מפרש רש"י – "רעך ורע אביך" – הקב"ה שנקרא ריע לישראל וריע אביך שחיבב את אבותיך
"אל תעזב" – אם עזבת יבא עליך פורענות.
וכפשוטו, לפי מצודות – "רעך" – האוהב אותך וגם את אביך אהב, ומהנראה שנשרשה האהבה, ולזה אל תעזוב אהבתו, ואל תבטח לומר 'הנה בבוא עלי יום איד אבוא אל בית אחי לשאול מעמו עזרה', כי יותר טוב שכן הקרוב עמך בכל עת כרעים אהובים, מהאח הרחוק ממך ולא יתחבר עמך.
*
בתמונה – התייחסות עכשווית של השופט סולברג לפסוק, מתוך הדף של חנוך דאום.
ומפורש – רשב"ם – בכל אות נפשך – בגבולין, שאין שם מקום להקריב, שם תאכל חולין בכל שעריך.
אבן עזרא – בעבור כי השלמים קדש, ויש כרת על טמא שאכל בשר קדש, אמר על בשר תאוה: הטמא והטהור.
כצבי וכאיל – שאינו קרב על גבי המזבח. וחלב הצבי גם חלב השבעה מותר, [והצבי עמם].
רד"ץ הופמן – הטמא והטהור יאכלנו – בויקרא ז׳:י״ט נאמר: ״והבשר כל טהור יאכל בשר״. האיסור לא היה בתוקפו בצורה כללית זאת אלא כאשר היו בני ישראל במדבר, שלא היה להם אלא בשר קדשים. לעומת זאת כאן הותר בשר חולין לטמא כמו לטהור.
כצבי וכאיל – כמו חיות, שאינן ראויות כלל לקרבן והיו מותרות לטמא אף מקודם.
*
כלומר, כאן הותרה שחיטת חולין, שגם אדם טמא יכול לאכול אותה, כמו באכילת הצבי והאייל, שאינם מוקרבים על המזבח.
ומצווה זו מופיעה בספר דברים, הספר שלפי המחקר מורה על ריכוז הפולחן. והרי ריכוז הפולחן מצריך גם התרת שחיטת חולין.
אך לפי מה שכתבתי אתמול על מגילת מוזס וילהלם שפירא, יתכן שכל חלק המצוות בספר דברים זו הוספה מאוחרת. צ"ע.
מדרש-משפט – לעמוד מנגד למטה בתמונה – אמרתו הידועה של ברק. ולכך יש ניב בעברית – לעמוד מנגד, שגם הוא במקורו מופיע בספר עובדיה (שלפני כמה ימים דיברתי על ניב אחר מתוכו – לעמוד על הפרק) –
מצודות – ביום עמדך מנגד. עתה יפרש מהו החמס שעשה ואמר הנה ביום שעמדת מנגד בעת ששבו הזרים העושר של יעקב, ועל נ״נ (נבוכדנצר) יאמר המחריב הבית הראשון והוא ראה זה ועמד מנגד ולא עזר ליעקב אחיו:
שעריו. של יעקב:
ידו גורל. השליכו גורל וחלקו ביניהם לחלקים:
גם אתה. ר״ל הואיל ועמדת מנגד ולא עזרת לישראל מעלה אני עליך כאלו היית גם אתה כאחד מן הנלחמים והשוללים וזהו החמס:
*
ולכאן אפשר לצרף גם את דבריו המפורסמים של הכומר מרטין נימלר –
תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט;
ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט;
ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;
ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי;
ואז הם באו ולקחו אותי – וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי.
אם סופרים, יש כאן שש פעולות, ואולי ניתן להבחין ביניהן, אך באופן כללי כולן אומרות דבר אחד, והיא מצוות ההידבקות באל. למעשה, המצווה הזו נוסחה כה יפה אצל הרמב"ם, ובעקבותיו גם בספר החינוך, שאין לי אלא לחזור על הדברים המובאים שם. רק אעיר, כי מצווה זו – הידבקות באל על-ידי הידמות בדרכיו – ידועה מאוד גם בעולם הנוצרי, והיא נקראת 'חיקוי האל', או בלטינית – imitatio Dei. במאמרי על ספרו של פרסיקו ציינתי, כי זו אחת הדרכים – ודרך מרכזית – שבה פורשה, מבחינה מעשית, היות האדם נברא 'בצלם אלוהים' – הוא נברא בצלם האל, ולכן עליו לחקות את דרכי האל. עוד אעיר, כי בגרסת הרמב"ם נאמר על ה' – 'מה הוא נקרא רחום וכו", אך יש גרסאות של המדרש בהן נאמר רק – 'מה הוא רחום…', ללא המילה נקרא. וזה מובן מאוד ומתאים לדבריו של הרמב"ם, שלאל אין תכונות חיוביות, אלא רק שאנו מכנים אותו בשמות מסוימים, בדרך ההשאלה, ומכיוון שזו מגבלת השפה. ועתה לדברים, מתוך ספר החינוך –
מצוה תריא – ללכת ולהדמות בדרכי ה' יתברך
שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט) ונכפלה המצוה עוד במקום אחר, שנאמר "ללכת בכל דרכיו" (דברים י, יב) (דברים יא, כב). ואמרו זכרונם לברכה בפרוש זאת המצוה: "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק; מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש" (ספרי עקב יא, כב).
והענין כולו לומר שנלמד נפשנו ללכת בפעולות טובות כאלו ומדות נכבדות, אשר יספר בהם יתברך על דרך משל לומר שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו. והוא ברוך הוא יתעלה על כל עלוי גדול, שאין בנו כח ודעה להשיג גדל מעלתו ורב טובו, ולא בכל הנבראים. ועל הדרך הזה שאמרנו (פ"א מהל' דעות ה"ו) יקראו הנביאים לאל ברוך הוא כל הכנויים: צדיק, ישר, תמים, גבור, חזק, רב חסד, ארך אפים. כי באמרם ארך אפים אין הענין חלילה שיהיה כעס לפניו לעולם. כי אשר בידו להמית ולהחיות, למחות עולם ולבראת ואין אומר לו מה תעשה, למה יכעס? גם כי הכעס איננו שלמות בכועס, ואליו ברוך הוא כל השלמות. אבל הענין באמת על הדרך שזכרנו, כלומר שהן המדות המעלות שמתנהג עם בריותיו ויש לנו ללמד ולעשות כל דרכינו בדמיונו.
ואולי, בני, תחשב לבא עלי במה שכתוב "ואל זועם בכל יום" (תהלים ז, יב). ואמרו זכרונם לברכה "וכמה זעמו? רגע." (ברכות ז.) ואתה בני אל תטעה בזה. חלילה לאל מרשע, ומלבבך להאמין בו ברוך הוא כי אם תכלית כל שלמות. וענין הכעס לא יארע בנו רק מצד היותנו בעל החמר הגרוע, ובאמת כי הזעם שזכרו בו איננו רק על דרך משל על ענין העולם. כוונתם לומר כי בהיות רוב בני אדם שבעולם נמשכים אחר תאותם, ומהם רבים עובדים לשמש ולירח ולמזלות וגם לעצים ולאבנים, יתחייב העולם מתוך כך כליה תמיד. ואולי אמרם שזעמו רגע בכל יום, הטעם לפי שהעולם נדון אחר רובו ובכל יום ויום מתחייב העולם על מעשיהם הרעים. ואותו רגע קטן אשר ישלים הרוב חוטא אחד בחטאו, ידמו זכרונם לברכה לזעם האל לומר שיש באותו רגע חרון אף בעולם, וחיוב עליהם שהכל ראויים באותו רגע מכח מידת הדין לכלות, אלא שמידת הרחמים מכרעת מיד ומעמידו. וקבל זה בני ממני עד שמעך טוב ממנו.
שרש מצוה זו ידוע הוא כי היא ושרשה דבר אחד.
דיניה גם כן קצרים. ענינה הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו – בין באכילה בין בשתיה, בין במשא ומתן בין בדברי תורה, בין בתפלה בין בשיחה ובכל דבר – הדרך הטובה והממצעת, ולא יתרחק אל הקצוות לעולם. ועל כלל הענין הזה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ה:) שיהא אדם שם דעותיו תמיד, כלומר שיחשב בעניניו לעשות אותם על דרך המצוע והישר. וסמכו הדבר לקרא דכתיב "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ, כג). דרשו הם: אל תקרי ושם אלא ושם (מועד קטן ה.).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקים המצוה הזאת, בטל עשה זה.
"אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין–כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון ונכשלו".
אני חושב שהרמב"ם ידע שלא זה פירוש פשט הכתוב, אבל הוא נתלה על פסוק קיים כדי להטעים את דבריו.
וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן;
כלומר, אלו דברים חיוביים שעל המשיח לעשות, וישוע לא עשה אותם – א. מושיע את ישראל, ואת ישראל דווקא. ב. קיבוץ גלויות – שזה התקיים רק בדורנו. ג. חיזוק שמירת המצוות. לשני הסעיפים הראשונים יש מקורות רבים בתנ"ך, ואילו השלישי פחות ברור. המשך –
וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם,
וכאן שלושה דברים שליליים שדווקא כן גרם – א. הריגתם, ברדיפות רבות ב. גלות, וכן גירוש, כגון גירוש ספרד. ג. השפלה – כך היה לכל אורך ההיסטוריה. וממשיך –
ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה"'. (הלכות מלכים ומלחמות, יא, י).
כאן שני פגמים מהותיים – א. החלפת התורה, כלומר ביטול התורה. ב. עבודה זרה – וזה הפגם החמור ביותר. וביחס לסעיף האחרון, די לקרוא את פרשת ואתחנן כדי לקבל את הרושם על מה הרמב"ם מדבר.
*
ולהשלמה כדאי לקרוא גם את ההמשך –
אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט).
כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
זה בלוג תנ"ך, אז נכון להביא פה מפעם לפעם חדשות תנ"ך. והפעם – על מגילת ספר דברים, שמצא סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא במאה ה-19, אך אז נקבע שהיא מזויפת. כבר קראתי ושמעתי על הסיפור הזה לא מעט, בין היתר בסרט שנעשה עליו בישראל ובפרק אחד בפודקאסט 'בר דעת', אך רק עתה, לדעתי, הבנתי את מלוא חשיבות הנושא, וזאת לאחר שיחתו של פרופ' דוד שפירא בערוץ היו-טיוב 'באים אל הפרופסורים' –
שפירא הולך בעקבות ספרו החדש של ד"ר עידן דרשוביץ, שחקר ההעתקים שעשו למגילה, וגם את הרשימות שנשארו בעזבונו של שפירא, והוא מגיע למסקנה שהיא מקורית. ראשית, על סמך מה נפסלה? בעיקר על סמך כך ששוליה היו ישרים בצד אחד. אבל גם המגילות העתיקות שנמצאו במדבר יהודה הן בעלות אותה צורה בדיוק – ישרות בצד אחד ואכולות בצד שני. הסתייגות שנייה שנשמעת היום באה מכיוון חוקרי צורת הכתב. אבל, אומר פרופ' שפירא, צריך לזכור שיש בידינו רק העתקים של המגילה, ולכן איננו יכולים להיות בטוחים עד כמה ההעתקה מדויקת. כך שנשארנו רק עם הזווית של חקר המקרא, וכאן כל הראיות מלמדות על כך שהמגילה מקורית.
כי מה יש לנו במגילה זו? קודם כל, הנתון הבולט ביותר – כל 15 פרקי החוקים שבאמצע הספר נעדרים ממנה. זה אכן חלק הניכר בשונותו כבר בקריאה רגילה, והוא שובר את רצף 'הנאום של משה', הבא בפרשות שלפניו ואחריו. כך שנראה שכל חלק המצוות הוא הוספה כוהנית מאוחרת. שנית, גם בחלקים הקיימים יש פסוקים מסוימים חסרים, והנה הם בדיוק אותם פסוקים שמחקר המקרא, עשרות שנים אחרי שנמצאה המגילה, טען שהן תוספות מאוחרות. שפירא לא היה יכול להגיע בעצמו לאותן מסקנות לבד – אומר שפירא, המרצה.
אם כך הדבר – ואני השתכנעתי שאכן כך הדבר, המגילה מקורית, אף שאשמח לקרוא גם את ספרו של דרשוביץ – הרי שיש כאן ממצא מהמעלה הראשונה, ממנו אפשר ללמוד שאכן ספרי המקרא עברו עריכה בתקופה הקדומה, כפי שטוענת ביקורת המקרא, אמנם כאן בספר דברים בלבד, אבל ממנו אפשר להקיש על 'שיטת העבודה' הכללית שנהגה באותם ימים. חדשות מרעישות!
הקשבתי בסטוריטל לספר – המילים הקשות של ישוע, מאת אמי ג'יל לוין The difficult words of jesus כשש שעות שמיעה. המחברת, פרופסור לברית החדשה ולמדעי היהדות, עוברת על כמה 'פסוקים קשים' שאמר ישוע בברית החדשה. כפי שהיא מציינת בעצמה – התנ"ך מציג שאלות טובות ולאו דווקא תשובות. ובכן, אני אלך באותה הדרך, ואציג את השאלות הטובות שלה, כי התשובות שלה, למרות אריכותן, לא ממש ענו לי על השאלות.
הקושי כאן הוא ברור וכפול – א. מי יכול למכור את כל רכושו ולתת לעניים? מי באמת עושה זאת? ב. מה כל-כך רע בעושר, עד כדי כך שעשיר לא יכול להיכנס למלכות האלוהים? ולכך ניתן להוסיף תמיהה נוספת – ג. בתנ"ך העושר בדרך-כלל נראה בעין יפה, כמתנה מאלוהים, כך למשל אצל אברהם ואצל איוב, וכן במשלי.
לגבי שתי השאלות האחרונות אולי אפשר לענות, כי לא העושר הוא הבעיה אלא ההתרכזות בעושר, וכפי שנאמר במשלי – 'ברכת ה' היא תעשיר' ובקהלת – 'רודף כסף לא ישבע כסף'. אבל עדיין זה לא פוסל את העושר עצמו. לכן, לגבי הסעיף הראשון – זו אכן נראית דרישה מוגזמת, כמו הרבה דרישות אחרות שהציג ישוע, שאיש לא יכול לעמוד בהן, ואכן כנראה לא עמד בהן מעולם.
והערת אגב – המחברת (יהודייה בעצמה) אומרת כי המנהג לענות על שאלה בשאלה משותף לשניים – סוקרטס והיהודיים. הערה יפה.
הבעיה כאן היא ברורה – כיצד אתה מורה על שנאת אב ואם, בעוד התורה עצמה מצווה על ההפך? ועוד – שבקטע הקודם ראינו שישוע עצמו מצטט פסוק זה מעשרת הדיברות.
המחברת מנסה לענות, למשל, כי ישוע מדבר כנגד ההורים של עובדי האליליים באזור, אבל זה לא נכון, שהרי ישוע פנה ליהודים, כפי שגם נראה בהמשך. נוכל לענות שאמנם אין חובה לציית להורים כאשר הם מורים דרך שאינה דרך האל, אבל הפסוקים כאן חריפים מאוד וקשה ליישבם. כך שנראה שישוע כאן מורה דרך הפוכה ממה שנכתב בעשרת הדיברות – ובעבר כתבתי כאן על כך בפרוטרוט.
*
המחברת מפנה לפסוק שבו ישוע אומר לתלמידים שעליהם להיות 'עבדים לכל', אך לא מצאתי את הציטוט המדויק, אז אביא פסוק דומה – מתי כג – יא הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה לָכֶם מְשָׁרֵת. יב הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם.
היא שואלת האם זה טוב להיות עבד, אבל אם היה כתוב 'משרתים' הדבר היה טוב בעיניה. בעיניי אלו דקויות לא חשובות. כאן לפנינו דרך ההכנעה והצניעות, שאפשר לאהוב אותה או לא, אבל זו הדרך הנוצרית, וכן גם היהודית. למשל, נאמר בתפילה – 'ונפשי כעפר לכל תהיה', אף כי גם נמצאת הברכה – כפי שהיא מציינת – 'שלא עשני עבד'. ניטשה, כמובן, שנא 'מוסר עבדים' זה, והדברים ידועים.
היא מוסיפה ואומרת, שהמסר מיציאת מצרים הוא הפוך, וכן בריאת האדם בצלם האל מציב אותו כשולט בטבע ולא כעבד. דברים נכוחים.
הבעיה היא לא בזה, אלא שעדיין הנצרות, כמו היהדות, אפשרה את העבדות הממשית. ואמנם בישראל, כפי שהיא מציינת, יש הקלות לעבד עברי, וגם העבד הנוכרי נח בשבת.
ואכן, ישוע פנה קודם כל ליהודים, ורק פאולוס אחריו פנה בעיקר אל הנוצרים. אבל אולי ניתן לראות בקטע זה את תחילתה של הפנייה לגויים. וכן גם במשל השומרוני הטוב, הדמות החיובית אינה מישראל. ובעבר התייחסתי גם לזאת כאן. *
זה נאמר כלפי היהודים, או הפרושים. והמחברת מנסה לתרץ, שישוע קרא גם לפיטר שטן, או שלא מדובר ביהודים אלא ביהודאים, תושבי יהודה – טענה שהיא עצמה דוחה, והיא אכן לא משכנעת.
ואכן, לישוע יש ביטויים קשים נגד יהודים, וגם לא רק נגד יהודים. אמנם אפשר לטעון שכל הנביאים התבטאו בצורה קשה דומה, אבל אי אפשר להכחיש שביטויים אלה הזינו את שנאת היהודים לאורך כל ההיסטוריה ועד היום.
אביא שלושה פירושים, אף שכולם מפרשים בדרך דומה, אלא שכל אחד מוסיף צד חשוב –
ר"י קרא – אל תעמוד על הפרק – לפי שהוא היה שכן לירושלם, שאדום יושב בדרומה של ארץ ישראל, והוא יודע מוצאיהם ומובאיהם וכל מקום הליכתם. היו עומדין על פרשת דרכים להסגיר את שרידיו לזרים שבאו עליו, שלא ידעו מוצאיהם ומובאיהם.
אבן עזרא – ואל, הפרק – מקום שיתפרקו ממנו הדרכים לאמר לבבליים: אי זה הדרך הלך הפליט?
ואל תסגר שרידיו – למסור כאילו תסגור עליו.
רד"ק – ואל תעמוד על הפרק. הוא אם הדרך מקום שמתפרקים הדרכים אחת הנה ואחת הנה והאדומים היו עומדים על הפרק שלא יוכל לנוס אחד מישראל שלא יתפשוהו והיו שומרים עליהם הדרכים:
*
איך בדיוק התגלגל הביטוי הזה למשמעות המודרנית, של דבר העומד לדיון? איני יודע. אבל דבר שעומד בדרך המרכזית, ממילא הוא נידון. וכן הפרק הוא המקום שבו הדרכים מתפצלות, ובהשאלה גם התפצלות הדרך שנוקטים בה בחיים, שהיא הנידונה.
ואגב, פרק כמקום ההתפצלות וההתפרקות, אפשר לומר – כמו מזלג, ובאנגלית – fork.
מפורסמים דברי רש"י – וחמושים – אין חמושים אלא מזויינים, וכן הוא אומר: ואתם תעברו חמושים (יהושע א׳:י״ד). וכן תרגם אונקלוס מזרזין, כמו: וירק את חניכיו (בראשית י״ד:י״ד) – וזריז.
דבר אחר: וחמושים – מחומשים, אחד מחמשה יצאו, וארבעת החלקים מתו בשלשת ימי אפילה.
החלק הראשון לפי הפשט, והחלק השני לפי המדרש – אחד מחמישה יצא ממצרים.
שד"ל מסביר יותר – וחמושים – מזויינים, כי כמו שאמרו חלוצים מן חֲלָצַיִם, כן יאמרו חמושים מן חמֶש (שמואל ב כ׳:י׳) מקום חגירת החרב, והודיע זה לומר כי לא להעדר כלי זיין אמר ה׳ פן ינחם העם, אלא מפני מורך לבבם.
רד"ץ הופמן מציג פירוש נוסף – וחמשים – לפי תרגום השבעים – הדור החמישי, וכמו יהושע א׳:י״ד, ד׳:י״ב, שופטים ז׳:י״א, אך לא ברור מניין נגזרת המלה. ההערה על היות ישראל חמושים באה כאן כדי לספר שאמנם חמושים למלחמה יצאו ממצרים, ואף על פי כן היה מקום לחשוש, שבשל כל סיבה שהיא ישובו לעבודתם, ומכאן שכל מלחמותיהם של ישראל לא היו אלא מלחמות ה׳.
רש"ר הירש מסביר באופן שונה – וחמשים – מזוינים ומצוידים למלחמה (עיין יהושע א, יד; ד, יב).
קשה לשער מהיכן נגזרה תיבה זו. בשמואל ב׳ (ב, כג; ג, כז; ד, ו; כ, י) מציין ״הַחמֶשׁ״ את המקום בגוף שאליו מכוון הרוצח במיוחד את מכת המוות, והגמרא (סנהדרין מט.) מבארת: ״בדופן [צלע] חמישית במקום שמרה וכבד תלויין בו״. יש אם כן מקום להניח שדווקא במקום הזה, כנגד הצלע החמישית, היו חוגרים האנשים את חרבם. נמצא ש״חמשים״ פירושו ״מזוינים״. אך מסתבר יותר לומר, שהיו מגינים על המקום ההוא באמצעות שריון מגן.
יתכן ש״חמש״ קרוב ל״חמס״ ו״חמץ״, והוא מורה על הצטיידות בכלים להפעלת כח אלים.
*
בתמונה – חמישית מישראל אינם מאמינים לממשלה. מתוך הארץ, היום.
תהילים צ, י יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרׇהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה כנראה מלשון התפארות, שאין לה על מה לסמוך, כי החיים קצרים ומסתיימים.
תהילים קלח, ג בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז תפארני, הפעם לחיוב. ומכאן הביטוי 'להרהיב עוז'.
הפסוק היומי 