שאלה בעניין מדורי הגיהנום של דנטה

שאלה בעניין מדורי הגיהנום של דנטה.
יש שאלה שהטרידה אותי ממזמן, אבל לא מצאתי לה תשובה. עכשיו קראתי ספר על דנטה בהוצאת האונ' המשודרת, שהזכירה לי אותה, אבל גם בו אין תשובה לה.
השאלה היא – מנין לקח דנטה את הרעיון למדורי גיהנום וגן עדן, שבעה או תשעה, אם לא הגה אותם בעצמו?
בבדיקת הביטוי 'שבעה מדורי גיהנום' נכתב שמקורו בתלמוד, המוקדם לדנטה, אבל לא בטוח שהכיר אותו. גם זכור לי מדרש המדבר על שבעה שמות לרקיע, ושוב כנראה דנטה לא הכיר אותו.
במסורת הנוצרית אני לא בקי. ובמוסלמית – גם שם מסופר על עלייתו של מוחמד לשמיים מירושלים בסיפור הידוע, והוא עובר שם דרך כמה מדורים.
אבל יותר מכל אלה – יש פירוט גדול של מדורי גיהנום וגן עדן בזוהר, שנכתב בשלהי המאה ה-13, ואילו דנטה כתב את יצירתו בתחילת המאה ה-14. אמנם הזוהר עוד לא תורגם אז, אלא לפי מה שאני קורא – רק במאה ה-16, אבל עדיין יתכן שדנטה שמע עליו בסביבתו. אלא שכמובן אי אפשר להוכיח דבר זה.
אם כך חוזרת השאלה – לפי מה שידוע, מנין שאב דנטה את הרעיון הזה שלו, או מנין התחיל לצמוח הרעיון הזה שלגיהנום ולגן עדן יש מדורים?

תשובת רחל אליאור, בניסוח העברה שלי –
רעיון שבעת היכלות גן עדן וגיהנום מצוי כבר בספרות ההיכלות, ועוד קודם לכן בספרות מגילות מדבר יהודה. ועוד, שיש לו יסוד מקראי בשמות השונים של הרקיע.

(את השאר יש לשאול את חוקרי דנטה)

קריאה בצוואות השבטים – יהודה


קריאה בצוואת יהודה.
צוואת יהודה אף היא ארוכה, שהרי מיהודה המלכות, ויש בה עניינים רבים. היא פותחת במעשי גבורה רבים שעשה יהודה, והוא אף מספר שנלחם בעשיו, שהיחסים עימו התערערו לאחר שנים רבות של שלום עם יעקב אחיו. וכן כאן באה גרסה נוספת למעשה תמר המסופר בתורה, אך למרות העניין שבו לא אביא אותו, אלא את עצתו של יהודה, והיא בעיקר כנגד היין. כי היין הכשיל אותו בנישואיו עם בת שוע, כפי שהוא מספר. והוא גם מדבר בהמשך נגד רדיפת הכסף, וגם נגד הזנות, ומסיים כמו כולם בחזון האחרית, כולל הגואל העתידי, אך גם מציין כי בני ישראל יעזבו את ה', ואז יחזרו אליו – ודבר זה מובא גם אצל האחרים, ולא ציינתי זאת.

פרק יד
א: ועתה בני אל-תשתו יין לשכרה כי הוא יסיר את-הלב מאחרי האמת ויעורר קנאה ותאוה ויטה את-העינים למעשי תעתועים

ב: כי היין כמשרת לרוח הזנות למלא תאות-נפש כי גם-שניהם יעקשו את-תבונת האדם

ג: כי אם-תשתה יין לשכרה הוא ירגיז את-רוחך במחשבות נתעבות אשר תתעינה לזנות ויחמם את-גוך לתאוה ואתה תעשה את-מעשה החטא ולא תבוש

ד: כן דרך השכור בני כי אשר ישתה לשכרה לא יבוש מאיש

ה: והנה גם-אנכי נתעיתי לבלתי הכלם מפני המון העיר כי לעיני-כל נטיתי אל-תמר ואחטא חטא גדול ואגל את-מכסה ערות בני

ו: וכאשר שתיתי יין לא הדרתי את-מצות אלהים ואקח אשה כנענית

ז: ועל-כן תבונה רבה דרושה לאיש השותה יין וזה יהיה שכל-שתית היין אשר ישתה איש כל-עוד יבוש

ח: והיה כי יעבר את-הגבול הזה ורוח-תעתועים תתקף את-נפשו ותשים דברי נבלה בפיו והוא יפשע ולא יבוש ויחשב כי טוב הוא.

על שדים ומלאכים בתנ"ך, ארבע ביקורות ספרים

על שדים ומלאכים בתנ"ך, ארבע ביקורות ספרים –
האל האחר, חגי דגן

https://hagaibooks.wordpress.com/2016/05/14/%d7%94%d7%90%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%92%d7%99-%d7%93%d7%92%d7%9f/

שדים יהודיים, חגי דגן

https://hagaibooks.wordpress.com/2020/02/27/%d7%a9%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%92%d7%99-%d7%93%d7%92%d7%9f/

מלאכים במקרא, אלכסנדר רופא

https://hagaibooks.wordpress.com/2015/12/30/%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90/

על טבע המלאכים, יאיר זקוביץ

https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/29/%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%a7%d7%98%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%98%d7%91%d7%a2-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a5/

קריאה בבן סירא טו


פרק טו – פותח שוב במעלת חוכמת התורה, ואז עובר לעניינים שונים. אעיר בקצרה על עיקרי הדברים.

ספר בן סירא במהדורת דוד כהנא, פרק ט"ו.
(א) כִּי יְרֵא יְהֹוָה יַעֲשֶׂה זֹאת, וְתוֹפֵשׂ תּוֹרָה יַדְרִיכֶנָּה.

(התורה מדריכה את ירא ה')

(ב) וְקִדְּמַתְהוּ כָאֵם, וּכְאֵשֶׁת נְעוּרִים תְּקַבְּלֶנּוּ.

(היא מקדמת פניו כמו אם וכמו אשת נעורים)

(ג) וְהֶאֱכִילַתְהוּ לֶחֶם שָׂכֶל, וּמֵי תְבוּנָה תַּשְׁקֶנּוּ.

(ד) וְנִשְׁעַן עָלֶיהָ וְלֹא יִמּוֹט, וּבָהּ יִבְטַח וְלֹא יֵבוֹשׁ.

(ה) וְרוֹמְמַתְהוּ מֵרֵעֵהוּ, וּבְתוֹךְ קָהָל תִּפְתַּח פִּיו.

(ו) שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמְצָא, וְשֵׂם עוֹלָם תּוֹרִישֶׁנּוּ.

(ז) לֹא יַדְרִיכוּהָ מְתֵי שָׁוְא, וְאַנְשֵׁי זָדוֹן לֹא יִרְאוּהָ.

(אבל היא נסתרת מאנשי זדון)

(ח) רְחוֹקָה הִיא מִלֵּצִים, וְאַנְשֵׁי כָזָב לֹא יִזְכְּרוּהָ.

(ט) לֹא נָאֲתָה תְהִלָּה בְּפִי רָשָׂע, כִּי לֹא מֵאֵל נֶחְלְקָה לּוֹ.

(תהילה אינה יפה מפי רשע)

(י) בְּפֶה חָכָם תֵּאָמֵר תְּהִלָּה, וּמשֵׁל בָּהּ יִלַמְּדֶנָּה.

(אלא מפי חכם)

(יא) אַל תֹּאמַר מֵאֵל פִּשְׁעִי, כִּי אֶת אֲשֶׁר שָׂנֵא לֹא עָשָה.

(פשע האדם לא בא מהאל)

(יב) פֶּן תֹּאמַר הוּא הִתְקִילָנִי, כִּי אֵין צֹרֶךְ בְּאַנְשֵׁי חָמָס.

(כי אין לו צורך באנשי חמס)

(יג) רָעָה וְתוֹעֵבָה שָׂנֵא יְהֹוָה, וְלֹא יְאַנֶּנָּה לִירֵאָיו.

(יד) אֱלֹהִים מִבְּרֵאשִׁית בָּרָא אָדָם, וַיְשִׁיתֵהוּ בְּיַד חוֹתְפוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ בְּיַד יִצְרוֹ.

(אלוהים ברא את האדם שיהיה נתון ביד יצרו, שכמו חטף אותו)

(טו) אִם תַּחְפֹּץ תִּשְׁמֹר מִצְוָה, וְתָבִינָה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ.

(אבל אם תרצה – תשמור מצווה ותעשה רצון ה')

(טז) אִם תַּאֲמִין בּוֹ / גַּם אַתָּה, תִּחְיֶה.

(*טז) מוּצָק לְפָנֶיךָ אֵשׁ וָמָיִם, בַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ שְׁלַח יָדֶיךָ.

(יז) לִבְנֵי אָדָם חַיִּים וָמָוֶת, אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יִנָּתֵן לוֹ.

(בידי בני אדם לבחור בדרך החיים או בדרך המוות)

(יח) סָפְקָה חָכְמַת יְהֹוָה, אַמִּיץ גְּבוּרוֹת וְחוֹזֶה כֹל.

(יט) עֵינֵי אֵל יִרְאוּ מַעֲשָׂיו, וְהוּא יַכִּיר כָּל מִפְעַל אִישׁ.

(הבוחר בדרך החיים, אלוהים יברכו)

(כ) לֹא צִוָּה אֱנוֹשׁ לַחֲטֹא, וְלֹא הֶחֱלִים אַנְשֵׁי כָזָב.

(אלוהים לא ציווה לחטוא, ואינו מרפא אנשי כזב)

(*כ) וְלֹא מְרַחֵם עַל עֹשֶׂה שָׁוְא, וְעַל מְגַלֶּה סוֹד.

הר גריזים והר עיבל

לפרשת כי תבוא


כפי שהבחינו החוקרים, הקללה והברכה שמתבצעות על הר גריזים והר עיבל, המובאות בפרשתנו כי תבוא, הן המשך ישיר לנאמר בדברים יא, על הברכה והקללה שניתנות בהרים אלה. בין שני אלה באים כל פרקי החוקים שבספר דברים, שהם ממקור אחר.
דבר זה הזכרתי לאחרונה בהקשר למגילת ספר דברים שמצא מוזס שפירא, ושעליה נכתב מחקר לאחרונה. במגילה זו חסרים כל פרקי החוקים, והברכה והקללה על ההרים גריזים ועיבל אכן מופיעים ברציפות. דבר זה מחזק את הסברה שכך אכן נכתב במקור הראשוני, או שלפחות היה מקור שזו גרסתו.
להלן אציג את שני החלקים ברצף.
אציין רק עוד שפרופ' אדם זרטל חקר את ממצאי המזבח על הר עיבל, אך לא קראתי את ספרו ועל כן איני יכול להוסיף בכיוון זה.

*

דברים יא –
(כו)
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה

(כז)
אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

(כח)
וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם

(כט)
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל

(ל)
הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה

(לא)
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ

(לב)
וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם

*

דברים כז –
תחילה בא הציווי לכתוב על אבן את הדברים, דבר שמתבצע לבסוף בספר יהושע –
(א)
וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כׇּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

(ב)
וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד

(ג)
וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעׇבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ

(ד)
וְהָיָה בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד

(ה)
וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל

(ו)
אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

(ז)
וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

(ח)
וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב

*

ואז חל מעמד הברכה והקללה –
(ט)
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

(י)
וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת (מצותו) [מִצְוֹתָו] וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

(יא)
וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר

(יב)
אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן

(יג)

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי

(יד)

וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם

*

לבסוף, אני מקשיב עכשיו בשנית לספר 'האל האחר' של ד"ר חגי דגן. בעבר קראתי את הספר ואף כתבתי עליו. דגן מוצא יסוד דמוני באל התנ"כי, שבא לידי ביטוי בהתפרצויות זעם. נראה לי שכל מי שקורא את רשימת הקללות הארוכה והנוראית המופיעה בפרשה יכול להבין על מה דגן מדבר.

אבל אולי גם כאן יש להוסיף, כי הרושם השלילי מתקבל כי קטע הקללות הוא ארוך בהרבה מקטע הברכות, אבל בנוסח של שפירא – אם אני זוכר נכון – קטעי הברכה והקללה מאוזנים יותר, וכך גם לרשימת ה'ארורים' נוספת רשימת 'ברוכים'.

קריאה בצוואות השבטים – לוי


קריאה בצוואת לוי.
מחבר צוואות השבטים מעלה את לוי על נס, ולכן גם פרקו הוא ארוך יותר. לוי מדבר על מעלת החוכמה, אבל הוא גם רואה מראות אלוהים נבואיים. גם הטבח שעשו הוא ושמעון באנשי שכם מוסבר בדרך זו – הדבר נאמר לו בנבואה, ואין לבקרו על כך. מלבד זאת, אנשי שכם חשבו לעשות דבר דומה גם לרבקה ולשרה… כך נאמר.
וגם כאן מוזכר הגואל העתיד לבוא, וכן גם הגאולה עצמה קצת יותר בפירוט, בקטע שכדאי לקרוא אותו.
עם זאת, אני אביא כאן פרק אחד אחר, שבו עצת לוי לחוכמה.

פרק יג
א: ועתה בני הנני מצוה אתכם יראו את-יי אלהיכם בכל-לבבכם והתהלכו בתם-לבבכם ככל-מצותו

ב: ולמדו גם-אתם את-בניכם לקרא למען תהיה להם דעת בכל-חייהם ויהגו תמיד בתורת יי

(ציווי ללמוד לקרוא, כיאה לתרבות אוריינית)

ג: כי כל-אשר ידע את-תורת יי יכבד ולא יהי זר בכל-אשר ילך

ד: ורעים רבים יקנה על-הוריו ויתאוו אנשים רבים לעבדו ולשמע תורה מפיהו

ה: ועל-כן בני עשו צדקה עלי אדמות ותאצרו בשמים

ו: וזרעו טוב בנפשותיכם ותמצאהו בחייכם ואם-רע תזרעו רגז ועצב תקצרו

ז: אספו דעת ביראת יי כי אם-שבי יבא וערים וארצות תכחדנה וזהב וכסף וכל-רכוש יאבדו מאת החכם לא יבוז איש את-החכמה לולא עורון הפשע וקשי החטא

ח: כי אם ישמר איש מכל-הרעות האלה אז גם-בין אויביו תהי לו החכמה לתפארת ובארץ נכריה מולדת ובתוך אויבים אוהב לו ימצא

ט: כל-אשר נדיבות יורה ויעשה יחד עם-מלכים לכסא ישב כאשר היה גם-יוסף אחי.

*

ובכל אופן אצרף גם את תיאור הגאולה –

פרק יח
א: והיה כי-יקם יי את-נקמתו מהם תחדל הכהנה

ב: ואז יקים יי כהן חדש אשר לו יגלו כל-אמרות יי והוא יעשה משפט אמת עלי-אדמות במלאת הימים

ג: ויעלה כוכבו בשמים ככוכב מלך ויאיר באור הדעת כשמש ליום והוא יתגדל בעולם

ד: הוא יזרח כשמש על-הארץ ויסיר כל-חשך מתחת השמים ושלום יהיה בכל-הארץ

ה: ישמחו השמים בימיו ותגל הארץ והעננים ישישו ודעת יי תערה על-האדמה כמי הימים ומלאכי הכבוד לפני יי יגילו בו

ו: והשמים יפתחו וממקדש הכבוד תערה עליו קדשה בקול אב כמן-אברהם ליצחק

ז: וכבוד אל עליון יערה עליו ורוח דעת וקדשה תשכן עליו

ח: כי הוא ימסר את-גדל תפארת יי לבניו באמת לעולם ולא יהי יורש לו לדור ודור עד-עולם

ט: ולעת כהנתו ירבו העמים דעת על-האדמה ובכהנתו יתם החטא והרשעים יחדלו הרע והצדיקים ינוחו בו

י: והוא יפתח את-שערי גן-עדן ויסיר את-החרב המפחידה את-האדם

יא: ויתן לקדושים לאכל מעץ החיים ורוח הקדש יהיה עמהם

יב: והוא יאסר את-בליעל ויתן אמץ לבניו לרמס את-הרוחות הרעות

יג: וישמח יי בבניו ויתהלל בפי אשר אהב לעולם

יד: ואז יגל אברהם ויצחק ויעקב וגם-אנכי אשמח וכל-הקדושים ילבשו צדק

קריאה בבן סירא יד

בן סירא יד.
כאן בן סירא ממליץ לאדם ליהנות גם את עצמו. אולי זה דרש על הפסוק – 'ואהבת לרעך כמוך' – אם כמוך, מכאן שגם את עצמך עליך לאהוב!
ואולם, מסר זה לא מופיע הרבה בתנ"ך, למעט בספר קהלת, ואצל חז"ל הוא כן מופיע, למשל בסיפור על הלל, שאמר שהוא הולך לעשות מצווה, ומהי מצווה זו? לרחוץ גופו! וזו מצווה, שהרי הוא נברא בצלם.

וכן מדובר כאן על שצריך להספיק ליהנות עוד לפני המוות.

לבסוף עוד שבחים לחוכמה.

ספר בן סירא במהדורת דוד כהנא, פרק י"ד.

א. אל תימנע נפשך מטובה –
(א) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ לֹא עֲזָבוֹ פִיהוּ, וְלֹא אָבַח עָלָיו דִּין לִבּוֹ.

(אבח – ייחודי. ואולי צ"ל אבד)

(ב) אַשְׁרֵי אִישׁ לֹא חִסַּדְתּוֹ נַפְשׁוֹ, וְלֹא שָׁבְתָה תּוֹחַלְתּוֹ.

(ג) לְלֵב קָטֹן לֹא נָאוֶה עֹשֶׁר, וּלְאִישׁ רַע עַיִן לֹא נָאוֶה חָרוּץ.

(חרוץ – זהב. הזהב אינו נאה לרע עין)

(ד) מוֹנֵעַ לְנַפְשׁוֹ יִקְבֹּץ לְאַחֵר, וּבְטוֹבָתוֹ יִתְבַּעְבֵּעַ זָר.

(כנראה – מי שמונע טובות מעצמו, עובד בשביל האחר. יתבעבע – שורש ייחודי)

(ה) רַע לְנַפְשׁוֹ לְמִי יֵיטִיב, וְלֹא יִרְאֶה בְּטוֹבָתוֹ.

(ואם לא תיטיב גם לעצמך, למי תיטיב?)

(ו) רַע לְנַפְשׁוֹ אֵין רַע מִמֶּנּוּ, וְעִמּוֹ תּשְלוּמַת רָעָתוֹ.

(מי שרע לעצמו – אין רע ממנו)

(ט) בְּעֵין כּוֹשֵׁל מְעַט הוּא חֶלְקוֹ, וְלוֹקֵחַ חֵלֶק רֵעֵהוּ מְאַבֵּד חֶלְקוֹ.

(החצי השני – מי שלוקח שלא בצדק את ששייך לחברו, את ששייך לו יאבד)

(י) עַיִן רַע עָיִן תָּעִיט עַל לָחֶם, וּמְהוּמָה עַל שֻלְחָנוֹ.

(רע עין עט ומתנפל על אוכל, זולל)

(*י) עַיִן טוֹבָה מַרְבֶּה הַלָּחֶם, וּמַעְיָן יָבֵשׁ יִזַּל מַיִם עַל הַשֻּׁלְחָן.

(יא) בְּנִי אִם יֵשׁ לְךָ שָׁרֵית נַפְשֶׁךָ, וְאִם יֵשׁ לְךָ הֵיטִיב לָךְ.

(אם יש לך – תיהנה ממה שיש לך)

(יב) וּלְאֵל יָדְךָ הִדָּשֵׁן, זְכוֹר כִּי לֹא בִשְׁאוֹל תַּעֲנוּג.

(שהרי במוות כבר אין הנאה)

(*יב) וְלֹא מָוֶת יִתְמַהְמַהּ, וְחֹק לִשְׁאוֹל לֹא הֻגַּד לָךְ.

(אינך יודע מתי תמות)

(יג) בְּטֶרֶם תָּמוּת הֵיטִב לְאוֹהֵב, וְהַשִּׂיגַת יָדְךָ תֶּן לוֹ.

(ולכן, בטרם תמות, תן משלך גם לאוהביך)

(יד) אַל תִּמְנַע מִטּוֹבַת יוֹם, [וְאַל תִּמְנַע מִטּוֹבָה נַפְשֶׁךָ].

(ואל תימנע מטובת עצמך)

(*יד) וּבְהִלֶּקַח אָח אַל תְּעַבֵּר, וַחֲמוּד רֵעַ אַל תַּחְמֹד.

(ואל תחמוד את של רעך)

(טו) הֲלֹא לְאַחֵר תַּעֲזוֹב חֵילֶךָ, וִיגִיעֲךָ לְיוֹדֵי גוֹרָל.

(הרי גם מה ששלך, אחרי המוות יעבור לאחר)

(טז) תֵּן לְאָח וְחֹנֵן וּפַנֵּק נַפְשֶׁךָ, כִּי אֵין בִּשְׁאוֹל לְבַקֵּשׁ תַּעֲנוּג.

(שוב – תן לאח ולעצמך, והתפנק!)

(*טז) וְכָל דָּבָר שֶׁיָּפֶה לַעֲשׂוֹת, לִפְנֵי אֱלֹהִים עֲשֶׂה.

(מזכיר את קהלת ט, י –
כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.)

(יז) כָּל הַבָּשָׂר כַּבֶּגֶד יִבְלֶה, וְחֹק עוֹלָם גֹּוֵעַ יִגְוָעוּ.

(חוק עולם הוא שכולם מתים)

(יח) כְּפֶרַח עָלֶה עַל עֵץ רַעֲנָן, שֶׁזֶּה נוֹבֵל וְאַחֵר צוֹמֵחַ.

(*יח) כֵּן דּוֹרוֹת בָּשָׂר וָדָם, אֶחַד גֹּוֵעַ וְאֶחַד גּוֹמֵל.

(זה מת ואחר נולד וחי, כעלי העץ המתחלפים)

(יט) כָּל מַעֲשָׂיו רָקוֹב יִרְקָבוּ, וּפֹעַל יָדָיו יִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו.

(והמת נרקב בקבר. ופועל ידיו ימשך אחריו – אולי – אבל מה שפעל ימשך אחריו, אחרי מותו)

ב. בשבח החוכמה –
(כ) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ בְּחָכְמָה יֶהְגֶּה, וּבִתְבוּנָה יִשְׁעֶה.

(כא) הַשָּׂם עַל דְרָכֶיהַ לִבּוֹ, וּבִתְבוּנֹתֶיהַ יִתְבּוֹנָן.

(כב) לָצֵאת אַחֲרֶיהָ בְחֵקֶר, וְכָל מְבוֹאֶיהָ יְרַצֵּד.

(כג) הַמַּשְׁקִיף בְּעַד חֲלוֹנָה, וְעַל פְּתָחֶיהָ יְצוֹתֵת.

(כד) הַחוֹנֶה סְבִיבוֹת בֵּיתָהּ, וְהֵבִיא יְתֵדָיו בְּקִירָהּ.

(כה) וְנוֹטֶה אָהֳלוֹ עַל יָדָהּ, וְשָׁכַן שֹׁכֶן טוֹב.

(כו) וְיָשִׂים קִנּוֹ בְעָפְיָהּ, וּבַעֲנָפֶיהָ יִתְלוֹנָן.

(כז) וְחוֹסֶה בְּצִלָּהּ מֵחֹרֶב, וּבִמְעוֹנוֹתֶיהָ יִשְׁכֹּן.

דרך האמצע בקהלת


מעלה מחדש מאמר שכתבתי בעבר ל'אתר הניווט בתנ"ך.

אריסטו והתנ"ך: דרך האמצע

מאת: חגי הופר

קהלת ז':
14 ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את-זהלעמת-זה עשה האלהים על-דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה. 15 את-הכל ראיתי בימי הבלי ישצדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. 16 אל-תהי צדיק הרבה ואל-תתחכם יותר למה תשומם. 17אל-תרשע הרבה ואל-תהי סכל למה תמות בלא עתך. 18 טוב אשר תאחז בזה וגם-מזה אל-תנח את-ידך כי-ירא אלהים יצא את-כלם.

משלי ל':
7 שתים שאלתי מאתך אל-תמנע ממני בטרם אמות.
8 שוא ודבר-כזב הרחק ממני ראש ועשר אל-תתן-לי הטריפני לחם חקי.
9 פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יהוה ופן-אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי.

אריסטו, אתיקה (י-ם ות"א: שוקן, 1973), ספר ב', ב' (עמ' 42-43):
"אף על פי שזה טיבו של דיוננו הנוכחי, עלינו להושיט אותה מידה של עזרה שיש בידינו להושיטה. וקודם כל נשווה נא לנגד עיננו את העובדה, שדברים כגון אלו עשויים להישחת על ידי שממעיטים ועל ידי שמגזימים בהם, וכיון שצריך להסתמך על הנראה כעדות לגבי מה שאינו נראה לעין, אביא לדוגמה את חזקת הגוף והבריאות; גם אימונים רבים מדי וגם מועטים מדי מכלים את חזקת הגוף, וכך משחיתים משקאות ומאכלות את הבריאות, כשהם מרובים או מועטים מדי, אולם במתכונת הנכונה הם יוצרים, מגבירים ומקיימים את הבריאות. זה הדין לגבי יישוב דעת, אומץ לב ושאר הסגולות הטובות. שמי שבורח ומפחד מפני כל דבר ואינו עומד בשום סכנה, ייעשה מוג לב, ומי שאינו מפחד משום דבר שבעולם ויוצא לקראת כל סכנה, ייעשה נמהר; וכיוצא בזה, מי שמתמסר לכל ההנאות ואינו נמנע מהן לעולם, ייעשה פרוץ, והבורח מכולן, כאותם הבורים, יידמה כחסר תחושה. יישוב הדעת ואומץ הלב הולכים ונשחתים, אפוא, על ידי הפלגה והמעטה, ומתקיימים מכוח המידה הבינונית".
ובהמשך הספר אריסטו פורט אחת לאחת את המידות הטובות (קצת בדומה לספר "מסילת ישרים" אולי).

על כל פנים, דברי אריסטו אלה הם גם תמצית הפסוקים שנכתבו למעלה. ואותם מביא גם הרמב"ם ב"שמונה פרקים" שלו, פרק רביעי, ומרחיב עליהם את הדיבור. למשל, הנזיר, הוא הרי אינו הולך במידה הבינונית, ואמנם ביהדות מסבירים שהקורבן שהוא מביא הוא על חטא נזירותו.
אבל לא כל הזרמים ביהדות הלכו לשיטת הרמב"ם. הקיצוניים ביותר שבשיטת הקיצוניות ההפוכה לו הם חסידי נובהרדוק, הסתעפות של תנועת המוסר, שעשו מעשי קיצוניות כחלק ממשנתם. למשל, מסופר, שהיו נכנסים לבית מרקחת ומבקשים מסמרים, רק כדי לחוות את ההשפלה שבמעמד ולקבל נמיכות רוח כתוצאה מכך. כן היו הולכים בבגדים בלויים מאותה סיבה עצמה. קרא עליהם:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA_%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%94%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7

אך מלבדם, הרי ניתן למצוא הסבר הגיוני לקיצוניות. כך באמירה ההגיונית: "תלך עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו", שגם לכך ניתן למצוא סמיכה בכתוב:
דברים ו5: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"
עם הדגש על המילה מאוד, במשמע הרבה.
והנחייה זו תקפה ביותר, למשל, באמנות. שם התפשרות תיצור, ובכן… יצירה בינונית. ואם הכול היה בינוני וממוצע היינו חיים בעולם משעמם למדי.
מאידך גיסא, דווקא באמנות נחוץ איזון בין המרכיבים השונים ליצירת הרמוניה…

תגובות

ועוד על דרך האמצע – אבות דרבי נתן כח:

משלו משל למה הדבר דומה?

לאיסטרטיא שהיא עוברת בין שני דרכים: אחת של אור ואחת של שלג.

אם מהלך כנגד האור, הרי נכווה באור.

ואם מהלך נגד שלג, הרי הוא לוקה בצינה.

כיצד יעשה? ילך בינתיים, ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה.

ממנטו מורי, קרפה דיים


כידוע, קהלת מרבה להזכיר את המוות, הוא סוף כל אדם, וכן ממליץ ליהנות מהחיים כל עוד אנו חיים. למשל בפסוקים אלה –

קהלת ט –
 ז לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. ח בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.    

אביגדור שנאן, בספרו 'מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש', אומר שהדבר מזכיר שני מונחים לטיניים, שאביא בביאור ויקיפדיה –

א.
ממנטו מורי (בלטינית: Memento mori) הוא ביטוי שפירושו "זכור שתמות" (מילולית "זכור למות"). כינוי זה הוענק לסוגה של יצירות אמנות מגוונות שמטרתן להזכיר לבני האדם כי סופם למות, ומופיע כמוטו ביצירות אמנות רבות, בעיקר מהרנסאנס.

ב.
קרפה דיים (מלטינית: carpe diem) הוא ביטוי הלקוח מתוך שיר של הורטיוס, שפירושו המקובל הוא "נצל את היום". הביטוי מהווה מעין מוטו הקורא לבני האדם לנצל היטב כל יום ויום. על אף שבדרך כלל משמעות המילה carpe היא "הרם" או "לקט", ועל כן גם מקובל הנוסח "קטוף את היום". בהקשר זה הכוונה במילה היא דווקא במובן מעט שונה של "תהנה מ-" או "נצל את…".

בשירו של הורטיוס הביטוי הוא חלק מהמשפט המלא Carpe diem quam minimum credula postero – "נצלי את היום וסמכי כמה שפחות על העתיד". כשהשיר ממליץ להפיק את המרב מן היום הנוכחי, ולנצל את ההזדמנויות כעת ולא לדחות זאת למועד מאוחר יותר

*

ואולם, האין זה מזכיר פסוק אחר, בו התנהגות כזו נלמדת לשלילה? –

וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת.
ישעיה כב, יג.

החלק המודגש הפך לפתגם הנפוץ עד היום.

אך יש להבין פסוק זה בהקשרו לזמן המיוחד שבו נאמר. כך הפסוק הקודם לו –

וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק.
ישעיה כב, יב.

וכן מפרש רד"ק –
והנה ששון ושמחה – לא דאגו ולא פחדו לדברי האל אלא לעגו ושמחו, ואמרו הואיל וסופנו למות מעתה נעשה ששון ושמחה ונהרג בקר ונשחוט צאן ונאכל בשר ונשתה יין כי מחר נמות ונשמח בעודנו בחיים וכל זה ללעג ולשחוק לדברי האל וזהו חלול השם.

ומעניין גם להביט בפירוש שד"ל –
והנה ששון ושמחה – כן דרך ההמון בבוא עליהם צרה גדולה שאינם רואים דרך להמלט ממנה, והם רואים עצמם בסכנת מיתה פתאומית, כמו שהוא הענין בשעת המגפה, הם נשקעים בהנאות הגופניות, וכמו שהעיד Boccaccio בספור המגפה בעיר פלורינץ בשנת חמשת אלפים ק״ח, שלא היו הקרובים בוכים על מתיהם, אך היו מלעיגים עליהם ועושים משתה ושמחה.


*

לפסוקים האלה מקהלת יש קטעים מקבילים בעלילות גלגמש ובספרות החוכמה המצרית, אך כבר הבאתי זאת כאן בעבר, וגם שנאן מביא זאת.

מה יתרון לאדם בכל עמלו?

ממשיך בקריאת ספרו של פרופ' שנאן על קהלת, והוא מביא פירוש יפה על פסוק זה בקהלת –

קהלת א׳:ג׳
מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכׇ֨ל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

מדרש רבה –
מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם – אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בִּקְשׁוּ חֲכָמִים לִגְנֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁמָּצְאוּ בוֹ דְּבָרִים מָטִין לְצַד מִינוּת, אָמְרוּ הֲרֵי כָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שֶׁבָּא לוֹמַר מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ, יָכוֹל אַף בַּעֲמָלָהּ שֶׁל תּוֹרָה, חָזְרוּ וְאָמְרוּ לֹא אָמַר בְּכָל עָמָל, אֶלָּא בַּעֲמָלוֹ, בַּעֲמָלוֹ אֵינוֹ עָמֵל אֲבָל עָמֵל הוּא בַּעֲמָלָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק בִּקְשׁוּ חֲכָמִים לִגְנֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת עַל יְדֵי שֶׁמָּצְאוּ בוֹ דְּבָרִים שֶׁמָּטִין לְצַד מִינוּת, אָמְרוּ כָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כָּךְ שֶׁאָמַר (קהלת י״א:ט׳): שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ, וּמשֶׁה אָמַר (במדבר ט״ו:ל״ט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, וּשְׁלֹמֹה אָמַר: וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ, הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן, כֵּיוָן שֶׁאָמַר: וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אָמְרוּ יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה.

רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חִלְפַיי, עֲמָלוֹ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְאוֹצֵר לוֹ לְמַעְלָה מֵהַשֶּׁמֶשׁ.

*

וכן בלקח טוב –
בכל עמלו זהו שאמרו חכמים שפתח בדברי תורה ואמ׳ בכל עמלו אין לו יתרון לפי שהוא תחת השמש אבל העומל בתורה דבר שהוא קודם השמש יש בו יתרון והנאה שנאמר בהתהלכך תנחה אותך וגו׳ בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. וכן אמ״ר לוי יש הנאה לבריות שמסגלין מצות ומעשים טובים והקב״ה מאיר פניהם כגלגל חמה שנא׳ ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לפי שראינו בני אדם מהם רשעים ואוכלים את עולמם בשלוה ומהם צדיקים וכל ימיהם בצער ידענו שיש הנאה לעולם הבא על עמל שעומלין במה שהיה קודם השמש. וכן אמרו ז״ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ולמה אמר תחת השמש ולא אמר תחת השמים? לפי שהשמש גדול שבמאורות והוא יוצא מן המזרח ובא במערב ומתגלגל בגלגל העליון. כך העולם הזה מתגלגל והולך דור אחר דור וכן הוא אומר אחריו דור הולך ודור בא כדרך שהשמש מתגלגל בתוך הרקיע ולא ישנה תפקידו ולא זה יחוש ולא ישכב (יתעכב).

*

ולפי זה מפרש גם רלב"ג –
מה יתרון לאדם (קהלת א, ג) וגו׳ עד אני קהלת (שם שם, יב)
אמר, להודיע מה שיפול מהספק מצד המחשבה בענין התעסקות האדם בקנין השלמויות, אשר העמל בהם הוא לבקשת המועיל, והם שלמות הקנין וכשרון המעשה, והוא שלמות המדות ושלמות המושכלות, מה הדבר שישאר לאדם שלא יפסד בכל עמלו שיעמול בזה המציאות השפל, אשר כל דבריו הווים נפסדים. ואולם אמר תחת השמש לפי שהמחשבה, אשר חייבה שלא יהיה לאדם יתרון בזה, לא חייבה אותו אלא בקנינים אשר באלו הדברים ההווים הנפסדים. אבל אם היה לאדם קנין בדברים זולתם, לא תחייב זאת המחשבה שיהיו הדברים ההם נפסדים. וכבר יחשב, בתחילת המחשבה, שקנין החכמה יהיה גם כן באלו הדברים ההווים הנפסדים, כי המושכלות לנו הם עצמי הדברים אשר בכאן ומהויותיהם. ולזה חשבו הקודמים שלא תהיה בכאן ידיעה, כמו שזכר הפילוסוף בשני מ״מה שאחר הטבע״. ולזאת הסבה אמר בכאן מצד זאת המחשבה שאין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א, ג), אבל אם היה לו עמל למעלה מן השמש הנה לא חייב שלא יהיה לו יתרון.