פעם כתבתי על רצון ורציונל בהקשר של דקארט, זה מופיע בפרק הרביעי של הגיונות אצלו, אך איני זוכר את דבריו בדיוק. מה שטענתי הוא שהמילה רציונל אולי גזורה מהמילה העברית רצון. אני תומך בהשערה הזו שיש השפעה כזו בין הלשונות, אך השערה זו, יש לציין, אינה מקובלת באקדמיה, בינתיים.
ובכן, צורת המקור של המילה רציונל היא – reason – סיבה. ובאמת יש לה קשר ישיר, מהותי, לרצון, שהרי הרצון הוא הסיבה של הפעולות.
תאמרו – כן, אבל בטבע אין רצון, אלא חוקים קרים. נכון, אבל למעשה בתפיסה הקדמונית כן שייכו להם רצון, כך בעיקר לפי תורת אריסטו. האבן נופלת כי יש לה איזשהו רצון עצמי להגיע לארץ. וזה לפי תורת ארבע היסודות, שבהן האש נוטה מעלה, והאדמה נוטה מטה, וכן הלאה על זו הדרך.
ובכן, הסיבה של הפעולה היא הרצון שלה, וזה כמובן בולט באדם. ואכן, היה זה שופנהאואר שקבע שהרצון הוא הדבר העמוק ביותר, והוא 'הדבר כשלעצמו' הקאנטיאני, כלומר המציאות כפי שהיא.
ואחריו באו הוגים אחרים ושינו קצת את ההגדרה, אבל נשארו תחת אותו מבנה חשיבה. כך ניטשה סבר כי הדבר העמוק ביותר הוא לא סתם רצון, אלא 'הרצון לעוצמה', ואחריו פרויד הסב את כל מבנה החשיבה הזה לפסיכולוגיה, ואצלו המניע של האדם הוא היצר המיני, הליבידו. אלה רק חלק מההוגים שעניין זה הופיע אצלם, ובעבר פירטתי קצת יותר.
אבל, אם נחזור לשופנהאואר – הוא טעה. כי הרצון אינו דבר ראשוני באדם, אלא נגרם על-ידי דברים אחרים, דברים שונים, הנמצאים מחוץ לו, וגם בתוכו. השאלה האם הפיתוח של המחשבה הזו ער לכך, וביתר פירוט – האם הליבידו של פרויד לוקח זאת בחשבון?
מצד אחד הליבידו הוא יצר קמאי, ראשוני, שנמצא באדם, אך מצד שני ברור שהוא מושפע מגורמים הסובבים אותו. לי נראה שפרויד היה ער לכך, ועדיין הוא מציב את המונח שלו בתוך אותו מבנה מחשבה מוכן.
אבל אם נחזור למונחים שלנו – רצון ורציונליות – אכן כשאדם בא לעצב את חייו, השאלה החשובה היא מה הוא רוצה, ולא מה רציונלי. כי הרציונליות כפי שהיא נתפסת היום היא קטגוריה ריקה, היא לא יכולה להיות מניע לפעולה, אלא רק כלי לשיפור דרך הפעולה, בעוד הרצון הוא אמנם מה שקובע את הכיוון ואת הדרך. לכן כשאנחנו שואלים בן אדם 'מה הרציונל שלך', אנחנו שואלים בעצם – 'מה אתה רוצה'?
*
ומה עם הרצון עצמו, מה מקורו?
אולי הוא נובע מריצה, רץ, כמו שנכתב –
כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם.
משלי א, טז.
או כמו הקטע שאומרים בזמן סיום מסכת –
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
במקום רצים אפשר לקרוא – רוצים.
הווי אומר – הכול אחר הרצון.
הפסוק היומי 