מנחת ערב.
כולנו מכירים את עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, המתוארים בבראשית –
וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
בראשית ב, ט.
מה פירושו?
אבן עזרא מפרש דעת כתאווה מינית –
ועץ הדעת – להוסיף על תאות המשגל, כי הנער לא יבין בין טוב לרע, רק בעת שיחל לכסוף לתאות הנשים. על כן נקרא המשכב – ידיעה, והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד׳:א׳), ונדעה אותם (בראשית י״ט:ה׳).
רבנו בחיי מפרש דעת כרצון ובחירה –
ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה – ע״ד הפשט הכתובים מוכיחים שי ג״ע בארץ ושם עץ החיים ועץ הדעת, עץ החיים נותן באוכליו חיים ארוכים, ועץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים. וכן יוכיח הלשון שהוא נאמר על הרצון והבחירה והוא לשון רז״ל ל״ש אלא שדעתו לחזור וכן לשון הכתוב (תהלים קמ״ד:ג׳) מה אדם ותדעהו כלומר מה ענינו שתרצה בו, וא״כ באור עץ הדעת כאלו אמר ועץ הרצון והקב״ה מנעו ממנו לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור, כמלאך ה׳ שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות לפי שאין לו מונע כן האדם אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע ונתלבש בתאוות הגופניות, ולזה רומזת מלת וידעו הוא אומרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כלומר המשיכו רצון ובחירה מעץ הדעת והיתה הבחירה בידם להרע או להטיב זו מדת אלהים ומדה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר כי היה לו לאדם הראשון בה יצר ותאוה.
והרמב"ם מפרשו כידיעת המוסר בלבד –
הרמב"ם מקדיש לו את הפרק השני בספרו.
בקצרה – הוא אומר שהוא נשאל, איזה מין עונש זה שנוספה לאדם דעת, והיא ממיני השלמות?
והוא עונה – יש להבחין בין מושכלות למפורסמות. מושכלות זו ההבחנה בין אמת ושקר, ונוכל לומר שאלה המדעים המדויקים, ואילו מפורסמות זו ההבחנה בין טוב ורע, כלומר אתיקה, תורת המוסר.
ובכן, לאדם הייתה בתחילה דעת המושכלות בלבד, ואחר חטאו בעץ נוספה לו גם דעת המפורסמות, שבעיני הרמב"ם אינה נתפסת כשלמות. ולכן גורש מהגן, שכבר לא התאים לאופיו החדש. ולכן גם הבחין בעירומו ובוש בו – שבושה זו היא ממיני המפורסמות, ולא המושכלות.
אלו דבריו (המתקשים יכולים לדלג, כי הסברתי את עיקרו) –
מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק א · פרק ב· >>
הקשה לי איש חכם, זה לו שנים, קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה.
וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלוהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" רוצה בו העניין האחרון, אמר: "ותהון כרברביא".
ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא.
אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים.
זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון, ושמע ענייני תשובתנו.
אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה.
אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר: (בראשית ב טז): "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: השמיים כדוריים – נאה, ולא: הארץ שטוחה – מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה – טוב ורע.
ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בעניינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים", לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערווה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו.
וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר (בראשית ג ו): "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם" נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו, ומה שהופשט ממנו, ובאיזה עניין שב.
ולזה נאמר (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו (בראשית ג ז): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.
ודע כי זאת המלה, ר"ל "פקח", לא תפול בשום פנים אלא על עניין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש.
(בראשית כא יט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ"
(ישעיהו לה ה): "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים"
(ישעיהו מב כ): "פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"
כאמרו: (יחזקאל יב ב): "אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ"
אבל אמרו על אדם (איוב יד כ): "מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ" – פירושו וביאורו: כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן "פנה", כי האדם בפניו יכווין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר אשר שנה פנותו וכוון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוון אליו, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, ולהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ", ובאר ואמר: (בראשית ג כג): "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" והשווהו כבהמות במזוניו ורוב ענייניו, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", ואמר מבאר לזה העניין: (תהלים מט יג): "אָדָם בִּיקָר בַּל-יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ".
ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו!
*
ומהו עץ החיים?
על כך נראה שיש הסכמה. למשל, כך אומר מלבי"ם בפירושו הארוך מאוד –
ושהיו ג׳ מיני עצים. א] כל מיני עצי פרי למאכל, וגם היו נחמדים למראה בפרחים יפים נותני ריח. ב] עץ החיים והוא כפי דעת חז״ל כפשוטו שהאוכל מפריו יחיה לעולם ולא יראה מות. ג] עץ שהאוכל מפירותיו תבא בו הידיעה לדעת טוב ורע.
*
ואולם, כאן רגילים להפנות לפסוק נוסף המזכיר את עץ החיים (ויש גם עוד) –
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.
משלי ג, יח.
זה נאמר שם על החוכמה, אך רגילים לומר שזה נאמר על התורה דווקא. ובכן, התורה, או החוכמה, היא עץ החיים הנסתר, המוביל לחיי נצח, או בכלל – לחיים.
*
טוב, היה בדעתי לומר עוד משהו על כך, דווקא על ההפרש שאנו רואים בין הדעת ובין החיים, החיוּת, אבל כבר הארכתי מדי. כך יצא שלא אמרתי שום דבר חדש הפעם.
*
הוספה –
במיתוס מסופוטמי יש הרבה הדהודים לתנ"ך – אותנפישתים ונח, תיאמת ותהום, מורדוך ואיסתר ומרדכי ואסתר, ועוד.
שם גם מסופר על אנכידו, שמוצא צמח שמביא לחיי נצח, אבל הוא הולך לטבול באגם ונחש גונב לו אותו.
האם מכאן התגלגל הסיפור על עצי גן עדן – עץ הדעת, אך גם עץ החיים, עם תפקיד הנחש בסיפור כמובן? יכול להיות.
הפסוק היומי 