קרה מקרה הירואי, בו אחד המטיילים בגן החיות הציל את אחת העובדות מלפיתתו של התנין שהתנפל עליה –
https://13news.co.il/item/news/abroad/north-america/alligator-in-the-zoo-1320829/

והשבוע גם קראתי להנאתי על דניאל, שהשתלט על תנין אחר, מתוך התוספות לדניאל שבספרים החיצוניים –

התנין בבבל, תוספת לדניאל –
וגם תנין גדול היה בעיר בבל ויעבדו אותו אנשי בבל:
ויאמר המלך אל דניאל וגם על התנין תאמר כי מעשה חרש נחושת הוא:
הנה הוא חי וגם הוא אוכל ושותה התכחש כי הוא אלוהים חיים לכה נא ועבוד אותו:
ויען דניאל ויאמר את יי אלוהים אני עובד ואין אלוהים חיים זולתו:
ועתה אם טוב בעיניך אדוני המלך והרגתי את התנין בלי חרב ובלי מקל:
ויאמר המלך הנה הוא בידך:
ויקח דניאל זפת וחלב ושער ויזד אותם נזיד ויעש ממנו רקיקים:
וישליכם בפי התנין ותבקע בטנו ויאמר דניאל אלה אלוהיך אדוני המלך:
 ויהי כשמוע אנשי בבל את הדבר וייחר להם מאוד ויקשרו קשר על המלך:
ויאמרו המלך התייהד כי את הבעל נתץ ואת התנין הרג וגם את הכוהנים המית :
וייקהלו על המלך ויקראו לו מסור את דניאל בידינו ואם אין הנה נכרית אותך ואת ביתך:
וירא המלך כי הצק הציקו לו מאוד וייתן את דניאל בידם:
וייקחוהו וישליכו אותו אל בור האריות ויהי שם ששת ימים:
ויהיו שבעה אריות בבור ויתנו להם יום יום שני אנשים ושני כבשים לטרף:
אך בעת ההיא לא נתנו להם מאומה בלתי אם דניאל לבדו:
 ובימים ההם היה נביא בארץ יהודה ושמו חבקוק:
ויהי היום ויזד חבקוק נזיד וייתן לחם בכלי להביא לקוצרים בשדה:
ויבא אליו מלאך ה ויאמר:
הבא נא את המאכל אשר בידך אל דניאל הנה הוא בבור האריות אשר בבבל:
ויען חבקוק ויאמר לא ראיתי בבל מימי וגם את בור האריות לא ידעתי:
ויֹאחזהו המלאך בציצית ראשו ויישאהו ברוח סערה בבלה ויעמידהו אצל בור האריות:
ויקרא חבקוק ויאמר: דניאל דניאל קח נא את המאכל אשר יי אלוהים שולח לך:
ויען דניאל ויאמר יי אלוהים אתה זכרתני וחסדך לא יעזוב את מאהביך:
ויקם דניאל ויאכל והמלאך השיב את חבקוק למקומו:
 ויהי ביום השביעי ויבוא המלך לספוד לדניאל ויהי כי קרב אל הבור לראות והנה הוא יושב בין האריות:
ויקרא המלך בקול גדול ויאמר אל אלוהי דניאל גדול אתה ונורא ואין אלוה מבלעדיך:
ויצוו ויריצוהו מן הבור וישליכו אל תוכו כל מבקשי נפש דניאל ואך ירדו הבורה ויטורפו לעיני המלך:

כמו הפרק הקודם, גם את הפרק הזה אפשר להערכתי לחלק לשלושה חלקים.
החלק הראשון מדבר על עזרה לעני, ולאלמנה, הנמצאים בשולי החברה. גם התורה מצווה על כך, וגם ספר משלי, למשל –

אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה.
משלי כא, יג.

החלק השני מדבר שוב על מעלת החוכמה. כאן פסוקים רבים המזכירים פסוקים ממשלי, למשל את הפסוקים האלה ממשלי ח –

לב וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ. לג שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ. לד אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. לה כִּי מֹצְאִי מצאי [מָצָא] חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה. לו וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת.

והחלק השלישי שוב עוסק בעניינים שונים. לא לכולם אתייחס.

נקרא –
בן סירא ד, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

עזרה לעני ולאלמנה –
(א) בְּנִי אַל תִּלְעַג לְחַיֵּי עָנִי, וְאַל תַּדְאִיב נֶפֶשׁ עָנֵי וּמַר נָפֶשׁ.

(ב) דֹּוֶוה נֶפֶשׁ חֲסֵרָה אַל תָּפוּחַ, וְאַל תִּתְעַלֵּם מִמְּדֻכְדַּךְ נָפֶשׁ.

(ג) אַל [תַּחְמִיר] מְעֵי דָךְ, וְקֶרֶב עָנִי אַל תַּכְאִיב.

(ד) אַל תִּמְנַע מַתָּן מִמִּסְכֵּנֶךָ, וְלֹא תִבְזֶה שְׁאֵלוֹת דָּל, וְלֹא תִתֵּן לוֹ מָקוֹם לְקַלְלֶךָ.

(שאלות במובן בקשות)

(ה) צוֹעֵק מַר רוּחַ בִּכְאֵב נַפְשׁוֹ, וּבְקוֹל צַעֲקָתוֹ יִשְׁמַע צוּרוֹ.

(ו) הַאֲהֵב נַפְשְׁךָ לָעֵדָה, וּלְשִׁלְטוֹן עוֹד הַאֲכֵף רֹאשׁ.

(ציות לשלטון ולקהילה, אך הפסוק חריג בהקשרו כאן)

(ז) הַט לֶעָנִי אָזְנֶךָ, וַהֲשִׁיבֵהוּ שָׁלוֹם בַּעֲנָוָה.

(ח) הוֹשַׁע מוּצָק מִמְּצִיקָיו, וְאַל תָּקוֹץ רוּחֲךָ בְּמִשְׁפַט יֹשֶׁר.

(ט) הֱיֵה כְאָב לִיתוֹמִים, וּתְמוּר בַּעַל לְאַלְמָנוֹת.

(תמור בעל – כמו תחליף לבעל)

(י) וְאֵל יִקְרָאֲךָ בֵּן, וְיָחְנְךָ וְיַצִּילְךָ מִשָׁחַת.

[שכר החכמה (רווח בכתב היד)]

ב. מעלת החוכמה.
(יא) חָכְמוֹת לִמְּדָה בָנֶיהָ, וְתָעִיד לְכָל מְבִינִים בָּהּ.

(יב) אֹהֲבֶיהָ אָהֲבוּ חַיִּים, וּמְבַקְשֶׁיהָ יָפִיקוּ רָצוֹן מֵיהֹוָה.

(יג) וְתֹמְכֶיהָ יִמְצְאוּ כָבוֹד מֵיהֹוָה, וְיֻחַנּוּ בְּבִרְכַּת יְהֹוָה.

(יד) מְשָׁרְתֵי קֹדֶשׁ מְשָׁרְתֶיהָ, וֵאלֹהִים בֵּית [מוֹשָׁבָהּ אָהֵב].

(טו) שׁוֹמֵעַ לִי יִשׁפֹּט אֱמֶת, וּמַאֲזִין לִי יִיחַן בַּחֲדָרַי מִבָּיִת.

(טז) כִּי בְהִתְנַכֵּר אֵלֵךְ עִמּוֹ, וּלְפָנִים אֶבְחָרֶנּוּ בְנִסְיוֹנוֹת.

(יז) וְעַד עֵת יִמָּלֵא לִבּוֹ בִּי, אָשׁוּב אֲאַשְּׁרֶנּוֹ וְגָלִיתִי לוֹ מִסְתָּרִי.

(יח) אִם יָסוּר וּנְטוֹתֵיהוּ, וַאֲסַרְתִיהוּ בָאֲסוּרִים.

(יט) אִם יָסוּר מֵאַחֲרַי אַשׁלִיכֶנּוּ, וְאַסְגִּירֶנּוּ לַשֹׁדְדִים.

ג. עניינים שונים.
(כ) בְּנִי עֵת הָמוֹן שְׁמֹר וּפְחַד מִרָע, וְאֶל נַפְשְׁךָ אַל תֵּבוֹשׁ.

(כא) כִּי יֵשׁ בֹּשֶׁת מַשְׂאֵת עָוֹן, וְיֵשׁ בֹּשֶׁת כָּבוֹד וָחֵן.

(יש בושה טובה, ויש בושה שאינה טובה)

(כב) אַל תִּשָּׂא פָנֶיךָ עַל נַפְשֶׁךָ, וְאַל תִּכָּשֵׁל לְמִכְשׁוֹלֶיךָ.

(כג) אַל תִּמְנַע דִּבֵּר בָּעוֹלָם, וְאַל תַּצְפִּין אֶת חָכְמָתֶךָ.

(כד) כִּי בְאֹמֶר נוֹדַעַת חָכְמָה, וּתְבוּנָה בְּמַעֲנֵה לָשׁוֹן.

(הוראתו – לא להסתיר את החוכמה, אלא לומר אותה)

(כה) אַל תִּסָּרֵב עִם הָאֵל, וְאֶל אֱלֹהִים הִכָּנֵעַ.

(כו) אַל תֵּבוֹשׁ לָשׁוּב מֵעָוֹן, וְאַל תַּעֲמוֹד לִפְנֵי שִׁבֹּלֶת.

(שיבולת – מפל מים, או מערבולת. אולי משל לחטא)

(כז) אַל תַּצַּע לְנָבָל נַפְשֶׁךָ, וְאַל תַּאֲמֵן לִפְּנֵי מוֹשְׁלִים.

(כח) אַל תֵּשֵׁב עִם שׁוֹפֵט עַוָּל, כִּי כַאֲשֶׁר כִּרְצוֹנוֹ תִּשְׁפּוֹט עִמּוֹ.

(כט) עַד הַמָּוֶת הִנָּצֵה עַל הַצֶּדֶק, וַיהֹוָה נִלְחָם לָךְ.

(הינצה – הילחם)

(ל) אַל תִּקָּרֵא בַּעַל שְׁתַּיִם, וְאֶל לְשׁוֹנְךָ אַל תַּרְגֵּל.

(לא לרכל. בעל שתים – אולי 'אחד בפה ואחד בלב')

(לא) אַל תְּהִי גַבְהָן בִּלְשׁוֹנֶךָ, וְרָפוּי וְרָשִׁישׁ בִּמְלַאכְתֶּךָ.

('אמור מעט ועשה הרבה')

(לב) אַל תְּהִי כְּכֶלֶב בְּבֵיתֶךָ, וּמוּזָר וּמִתְיָרֵא בִמְלַאכְתֶּךָ.

(לג) אַל תְּהִי יָדְךָ פְתוּחָה לָקַחַת, וּקְפוּצָה בְּתִתְּךָ מַתָּן.

הגענו לפרק ג' בבן סירא, ואותו ניתן לחלק להערכתי לשלושה חלקים.
החלק הראשון מדבר על כיבוד אב ואם, שהוא אחד הדיברות, אך מופיע לרוב גם בספר משלי, למשל –

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.
משלי א, ח.

החלק השני מדבר על ענווה, וגם זה נושא שמופיע הרבה במשלי, למשל –

אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ ולעניים [וְלַעֲנָוִים] יִתֶּן חֵן.
משלי ג, לד.

והחלק השלישי עוסק בעניינים שונים. רובם די מובנים, ואשאירם כמו שהם.

נקרא –
בן סירא ג, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

א. כיבוד אב ואם.

(א) [שִׁמְעוּ בָנִים מִשְׁפַט אָב, וַעֲשׂוּ לְמַעַן תִּחְיוּ.]

(ב) [כִּי יְהֹוָה כִּבֵּד הָאָב לִפְנֵי הַבָּנִים, וּמִשְׁפַּט הָאֵם קִיֵּם עַל יְלָדֶיהָ.]

(ג) [מְכַבֵּד אָב תְּכֻפַּר חַטָּאתוֹ, וְגוֹנֵז אוֹצָר מְכַבֵּד אִמּוֹ.]

(השורש גנז ייחודי ומאוחר, אך מופיע כבר בכמה ספרים במקרא, גם בגרסה הארמית)

(ה) [מְכַבֵּד אָבִיו יִשְׂמַח בִּבְנוֹ, וּתְפִלָתוֹ יִשְׁמַע וְיַעֲנֶה.]

(ו) [מְכַבֵּד אָבִיו יִרְבּוּ יָמָיו, וּגְמוּל אֱלֹהִים עַל] מְכַבֵּד אִמּוֹ.

(ז) בְּנִי בְּמַאֲמָר וּבְמַעֲשֶׂה כַּבֵּד אָבִיךָ, עֲבוּר יַשִׂיגוּךָ כֹּל בְּרָכוֹת.

(ח) בִּרְכַת אָב תְּיַסֵּד שֹׁרֶשׁ, וְקִלְלַת אֵם תִּנְתּשׁ נֶטַע.

(ט) אַל תִּתְכַּבֵּד בְּקְלוֹן אָבִיךָ, כִּי לֹא כָבוֹד הוּא לָךְ.

(י) כְּבוֹד אִישׁ כִּבּוּד אָבִיו, וּמַרְבֶּה חֵטְא מְקַלֵּל אִמּוֹ.

(יא) בְּנִי הִתְחַזֵּק בִּכִבּוּד אָבִיךָ, וְאַל תַּעַזְבֵהוּ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

(יב) וְגַם אִישׁ יֶחְסַר מַדָּעוֹ עֲזָב לוֹ, וְאַל תַּכְלִים אוֹתוֹ כָּל יְמֵי חַיָיו.

(נראה שהוראת הכתוב – לא להכלים את חסר הדעת, אך לא ברורה התאמתו להקשר כאן)

(יג) צִדְקַת אָב לֹא תִּמָּחֶה, וּתְמוּר חַטָּאת הִיא תְּנַתֵּעַ.

(יד) בְּיוֹם צָרָה תִּזָּכֵר לָךְ, כְּחֹם עַל כְּפוֹר לְהַשְׁבִּית עֲוֹנֶיךָ.

(טו) כִּי מֵזִיד בּוֹזֶה אָבִיו, וּמַכְעִיס בּוֹרְאוֹ מְקַלֵּל אִמּוֹ.

ב. דרך הענווה.

(טז) בְּנִי בְּעָשְׁרְךָ הִתְהַלֵּךְ בַּעֲנָוָה, וְתֵאָהֵב מִנּוֹתֵן מַתָּנוֹת.

(יז) מַעֵט נַפְשְךָ מִכָּל גְּדוּלָה, וְלִפְנֵי אֵל תִּמְצָא רַחֲמִים.

(יח) כִּי רַבִּים רַחֲמֵי אֱלֹהִים, וְלַעֲנָוִים יְגַלֶּה סוֹדוֹ.

(יט) פְּלָאוֹת מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר.

(כ) בַּמֶּה שֶׁהוּרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת.

(פסוקים אלה מופיעים בגמרא, והם מפורסמים מאוד, על כן הדגשתי אותם. הוראתם – לא לחקור את הנסתרות. ואולם, יש לשים לב שהם באים בתוך קטע שלם המדבר על מידת הענווה באופן כללי)

(כא) בְּיוֹתֵר מִמְּךָ אַל תַּמֵּר, כִּי רַב מִמְּךָ הָרְאֵיתָ.

(כב) כִּי רַבִּים עֶשְׁתּוֹנֵי בְּנֵי אָדָם, וְדִמְיוֹנוֹת רָעוֹת מַתְעוֹת.

(עשתוני – מחשבות)

ג. עניינים שונים.

(כג) בְּאֵין אִישׁוֹן יֶחְסַר אוֹר, וּבְאֵין דַעַת תֶּחְסַר חָכְמָה.

(כד) לֵב כָּבֵד תִּבְאַשׁ אַחֲרִיתוֹ, וְאֹוהֵב טוֹבוֹת יִנְהַג בָּהֶם.

(כה) לֵב כָּבֵד יִרְבּוּ מַכְאֹבָיו, וּמִתְהוֹלֵל מוֹסִיף עָוֹן עַל עָוֹן.

(כו) אַל תָּרוּץ לְרַפְּאוֹת מַכַּת לֵץ, כִּי אֵין לָהּ רְפוּאָה, כִּי מִנֶּטַע רַע נִטְעוֹ.

(כז) לֵב חָכָם יָבִין מִשְׁלֵי חֲכָמִים, וְאֹזֶן מַקְשֶׁבֶת לְחָכְמָה תִּשְׂמָח.

(כח) אֵשׁ לוֹהֶטֶת יְכַבּוּ מַיִם, כֵּן צְדָקָה תְּכַפֵּר חַטָּאת.

(כט) פּוֹעֵל טוֹב יִקְרָאֶנּוּ בִדְרָכָיו, וּבְעֵת מוֹטוֹ יִמְצָא מִשְׁעָן.