קריאה בספר היובלים לא-לד.
מכיוון שבחלק זה, פרקים לא-מ, יש הרבה דברים להציג, אחלקו לשניים – פרקים לא-לד, ופרקים לה-מ.

בפרק לא מסופר על ברכה מיוחדת שמקבלים לוי ויהודה, שבטי הכהונה והמלכות, אביא רק את סיומו –

יובלים לא –
מו
ויזכור יעקב את הברכה אשר ברך אביו אותו ואת שני בניו לוי ויהודה, וישמח ויברך את אלוהי אבותיו אברהם ויצחק ויאמר:

מז
עתה ידעתי כי תקות עולם לי ולבני לפני אלוהי כל היקום ונועד הדבר על שניהם ונרשם להם לעדות עולם על לוחות השמים, כאשר ברך אותם יצחק:

*

ובפרק הבא הוא ממשיך לספר על לוי, וממנו הוא לומד את דיני מעשר. לכל אורך הספר חוקי התורה נלמדים מתוך המעשים המסופרים, אך בדרך-כלל לא הבאתי חלקים אלה. הנה כמה פסוקים על כך –

יובלים לב –
יג
ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביו ביתר שאת על עשרת אחיו, ויהי שם לכוהן:

יד
ויתן לו יעקב את נדרו, ויתן גם את המעשר השני לה', ויקדש אותו ויהי לו קודש:

טו
ועל כן נועד לחוק בשמים לתת את המעשר השני, לאכול אותו לפני ה' במקום הנבחר לשכן שמו שם שנה בשנה:

*

והוא מספר בפירוט על מעשה ראובן ובלהה, וממנו הוא לומד על איסור משכב עם אשת האב –

יובלים לג –
ד
וישכב אצלה על המיטה ויגל את ערוותה, ותלפות אותו ותצעק:

ה
ויהי כהכירה אותו כי ראובן הוא ותיכלם מפניו ותרף את ידה ממנו, ותברח ותתאבל מאוד על המעשה הזה ולא הגידה לאיש דבר:

ו
ויהי כבוא יעקב לפקוד אותה ותאמר אליו אינני טהורה לך כי אם חללה אני לך, כי ראובן עינה אותי ושכב עימי בלילה כאשר ישנתי באהלי ולא ידעתי אותו עד אם גילה ערותי ושכב עימדי:

*

ועוד הוא מספר על מלחמת בני יעקב באמורים, אשר נזכרה בתורה רק ברמז – 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי', אומר יעקב בסוף ימיו. הנה חלק –

יובלים לד –
א
ובשנה השישית לשבוע הזה ליובל הארבעים וארבעה, שלח יעקב את בניו לשמור את צאנו ועבדיו איתם בשדה שכם:

ב
וייאספו עליהם שבעת מלכי האמורי להכותם נפש בהחבאם תחת השיחים, ולקחת את מקניהם:

ג
ונשיהם ויעקב ולוי ויהודה ויוסף ישבו בבית יצחק אביהם כי רוחו נעצב ולא נתן אותם ללכת, ובנימין הקטן שאר את אביו:

ד
ויבואו מלכי תפה ואריזה ושרגן ושילו וגיץ ומלך בית חורון ומניזכיר, וכל היושבים על ההר ההוא היושבים ביערי ארץ כנען:

ה
ויוגד ליעקב לאמור מלכי האמורי כיתרו את בניך, ואת מקניהם שבו ויבוזו:

ו
ויקם מביתו הוא ושלושת בניו וכל נערי אביו ונעריו, ויצא לקראתם שמונה מאות איש תופשי חרב:

ז
ויכו אותם בשדה שכם וירדפו אחרי הנסים, ויהרגו את אריזה ואת תפה ואת שרגן ואת אמניסקינו ואת גגניז:

ח
ויאסוף את מקנהו ותעוז ידו עליהם, וישם מס עליהם לתת לו את פרי אדמתם:

ט
ויבנו את רובל ואת תמנת חרס:

י
וישב בשלום ויכרות להם ברית, ויהיו לו לעבדים עד רדתו עם בניו מצרימה:

*

ומסיפור יוסף הוא לומד את חוק יום כיפור –

יובלים לד –
כג
לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי, ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו:

כד
לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאותם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו:

כה
והיום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה:

איכשהו הגעתי לערוץ יו-טיוב נחמד – The Bible project – שיש בו סרטונים קצרים, בני חמש דקות בדרך כלל, על נושאים שונים בתנ"ך. צפיתי בכמה עשרות סרטונים, וזה יפה מאוד, אף כי לי הם לא חידשו הרבה.

אבל יש לי שתי הערות בנוגע לכך –
ראשית, כפי שכתבתי בפייסבוק –
איכשהו הגעתי לאיזה ערוץ יו-טיוב אחד, שבו סרטונים קצרים על נושאים בתנ"ך, כולל אנימציה נחמדה. הסתכלתי על מספר הצפיות – 2.4 מיליון!
לעומת זאת, גם לי יש בלוג קטן על תנ"ך, ואני חושב שאני מביא בו דברים נחמדים, אבל מספר הצפיות אצלי 2-7 בערך.
טוב, אצלי אין אנימציה…
(והוא גם בעברית, ולא באנגלית. וכן, הוא מתמקד רק ב'ברית הישנה').

לזאת אוסיף עכשיו, כי בעצם יש בעברית דבר דומה לפרויקט הזה, והוא שורת סרטוני אנימציה שעשו בפרויקט 929 על כל התנ"ך, ובטוח שיש להם צפיות רבות. שווה לראות גם אותם.

ושנית –
החוויה שלי במהלך הצפייה נעה – בהתחלה החומר מהתנ"ך תמיד מעניין ומגוון, אך אז תמיד בסוף הסרטון הם מסיימים עם ג'יזס. כל דבר מוביל לג'יזס. הקורבנות, הכוהנים, הנביאים, הכול – תמיד בסוף מופיע ג'יזס. ותמיד זה אותו סיפור – הוא נשא את עוונותינו, הוא הכי מושלם והכי טוב, והוא הטיף לאהבה, חסד, רחמנות, ענווה.
נו טוב, מסר יפה, אבל כמה פעמים אפשר לחזור עליו?? זה נראה לי – מרגיש לי – כמו קיבעון מחשבתי. ועוד – אם בחלק הראשון של הסרטונים אני מרגיש שאני מחכים ולומד, בחלק השני תמיד אני מרגיש שאני הופך לטיפש יותר. זה נשמע כמו שטיפת מוח בלתי פוסקת, שמטמטמת את המוח.

ולבסוף, איני יכול שלא להביא משפט אחד ששמעתי בסרטון אחד שלהם היום –

"reject Jesus in so foolish because he's so awesome".

מה? זאת הרמה? אני חושב שהערצה כזו – שלא לדבר על עבודת אלילים – אולי יכולה להתאים לאופי האמריקאי, אבל לא ממש לאופי הישראלי, והיהודי. ועוד, היא מסבירה לי כמה דברים. למשל, את הפופולריות הרבה של סרטי גיבורי-העל, שאני לא אוהב כלל. זו מנטליות ילדותית, אך מתברר שהיא מדברת להרבה מאוד אנשים. וג'יזס הוא מין גיבור-על כזה, וזה אולי יכול להסביר את הפופולריות הרבה שלו.

טוב, זה מה שהיה לי לומר, ומצטער שזה נשמע חמוץ ומבאס, אבל זו החוויה האישית שלי מהצפייה.

ערוץ יו-טיוב אחר שאני ממליץ עליו הוא – Usefulcharts – הצגת שושלות, בתנ"ך ובכלל, ועל ידי כך הצגת חומר רב על הנושא, בגישה היסטורית-מדעית.

פרק ח. בפרק זה כמה עניינים, שאציין בכותרות. רוב הדברים מובנים, והיכן שצריך להעיר אעיר, ומה שנשאר סתום ישאר כך בינתיים.

נקרא –
בן סירא ח, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

ממי כדאי להיזהר –

(א) אַל תָּרִיב עִם אִישׁ גָּדוֹל, לָמָּה תִשּׁוֹם עַל יָדוֹ.

(ב) אַל תָּרִיב עִם קָשֶׁה מִמְּךָ, לָמָּה תִפּוֹל בְּיָדוֹ.

(ג) אַל תַּחֲרֹשׁ עַל אִישׁ לֹא הוֹן, פֶּן יִשְׁקֹל מְחִירְךָ וְאָבָדְתָּ.

(לא הון – לו הון, כנראה. עשיר)

(ד) כִּי רַבִּים הִפְחִיז זָהָב, וְהוּא יַשְׂגֶּה לֵב נְדִיבִים.

(ה) אַל תִּינָץ עִם אִישׁ לָשׁוֹן, וְאַל תִּתֵּן עַל אֵשׁ עֵץ.

(איש לשון – רכלן. על אש עץ – אתה מדליק ומחייה אותו)

(ו) אַל תְּרַגִּיל אִישׁ אֱוִיל, פֶּן יָבוּז לִנְדִיבִים

וממה כדאי להימנע –

(ז) אַל תַּכְלִים אִישׁ שָׁב מִפֶּשֶׁע, זְכֹר כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים.

(ח) אַל תְּבַיֵּשׁ אֱנוֹשׁ יָשִׁיש, זְכֹר כִּי תִמָּנֶה מִזְּקֵנִים.

(ט) אַל תִּתְהַלֵּל עַל גֹּוֵעַ, זְכֹר כֻּלָּנוּ נֶאֱסָפִים.

ובמה כדאי להידבק –

(י) אַל תִּטֹּשׁ שִׂיחַת חֲכָמִים, וּבְחִידֹתֵיהֶם הִתְרַפֵּשׂ.

(יא) [וְאַף שִׂיחוֹת חוֹל מֵהֶם לֹא, תִבְזֶה]

לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי שָׂרִים, כִּי מִמֶּנּוּ תִּלְמַד לֶקַח.

(יב) אַל תִּמְאַס בִּשְׁמִיעַת שָׁבִים, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ מֵאֲבֹתָם.

(יג) כִּי מִמֶּנּוּ תִּקַּח שֶׂכֶל, בְּעֵת צֹרֶךְ לְהַשִׁיב פִּתְגָּם.

ושוב, ממה להימנע –

(יד) אַל תִּצְלַח בְּנַחֲלַת רָשָׁע, פֶּן תְּבֹעַר בִּשְׁבִיב אִשּׁוֹ.

(אל תצלח – אל תעבור, כנראה)

(טו) אַל תָּזוּחַ מִפְּנֵי לֵץ, לְהוֹשִׁיבוֹ כְּאוֹרֵב לְפָנֶיךָ.

(טז) אַל תַּלְוֶה אִישׁ חָזָק מִמְּךָ, וְאִם הִלְוִיתָ כִּמְאַבֵּד.

(יז) אַל תַּעֲרֹב יָתֵר מִמְּךָ, וְאִם עָרַבְתָּ כִּמְשַׁלֵּם.

(ספר משלי מרבה להזהיר מפני הערבות)

(יח) אַל תּשָּׁפֵט עִם שׁוֹפֵט, כִּי כִּרְצוֹנוֹ יִשְׁפֹּט.

(יט) אִם אַכְזָרִי אַל תֵּלֵךְ, פֶּן תַּכְבִּיד אֶת רָעָתֶךָ.

(כ) כִּי נֹכַח פָּנָיו יֵלֵךְ, וּבְאִוַּלְתּוֹ תִּסָּפֶה.

(כא) עִם בַּעַל אַף אַל תָּעִיז מֵצַח, וְאַל תִּרְכַּב עִמּוֹ בַּדֶרֶךְ.

(כב) כִּי קַל בְּעֵינָיו דָּמִים, וּבְאֵין מַצִּיל יַשְׁחִיתֶךָ.

(כג) עִם פּוֹתֶה אַל תִּסְתַּיֵּד, כִּי לֹא יוּכַל לְכַסּוֹת סוֹדֶךָ.

(את תסתיד – אל תגלה סוד)

(כד) לִפְנֵי זָר אַל תַּעַש רָז, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד סוֹפוֹ.

(כה) לְכָל בָּשָׂר אַל תְּגַל לִבֶּךָ, וְאַל תַּדִּיחַ מֵעָלֶיךָ הַטּוֹבָה.

(וכן –
לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ.
משלי יח, ב.)

מזל טוב למירב מיכאלי וליאור שליין על לידת בנם אוּרי, בתהליך פונדקאות.
מעבר לשמחה המשפחתית, יש כאן שיעור לכל המלעיזים, שביקרו אותה קשות על נסיעתה, נגד המלצת משרד הבריאות, בלי שביררו עד הסוף את הפרטים.
ואולי יש כאן שיעור גם על הצורך להפחית את היסטריית הקורונה באופן כללי.
ולבסוף, ראיתי שבעבר מיכאלי התבטאה כנגד הפונדקאות, ועכשיו היא משתמשת בה. נראה שגם היא למדה שיעור.
אני לומד מכאן שכוח החיים הוא מתפרץ ובלתי ניתן לעצירה, והוא משנה את כל התפיסות הקודמות שלנו את המציאות. ועל כך לדעתי מדבר הפסוק –

מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.
תהילים ח, ג.

*

ואולם, לפסוק זה יש פירושים נוספים, ולמשל יפה הוא פירושו של רד"ק –

מפי עוללים וינקים יסדת עז – תחלת הנפלאות אשר באדם אחר יצאו לאויר העולם היא היניקה. כי צריך האדם להודות הבורא ולהכיר כחו ויכלתו מצד מעשיו הנראים בשמים ובארץ, ומתכונת גופו שנברא מטפת הזרע אשר תהפך לדם, ומשם יגדל מעט מעט עד שישתלמו אבריו ויצא לאויר העולם. וכבר זכר זה במזמור י״י חקרתי ותדע (תהלים קל״ט). ובזה המזמור אמר: מתחלת צאתו לאויר העולם ומיניקתו נכרות נפלאות הבורא וחסדו על האדם. לפיכך אמר יסדת: כמו שהיסוד תחלת הבנין, כן היניקה תחלת ההכרה בחסד הבורא על האדם אחר צאתו לאויר העולם שעשה לו הקדוש ברוך הוא, נקב בשדים כעין נקב מחט דקה. לא יותר רחב מכך, שאם היה יותר רחב פן יזרום החלב בלא מיץ ויבוא לתוך פיו יותר מן הצורך עד שיחנק בו; ואם יהיה יותר דק ממה שהוא יכבד המיץ על הילד ותכאבנה שפתיו, אלא הכל בשעור ובמדה. והפליאו משאר החיים שנתן לאמו דדים במקום בינה [סליחה על זה], כמו שאמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ברכות י׳.). לפיכך אמר: מפי עוללים וינקים יסדת עז. שיכול האדם להכיר, כי הכל בכונת מכון; לא כמו שאמרו אויבי י״י, כי הכל בטבע ובמקרה, בלא הנהגת מנהיג וכונת מכון.
וזהו שאמר: למען צורריך להשבית אויב ומתנקם – ואף על פי שזה החסד גם כן בבהמות ובחיות, באדם נתן האל בינה ושכל להכיר מעשה האל ולהודות לו ולשבחו על הכל, וכלם נבראו לתועלתו; אם כן עליו להתבונן ולהכיר מעשה האל ולהודות לו על הכל.

והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: בעבור היות האדם נכבד מכל נבראי מטה אמר כן, כי מעת שיחל הנער לדבר, וזה טעם מפי עוללים, אז תחל מתכונתו לקבל כח הנשמה עד שתשכיל בשקול דעתה כח בוראה, כי תתחזק הנפש יום אחר יום: וזה טעם יסדת עז. וטעם למען צורריך לבטל דברי המכחישים האומרים אין אלוה.

ורבנו משה הכהן בן גיקטילא פרש: מפי עוללים אשר לא ידברו בפיהם, הם בעצמם יורו על רוב חסדיך, כי תכלכלם ותרבם בגופם באורך וברוחב.

*

ונסיים במדרש –

תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות.
ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון
ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים.
ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני
אמר לו: אין לי מעות
אמר לו: תן לי פירות אמר לו: אין לי
תן לי קרקע, אין לי
תן לי בהמה, אין לי
תן לי כרים וכסתות, אין לי
הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש.
לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו,
ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו.
אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו
אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני?
אמרתי: שמא פרקמטיא (סחורה) בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן
ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני?
אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים
בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני?
אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא
ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני?
אמרתי שמא אינן מעושרות
ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני?
אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים
אמר ליה: העבודה (לשון שבועה), כך היה!
הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה,
וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי,
ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות
[שבת קכז ב].

אני עובר – לא לראשונה – על הספרים החיצוניים, אבל לא על כולם אכתוב. הנה שלושה ספרים שלא אכתוב עליהם, אבל יש בהם סיפורים יפים, ולכן גם תמונות יפות – ספר חשמונאים, ספר יהודית, ומעשה שונה. אצרף את הטקסט הקצר והתמונות ששיתפתי בפייסבוק.

א.
טקסט – ספר חשמונאים א.
ציור – מתיתיהו החשמונאי, כנראה של גוסטב דורה.

ב.
ותיקח את ראש הלופרנש מן השק ותראהו את העם ותאמר. הנה זה ראש הלופרנש, זר צבא אשור… (יהודית יג, כא-כב).
יהודית והולופרנס, ציור של פדה גליציה.

ג.
מעשה שושנה

מעשה שושנה, ע"פ כתב יד מינכן 117.
(מהספרים החיצוניים)
ארטמיזיה ג'נטילסקי – ציור.

תקציר – שני זקנים מעלילים על שושנה ששכבה איתם בגן, ודניאל מצליח להוכיח את שקרם.

*
והטקסט המלא –

ויהי איש אחד בארץ בבל ושמו יהויכין ולקח אשה ושמה שושנה יראת ה' בת צדיקים וטובים ויגדלו אותה בדרכי ה' כצווי תורת ה' ביד משה. והאיש הזה יהויכין יחיד ומכובד מכל דורו והיו מתמידים כל היהודים אל ביתו כי לא נמצא כמוהו בעם ה'.
ויהי לו גנת בתן בצד ביתו ואשתו שושנה יוצאת בגן והולכת בתוכו ורוחצת בצינה. אז מִנו שנים זקנים שופטים אל העם בשנת שיצא דבר ה' על חמס הזקנים ומתדירים בכל יום השכם והערב בבית יהויכין לשפוט את כל העם, וכשראו יפיות שושנה ויבער לבם עליה לרעה ולקחו תקותם משמים וחלקם מן הצדיקים ולא פרסמו זה לזה רוע לבם. וכשהלכו הקהל לביתם נתנו דברים זה לזה והלכו אף הם ומרוב יקוד יצר הרע חזרו באותה שעה ולא יכלו לעצור רוחם יותר. אז הודיעו זה לזה הרהור רוע לבבם ונתנו עצה זה לזה איך להרעותה ונתיאשו מנפשם והיו בכל יום ויום מרבים למעלה ולא שקטו ולא נחו בחטא.
ויהי יום אחד והלכו כל העם בביתם והם נשתיירו כמנהגם ולא סרו רוע לבבם ועיניהם מרבות על הרעה. וכשנכנסה שושנה בגן ושתי אמהותיה עמה לרוח צח מן השרב ותשגר אמהותיה להביא לה שמן לסוך ותאמר להן נעלו הדלת אחריכן.
ותלכנה ותצאנה ונעלו הדלת אחריה. והזקנים נסתרים אל גנת הביתן. וכשפשטה בגדיה לרחוץ יצאו ותפשוה לאמר שכבי עמנו, ואם לא נעיד עליך כי שכבת עם בחור.

ותפחד ותרעד ואמרה מה אעשה, איני יכולה לצאת מידי האנשים האלה. מוטב לי ואפלה ביד ה' הטוב והצדיק הגדול הגבור והנורא מציל ומושיע גואל וחזק ה' צבאות שמו.
מיד צעקה בקול גדול הושיעני אלהי ישראל מיד הרשעים המורדים בך ואף צעקו והעידו עליה עד שקר. ולקולם באו עבדים ופתחו הדלת ונכנסו בגינת הביתן בין המסדרונה וראו שהזקנים מעידים עליה עזות <עדות?> זה ותמהו הם וכל קרוביה ויודעיה ומכיריה וכל אנשי ביתה כי לא נשמע ולא נראה עליה כזאת.
וביום מחר נתקבצו כל הקהל לבית יהויכין כתמול שלשום והזקנים עמהם ומיד קמו והעידו כי ראינו [האשה] הזאת נכנסת בגנת הביתן ושתי אמהותיה עמה ושלחה אמהותיה ובא בחור ושכב עמה והלכנו ותפסנו וברח הבחור מידינו.
והאמינו העם בדבריהם כי נראו הזקנים לעיניהם טובים ויראי חטא. שלחו והביאו האשה ההיא וקרוביה ומכיריה. והיא היתה מפונקת מאד ומכוסה באה, מיד צעקו בכעס הסירו הבגדים מפניה מרוב הרהורם הרע להשביע עינם הזונה ממנה ודנו עליה משפט מות והיו מוציאים אותה לסקלה ונשאה עיניה למרום ואמרה אי דיין אמת שופט צדק עד נאמן מכיר האמת הושיעני ממיתת שקר ואל אהיה כחוטאת לפני הבריות ואל יתקיימו דברי הרשעים.
מיד וישמע ה' לקולה וישלח לה מושיע ויער ה' רוח דניאל ויצעק ויאמר ה' אלהי נקני ממיתת הצדקת. וישמע העם ויאמרו מי קול המדבר דניאל הוא והוא היה נער בבית סריס כשאל מלהתגאל בפת בג המלך. ושאל העם למה אתה מדבר כזאת. ויאמר אליהם כך ממיתים ישראל בלא חקור דין נקי וצדיק להרוג שלא כתורה שובו אלי ואחקור הדבר. וישובו האשה וכל העם ויבואו העדים הזקנים ויאמרו למה ידבר אדוני בלי למית <למות> האשה כזאת וכזאת עשתה.
ויאמר דניאל לכל העם והזקנים שבו פה, וישבו. ויאמר להם הפרידו הזקנים העדים זה מזה.
וישאל האחד לבד ויאמר לו: אמור לי זקן אשמאי האמת וראה שאתה מומת והמלאך עומד לגזרך במגרה באיזה אילן מצאת אותם אמר לו באלון. אמר דניאל לכל העם הרי אתה מת שאין אלון בגן הפרדס הזה.
הביא השני אמר לו זרע קינן שאין אתה מזרע יהודה, שכך הייתם עושים בארצנו לפתות בעדות <בערות> שקרכם הנערות היפות, עד שבאנו הנה לחרפה ולקלס לשבי ובִזה. הרי אתה מת ואין בך נפש, אמור לפני העם באיזה אילן מצאת אותם. אמר לו בתוך דלב.
אמר לו הרי מלאך ה' עומד וחרבו שלופה בידו לגוזרך במגרה במתניך, שאין בגן לא אילן זה ולא זה.
והלכו וראו האמת. אז דניאל הסיתם בחכמתו ויעשו להם כאשר זממו לעשות לאחותם.
ומהיום הזה נתגדל דניאל בעיני העם והודו והללו לה' אלהי אבותם. וכן אלתיאל אבי שושנה ואמה וכל קרוביה וכל יודעיה ומכיריה ובעלה יהויכין נתנו שבח והודיה ופאר רון ועֹז ותגבורת לה' אלהי הצבאות.

השם יראנו נסים ונפלאות אמן.‫

ארטמיזיה ג'נטילסקי – ציור.

קריאה בספר היובלים כא-ל

נמשיך לקרוא.

פרק כג הוא מיוחד, ובו מספר בעל היובלים על חטא ישראל העתיד לבוא, ולבסוף על תשובתם. הנה חלק קטן ממנו –

יובלים כג –
לז
ובא משפט גדול על מעשי הדור ההוא מאת ה', ונתנם לחרב ולמשפט ולשבי ולמשיסה ולמאכל:

לח
ועורר עליהם חטאים אשר לא יחוסו ולא ירחמו ולא ישאו פני כל איש זקן ונער, אנשים רעים ועריצים, למען ירעו לעשות מכל בני אדם:

לט
ועשו חמס בישראל ופשעו ביעקב ודם רב ישפך על הארץ, ואין מאסף ואין קרוב:

*

והוא מפרט קצת יותר על מראה לאה, שהייתה יפה מאוד –

יובלים כח –
ט
כי יעקב אהב את רחל מלאה, כי עיני לאה רכות אך בתוארה יפה מאוד ועיני רחל יפות והיא יפת תואר ויפת מראה:

וכן אצלו יותר ברור שרחל ניתנה ליעקב אחר שבוע המשתה –

יובלים כח –
יג
ויאמר לבן אל יעקב מלא שבעת ימי המשתה, ואתנה לך את רחל בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות לשמור צאני כאשר עשית בשבוע הראשון:

יד
ויהי כמלאת שבעת ימי המשתה ללאה ויתן לבן ליעקב את רחל, בעבודה אשר יעבוד עמו שבע שנים אחרות:

*

לבסוף, הוא מספר את מעשה דינה, ומכאן הוא לומד על איסור נישואים מחוץ לישראל. גם היום במחקר יש דעה בולטת, כי סיפור זה נכתב בימי עזרא ונחמיה, כחלק מהפולמוס סביב הנשים הנוכריות.

יובלים ל –
יז
ואתה משה צו את בני ישראל והעידה בם לבל יתנו מבנותיהם לגויים ולא יקחו מבנות הגוים, כי תועבת ה' היא:

יח
על כן כתבתי לך בכל דברי התורה, את כל מעשה אנשי שכם אשר עשו לדינה:

יט
ואת אשר נדברו בני יעקב לאמור, לא נוכל לתת את בתנו לאנשים אשר להם ערלה:

כ
כי חרפה היא לנו ולישראל בתת אותה או בקחת מבנות הגוים, כי טמא היא ופיגול בישראל וישראל לא יטהר:

בפרקנו הרבה עצות 'אל תעשה'. בסוף יש כמה חלקים מובחנים – יחס לבני המשפחה, יחס למשרתי האל, ויחס לעני ולסובל בחברה. כולן התנהגויות חברתיות.

נקרא –
בן סירא ז, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

(א) אַל תַּעַשׂ רָעָה וְאַל יַשִּׂיגְךָ רָעָה, הַרְחֵק מֵעָוֹן וְיֵט מִמְּךָ.

(התרחק מהרעה והיא תרחק ממך)

(ב) אַל תִּזְרַע חֲרוּשֵׁי עָוֶל עַל אָח, פֶּן תִּקְצְרֵהוּ שִׁבְעָתָיִם.

(השווה –
אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ.
משלי ג, כט)

(ג) אַל תְּבַקֵּשׁ מֵאֵל מֶמְשֶׁלַת, וְכֵן מִמֶּלֶךְ מוֹשַׁב כָּבוֹד.

(השווה –
ו אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד. ז כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲ‍לֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.
משלי כה)

(ד) אַל תִּצְטַדֵּק לִפְנֵי מֶלֶךְ, וּמִפְּנֵי מֶלֶךְ אַל תִּתְבּוֹנֵן.

(השווה –
אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים.
קהלת י, ד)

(ה) אַל תְּבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מוֹשֵׁל, אִם אֵין לְךָ חַיִל לְהַשְׁבִּית זָדוֹן.

(חיל – עושר)

(ו) פֶּן תָגוּר מִפְּנֵי נָדִיב, וְנָתוּן בֶּצַע בִּתְמִימִיךָ.

(כי אז תהיה תלוי בעשירים אחרים)

(ז) אַל תַּרְשִׁיעֲךָ בַּעֲדַת שַׁעֲרֵי אֵל, וְאַל תַּפִּילְךָ בַּקְּהִלָּה.

(ח) אַל תִּקְשׁוֹר לְשָׁנוֹת חֵטְ, כִּי בְאַחַת לֹא תִנָּקֶה.

(ט) אַל תָּאִיץ בַּצָּבָא, מְלֶאכֶת עֲבֹדָה הִיא מֵאֵל נֶחֱלָקָה.

(י) אַל תִּתְקַצֵּר בַּתְּפִלָּה וּבִצְדָקָה אַל תִּתְעַבָּר.

(תתעבר – כעס ועברה)

(יא) אַל תִּבֶז לֶאֱנוֹשׁ בְּמַר רוּחַ, זְכוֹר כִּי יֵשׁ מֵרִים וּמַשְׁפִּיל.

(לא לבוז למדוכא)

(יב) אַל תַּחֲרוֹשׁ חָמָס עַל אָח, וְכֵן עַל רֵעַ וְחָבֵר יַחְדָּו.

(יג) אַל תַּחְפֹּץ לְכַחֵש עַל כָּחַש, כִּי תִקְוָתוֹ לֹא תִנְעָם.

(יד) אַל תְּסַוֵּר בַּעֲדַת שָׂרִים, וְאַל תִּישֶׁן דָּבָר בַּתְּפִלָּה.

(תישן – תחזור. וכאן כבר נראה שמוסד התפילה התקבע)

(טו) אַל תַּחְשׁוֹבְךָ בָּמֳתֵי עָם, זְכוֹר עִבָּרוֹן לֹא יִתְעַבָּר.

(טז) מְאֹד מְאֹד הַשְׁפִּיל גַּאֲוָה, כִּי תִקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.

(משפט כמעט זהה מופיע בפרקי אבות)

(יז) אַל תָּאִיץ לֵאמֹר לִי – פָרֶץ, גֹּל אֶל אֵל וּרְצֵה דַרְכּוֹ.

(יח) אַל תָּמִיר אוֹהֵב בִּמְחִיר, וְאָח תָּלוּי בִּזְהַב אוֹפִיר.

(אל תמיר – אל תחליף)

(יט) אַל תִּמְאַס אִשָּׁה מַשְׁכֶּלֶת, וְטוֹבַת חֵן מִפְּנִינִים.

(כ) אַל תָּרֵעַ עוֹבֵד אֱמֶת, וְכֵן שׁוֹמֵר נוֹחֵן נַפְשׁוֹ.

(יחס טוב לעובד טוב)

(כא) עֶבֶד מַשְׂכִּיל חַבֵּב כְּנֶפֶש, וְאַל תִּמְנַע מִמֶּנוּ חֹפֶשׁ.

(כב) בְּהֵמָה לְךָ רְאֵה עֵינֶיךָ, וְאִם אֻמָּנָה הִיא הַעֲמִידָהּ.

(סתום)

יחס לבני משפחה –

(כג) בָּנִים לְךָ יַסֵּר אוֹתָם, וְשָׂא לָהֶם נָשִׁים בִּנְעוּרֵיהֶם.

(השא בניך בנעוריהם)

(כד) בָּנוֹת לְךָ נְצוֹר שְׁאֵרָם, וְאַל תָּאִיר אֲלֵיהֶם פָּנִים.

(כה) הוֹצֵא בַת וְיֵצֵא עֵסֶק, וְאֶל גֶּבֶר נָבוֹן חַבְּרָהּ.

(השא בתך לאדם נבון)

(כו) אִשָּׁה לְךָ אַל תְּתַעֲבֶהָ, וּשְׂנוּאָה אַל תַּאֲמֵן בָּהּ.

(כז) [בְּכָל לִבְּךָ כַּבֵּד לְאָבִיךָ, וְאֵם יוֹלַדְתְּךָ אַל תִּשֶּׁה.

(אל תשה – אל תשכח)

(כח) זְכוֹר לוּלֵי הֵם, לֹא בָאתָ לָעוֹלָם.

וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם, שֶׁהֵם גּוֹמְלִים לָךְ].

כבוד לאל ולמשרתיו –

(כט) בְּכָל לִבְּך פְּחַד אִל, וְאֶת כֹּהֲנָיו הַקְדִישׁ.

(ל) בְּכָל מְאֹדְךָ אֱהוֹב עוֹשֶׂךָ, וְאֶת מְשָׁרְתָיו לֹא תַעֲזֹב.

(לא) כַּבֵּד אֵל וַהֲדַר כֹּהֵן, וְתֵן חֶלְקָם כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתָה.

(לב) לֶחֶם אַבִּירִים וּתְרוּמַת יָד, זִבְחֵי צֶדֶק וּתְרוּמַת קֹדֶשׁ.

יחס לעניים ולסובלים –

(לג) וְגַם לְאֶבְיוֹן הוֹשִׁיט יָד, לְמַעַן תִּשְׁלַם בִּרְכָתֶךָ.

(לד) תֵּן מַתָּן לִפְנֵי כָל חָי, וְגַם מִמֵּת אַל תִּמְנַע חָסֶד.

(לה) אַל תִּתְאַחֵר מִבּוֹכִים, וְעִם אֲבֵלִים תִּתְאַבָּל.

(לו) אַל תִּשָּׂא לֵב מֵאוֹהֵב, כִּי מִמֶּנוּ תֵּאָהֵב.

(לז) בְּכָל מַעֲשֶׂיךָ זְכוֹר אַחֲרִית, וּלְעוֹלָם לֹא תַשְׁחֵת.

הפסוק המפורסם של חבקוק –

הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.
חבקוק ב, ד.

מה משמעותו?

רד"ק כהרגלו מפרשו יפה –
הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – אמר מי שלא ישרה נפשו בעצמו ואין לו אמנה באל יתברך גבהה נפשו והתנשאה ולא תפחד שיבא הרע וכזה היא נפש נבוכדנצר ונפש בלשצר בן בנו שנתגאו כנגד האל יתברך.

וצדיק – אבל הצדיק אינו כן כי נפשו שפלה ומפחד תמיד מהאל יתברך לפיכך יחיה באמונתו באל יתברך וינצל מהרעה שתבא לרשע ואלו הם ישראל שגלו לבבל עם צדקיהו שנכנעו בגלות ולא עבדו עכו״ם והאמינו באל יתברך וכשכבש כורש בבל ונהרגו הכשדים ישראל שהיו צדיקים היו באמונתם באל יתברך ונצלו מחרב הפרסיים ויצאו מגלות בבל.

עפלה – ענין גבהות הלב וזדון וכן ויעפילו לעלות אל ראש ההר ורבי אחי רבי משה ז״ל פירש הנה עפלה מן עופל ובחן שהוא מבצר גבוה אמר מי שלא ישרה נפשו בו עפלה כלומר תשים עצמה בעופל ובחן להשגב שם מפני האויב ולא תשוב לאל ולא תבקש ממנו להצילה אבל הצדיק לא יצטרך להשגב במבצר כי באמונתו יחיה.

אך לאבן עזרא יש פירוש מפתיע, שמילת 'לא' נמשכת גם לחציו השני של הפסוק –
הנה עפלה – נפשו, גבהה נפשו, כמו: עופל ובחן (ישעיהו ל״ב:י״ד).

לא ישרה בו – ואף כי צדיק ממנו. ומלת לא תשרת בעבור אחרת, וכן הוא צדיק באמונתו לא יחיה.

ומצודות מבאר באופן יותר ברור –
הנה עופלה – עתה בא לבאר החזון בדבר מפלת בבל והכרתת זרעו ואמר הנה כל המתחזק ומתגאה אין ישרות בנפשו אשר בו ואפילו צדיק יהיה הוא במה שמאמין בהאל לחשוב שהכל בא ממנו בחפצו ולא יתלה הדבר בזכות עצמו וכח זרועו.

אבל אברבנאל עונה לזה באריכות –
(תחילה מביא את דברי חז"ל) –
הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וגומר עד הוי בונה עיר בדמים. והמפרשים פירשו הנה עופלה לא ישרה נפשו בו על נבוכדנצר וכמו שדרשו במדרש תנחומא (תרומה ד) זה נבוכדנצר שהמליך אותו הקב״ה על כל העולם ולא היה שמח בחלקו, וכן דרשו חז״ל וצדיק באמונתו יחיה על יכניה מלך יהודה.

(ומתייחס לאבן עזרא) –
והראב״ע כתב שמלת לא שאמר לא ישרה מושך עצמו ואחר עמו יאמר הנה נבוכדנצר עופלה מתחזק ומתגאה בנפשו בחושבו שביתו יהיה נכון לעד עם היות שלא ישרה בו ואין בו מדה טובה ואיך זה והנה הצדיק באמונתו לא יחיה ולא ינצל מידו ואיך יחשוב הוא שינצל ונפשו עופלה ולא תבוא לנפילה והוא פירוש בלתי מתישב.

(ועתה אומר את דעתו המקורית) –
ולי נראה שהפסוק הזה לא נאמר על נבוכדנצר כי אם על תוכחת הנביא ותרעומתו ועפלה הוא כמו אפלה כי אותיות החא״ע כבר ידעת שהם מתחלפות, ורוצה לומר הנה האדם כשיסמך על דעתו ומחשבותיו תהיה תמיד נפשו עופלה אפלה וחשכה ולא ישרה בו כי תמיד תשב בספקות ומבוכות מחשבותיהם, אמנם הצדיק והוא המאמין שכל דרכי ה׳ משפט ואין עול והוא מצדיק את דינו באמונתו יחיה מבלי ספקות וחקירות עיוניות, ואמר זה כנגד חבקוק שרצה להתוכח עם השם יתברך בטענות עיוניות בענין רשע וטוב לו ולכן אמר לו הספיקות האלה הם כולם דרך חשכה לא ראו אור כי הנה עופלה ואפלה הנפש אשר לא ישרה באדם אבל יש בה ספקות שהם מפני הנטיה מהיושר אמנם הצדיק לא יעשה כן ולא יהרהר אחר מדת בוראו אבל באמונתו יחיה באומרו תמיד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב, ד) וכבר אמרו בשוחר טוב (תהלים פ״ז) שהוכיח הקדוש ברוך הוא לחבקוק על תרעומתו, ושאמר לו הקב״ה (ישעיה מה, ט) הוי רב את יוצרו וחרש את חרשי אדמה הסכימו למה שפירשתי בפסוק הזה והותרה השאלה הששית:

*

ואוסיף את המדרש הידוע –
"דרש רבי שמלאי:

שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה…
בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהלים טו1-5): "מזמור לדוד [ה’] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך? – הולך תמים, ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם"…
בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב (ישעיהו לג15) "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע:"…
בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב (מיכה ו8) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"
חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר (ישעיהו נו1) "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה"
בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר (עמוס ה4) "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו". מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אימא דרשוני בכל התורה כולה?
אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב4) "וצדיק באמונתו יחיה." (תלמוד בבלי מכות כג:).

קריאה בספר היובלים יא-כ

נמשיך בקריאה.

בעל ספר היובלים מספר על אברהם מנפץ האלילים, דבר שמופיע גם במדרשי חז"ל. ודרך זה הוא מסביר גם את מות הרן –

יובלים יב –
יב
ויהי בשנת [השישים] לחיי אברם היא השנה הרביעית לשבוע הרביעי, ויקם אברם לילה וישרוף את בית האלילים וכל אשר בו ולא נודע לאיש דבר:

יג
ויקומו בלילה להציל את האלילים ממאכולת האש:

יד
וימהר הרן ויבוא להצילם ותלהט בו הלהבה וישרף באש, וימת באור כשדים על פני תרח אביו ויקברו אותו באור כשדים:

*

עוד הוא מספר שבני ישראל הפסיקו למול את בניהם, דבר שקרה אכן בתקופה היוונית –

יובלים יב –
לח
והנני אומר לך מראש כי לא ישמרו בני ישראל את החוקה הזאת ולא ימולו את בניהם על פי כל החוק הזה:

לט
כי בבשר ערלתם יחדלו מולות בניהם, וכולם בני בליעל יניחו ערלת בניהם כיום היוולדם:

מ
וקצף גדול יצא על בני ישראל מאת פני אלהים, על אשר עזבו את בריתו ומדברו סר לבבם:

מא
ויכעיסוהו וינאצוהו לבלתי שמרם את האות הזאת כחוקתם, ותהי להם עורלה ככל הגוים, למען יאבדו ויכרתו מן הארץ:

מב
ולא יהיה להם עוד מחילה וסליחה, למחול ולסלוח להם על כל עונותיהם על דבר המרי הזה עד עולם:

*

מספר על עונש צאצאי לוט, מואב ואדום –

יובלים טו –
יא
ואת לוט היצלנו, כי זכר אלוהים את אברהם ויוציאהו מתוך ההפיכה:

יב
אבל גם הוא ובנותיו חטאו חטאה על הארץ, אשר לא נעשתה על הארץ מימי האדם עד הנה, כי שכב האיש עם בתו:

יג
והנה נחרץ על כל זרעו ונחרת בלוחות להשמידם ולהכריתם ולעשות משפט בהם כמו בסדום, לבלתי השאיר לו זרע על הארץ ביום הפקודה:

*

לדעת ספר היובלים מעשה העקדה הוא יוזמה של השטן, הנקרא כאן משטמה, בדומה לספר איוב, ולא כפי שמסופר בתורה. הוא גם מסר על עשרה ניסיונות שבהם נוסה אברהם, וגם חז"ל אומרים זאת –

יובלים טז –
כא
ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלוהים: הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל:

כב
אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה, למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו:

כג
ואלוהים ידע כי נאמנה רוח אברהם בכל הפגעים אשר הביא עליו, כי ניסה אותו בעושר המלכים, ואחרי כן באשתו בהלקחה ממנו:

כד
ואחרי כן בישמעאל והגר אמתו בשלחו אותם, ובכל אשר ניסהו מצא את לבבו נאמן לפניו:

כה
ולא המרה את רוחו ולא אחר לעשותו, כי היה נאמן ואת ה' אהב:

*

מחיר מערת המכפלה לפי ספר היובלים הוא ארבעים שקל כסף, ובתורה ארבע-מאות –

יובלים יז –
ד
ותשב באיתן רוחו וידבר בלב נכון אל בני חת, לתת לו מקום לקבור שמה את מתו מלפניו:

ה
ויתן ה' את חינו בעיני כל רואיו וישתחו לבני חת ויחל את פניהם, ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נוכח ממרא היא חברון בארבעים שקל כסף:

ו
ויבקשו אותו לאמור נתון ניתן לך את המקום חינם אין כסף, וימאן לקחתו מאתם חינם כי אם שקל במחיר המקום כסף טוב וישתחו לפניהם פעמיים:

*

עשר ניסיונות לאברהם, כאמור –

יובלים יט
ט
וזאת היתה המסה העשירית אשר נוסה אברהם בה וימצא נאמן ונכון רוח:

וכאן נאמר שאברהם אוהב את יעקב, ובתורה זו רבקה. גם כאן רבקה אוהבת את יעקב, אך רק אחרי אברהם –

יובלים יט
י
ויאהב אברהם את יעקב, ויצחק אוהב את עשו:

יט
וירא אברהם את מעשה עשו, וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע:

כ
ויקרא לרבקה ויצו אותה על דבר יעקב, בראותו כי גם היא אוהבת את יעקב מעשו:

כא
ויאמר אליה בתי נצרי את בני את יעקב, כי הוא יהיה תחתי לברכה בקרב בני אדם על הארץ ולכל זרעו לשם ולתהילה:
…
לו
ותאהב רבקה את יעקב בכל לבבה ובכל נפשה והרבה יתר מעשו, ויצחק אהב את עשו הרבה יתר מיעקב:

ועוד דבר –
אתמול דיבר יאיר לפיד בשלושת הערוצים המרכזיים, ובין היתר הוא אמר שישראל צריכה לחזור למדיניות העמימות, שנוהגת ביחס לגרעין, ולא להתפאר בכל דבר.

מעניין כי הפועל עמ"ם הוא תנ"כי, והוא אכן מציין דבר שאינו גלוי, או דבר מכוסה ומוכתם.
כך בנבואת יחזקאל על נגיד צור, הוא אומר ששם את לבו כלב אלוהים, ושבחוכמתו שום דבר לא נעלם ממנו (אף שמצודות למשל מפרש זאת כשאלה ולא כקביעה), ובהקשר הזה הוא משתמש בשורש עמ"ם –

יחזקאל כח –
א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. ג הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל [מִדָּנִיאֵל] כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. ד בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ. ה בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ.    ו לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. ז לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ. ח לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּים. ט הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ. י מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

מפרש רד"ק –
כל סתום לא עממוך – הדברים הסתומים והנעלמים לא נסתמו ממך. עממוך – ענין סתר וכסוי, כמו ארזים לא עממוהו, אלא שהוא עובר וזה בודד. וכן איכה יועם זהב – נסתר זהרו ונכסה. וכן תרגם יונתן וכל רז לא יתכסי מנך.