ממשיכים בקריאתנו בבן סירא, ואנו בפרק ב'. לאחר שבפרק הראשון בן סירא מדגיש את יראת אלוהים, בפרק הזה הוא מתרכז בקושי הניצב לפעמים לפני ירא ה', כאשר הוא נתקל בצרות שונות. לפי בן סירא, אין צרות אלה אלא ניסיון מאת ה'.
גם הרעיון הזה מופיע הרבה בתנ"ך, בעיקר בתהילים ומשלי.
למשל –

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.
משלי ג, יב.

או –
רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהוָה.
תהילים לד, כ.

נקרא –
בן סירא ב, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

(א) [בְּנִי אִם תִּקְרַב לַעֲבוֹד אֶת יְהֹוָה, הָכֵן נַפְשְׁךָ לְכָל נִסָּיוֹן.]

(ב) [הָכֵן לִבְּךָ וְהִתְחַזֵּק, וְאַל תִּבָּהֵל בְּיוֹם אֵד.]

(ג) [הִדָּבֵק בּוֹ וְאַל תָּסוּר, לְמַעַן תִּגְדַּל בְּאַחֲרִיתֶךָ.]

(ד) [כָּל הַבָּא עָלֶיךָ קַבֵּל, וּבְשִׁבְרְךָ הַאֲרֵךְ רוּחַ.]

(ה) [כִּי בָאֵשׁ יִבָּחֵן זָהָב, וּבְנֵי אָדָם בְּכוּר עֹנִי.]

(ו) [הַאֲמֵן בּוֹ וְהוּא יַחֲזִיק בְּךָ, יַשֵּׁר אָרְחוֹתֶיךָ וְקַוֵּה אֵלָיו.]

(ז) [יִרְאֵי יְהֹוָה חַכּוּ לְחַסְדּוֹ, וְאַל תִּטּוּ פֶּן תִּפֹלוּ.]

(ח) [יִרְאֵי יְהֹוָה הַאֲמִינוּ בּוֹ, וְהוּא לֹא יָלִין שְׂכַרְכֶם.]

(ט) [יִרְאֵי יְהֹוָה קַוּוּ לְטוֹב, וּלְשִׁמְחַת עוֹלָם וָחֶסֶד.]

(י) [הַבִּיטוּ לְדוֹרוֹת רִאשׂוֹנִים, מִי הֶאֱמִין בַּיהֹוָה וַיֵּבוֹשׁ.]

(*י) [אוֹ מִי בָּטַח בּוֹ וְנֶעֱזַב, אוֹ מִי קָרָא אֵלָיו וְלֹא נֶעֱנָה.]

(השוו לפסוק הידוע, הכלול בברכת המזון –
נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם.
תהילים לז, כה.)

(יא) [כִּי רָחוּם וְחַנּוּן יְהֹוָה, וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹת וּמוֹשִׁיעַ בְּעֵת צָרָה.]

(יב) [אוֹי לְרַכֵּי לֵב וּרְפֵה יָדָיִם, וְלָרָשָׁע עִקֵּשׁ דְּרָכַיִם.]

(יג) [אוֹי לְלֵב אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין, וְאַף הוּא לֹא יָקוּם.]

(יד) [אוֹי לָכֶם אוֹבְדֵי תִּקְוָה, וּמַה תַּעֲשׂוּ בִּפְקוֹד יְהֹוָה.]

(טו) [יִרְאֵי יְהֹוָה לֹא יַמְרוּ בִּדְרָכָיו, וְאוֹהֲבָיו יִצְרוּ אָרְחוֹתָיו.]

(טז) [יִרְאֵי יְהֹוָה יְבַקְּשׁוּ רְצוֹנוֹ, וְאֹהֲבָיו יִלְמְדוּ תוֹרָתוֹ.]

(יז) [יִרְאֵי יְהֹוָה יָכִינוּ לְבָבָם, וּלְפָנָיו יַכְנִיעוּ רוּחָם.]

(יח) [נִפֹּל בְּיַד יְהֹוָה וְלֹא בְּיַד אָדָם, כִּי כְּגָדְלוֹ כֵּן חַסְדּוֹ.]

(לקוח ישירות מהפסוק –
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה כִּי רַבִּים רחמו [רַחֲמָיו] וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.
שמואל ב, כד, יד.)

חשבתי אולי להתחיל לקרוא קצת (ביחד) בספרים החיצוניים, ואתחיל מבן סירא, שהוא ספר חוכמתי, המוזכר כמה פעמים גם בתלמוד.
כמו ספר משלי, גם הוא פותח בדברי שבח לעצם החוכמה, וכן הוא חוזר פעמים רבות על העיקרון ש'ראשית חכמה יראת ה". גם פסוקים אחרים ממשלי מהדהדים כאן, אבל לא אתעכב על כולם.

הרעיון שאדגיש מופיע כמה פעמים בתנ"ך, למשל במשלי –

תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה.
משלי ט, י.

וגם בתהילים –

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.
תהילים קיא, י.

ובכן, נקרא –

בן סירא א, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

(א) [כָּל חָכְמָה מֵיהֹוָה, וִעמּוֹ הִיא לְעוֹלָמִים.]

(ב) [חוֹל יַמִּים וְנִטְפֵי מָטָר, וִימוֹת עוֹלָם מִי יִמְנֶה.]

(ג) [רוּם שָׁמַיִם וְרֹחַב אָרֶץ, וְעֹמֶק תְּהוֹם מִי יַחֲקֹר.]

(ד) [מִכָּל אֵלֶּה רַבָּה הַחָכְמָה, וְגָבְרָה הָאֱמֶת מֵעוֹלָם.]

(ה) [שֹׁרֶשׁ הַחָכְמָה לְמִי נִגְלָה, וּמַעֲרֻמֶּיהָ מִי יָדַע.]

(ו) [אֶחָד הוּא נוֹרָא בִּלְבַדּוֹ, אֱלֹהִים מוֹשֵׁל עַל כָּל אוֹצָרֶיהָ.]

(ז) [הוּא בְחָנָהּ וְרָאָהּ וְסְפָרָהּ, וּנְתָנָהּ לְאֹהֲבָיו.]

(ח) [אֶל כָּל בָּשָׂר כִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ, וַיִּתְּנָהּ לְאֹהֲבָיו.]

(יא) [יִרְאַת יְהֹוָה כָּבוֹד וִיקָר, וּגְדֻלָּה וְעֲטֶרֶת תִּפְאָרֶת.]

(יב) [יִרְאַת יְהֹוָה מְשַׂמַּחַת לֵב, וְנוֹתֶנֶת שִׂמְחָה וְחֵן וְאֹרֶךְ יָמִים.]

(יג) [יְרֵא יְהֹוָה תִּיטַב אַחֲרִיתוֹ, וּבְאַחֲרִית יָמָיו יִתְבָּרָךְ.]

(יד) [רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה, וְעִם נֶאֱמָנִים נוֹצְרָה בַבָּטֶן.]

(טו) [עִם אַנְשֵׁי אֱמֶת מֵעוֹלָם הוּכָנָה, וְעִם זַרְעָם נֶאֱמָן חַסְדּוֹ.]

(טז) [רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה, וּמַרְבָּה שָׁלוֹם וְחַיִּים וּמַרְפֵּא.]

(יז) [כָּל אוֹצָרֶיהָ תְּמַלֵּא חֶמְדָּה, וַאֲסָמֶיהָ בִּתְבוּאָתָהּ.]

(יח) [רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה, וּתְרַוֵּה בְּרֹב תְּבוּאָתָהּ.]

(יט) [מַטּהֵ עֹז הִיא וּמַשְׁעֵנָה, תְּהִלָּה וּכְבוֹד עוֹלָם לְכָל הַהוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ.]

(כ) [שָׁרְשֶׁיהָ לְעוֹלָם, וַעֲנָפֶיהָ אֹרֶך יָמִים.]

(כא) [אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יֶהְגֶּה בָּהּ, וְטוֹבָה הִיא לוֹ מִכָּל אוֹצָר.]

(כב) [אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִקְרַב אֵלֶיהָ, וּפְקוּדֶיהָ יִשְׁתַּעֲשַׁע.]

(כג) [עֲטֶרֶת עוֹלָם תָּשִׁית עָלָיו, וּזְכוּת עוֹלָמִים בֵּין קְדוֹשִׁים.]

(כד) [יִשְׂמַח בָּהּ וְתִשְׂמַח בּוֹ, וּבַל תַּעַזְבֵהוּ לְעוֹלָם וָעֶד.]

(כה) [מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים יִשְׂמְחוּ בָּהּ, וִיסַפְּרוּ כָּל תְּהִלַּת יְהֹוָה.]

(כו) [הַסֵּפֶר הַזֶּה כֻּלּוֹ מָלֵא מִמֶּנָּה, אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִשְׁמַע וְיַעֲשֶׂה.]

(כז) [שְמָעוּנִי יִרְאֵי אֱלֹהִים, וְהַאֲזִינוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ לִדְבָרַי.]

(*כז) [מִי הֶחָפֵץ לָרֶשֶׁת אוֹתָהּ, נַחֲלַת עוֹלָם וְשִׂמְחָה רַבָּה.]

(כח) [כָּל דְבָרַי שְׁמַע וַעֲשֵׂה, וְתִכָּתֵב בְּסֵפֶר הַחַיִּים.]

(כט) [אֱהַב יִרְאַת יְהֹוָה, וְאַשֵּׁר בָּהּ לִבְּךָ וְאַל תִּירָא.]

(ל) [קְרַב וְאַל תְּאַחֵר, וְתִמְצָא חַיִּים לְנַפְשְׁךָ.]

(*ל) [וְכַאֲשֶר תִּהְיֶה קָרוּב, כְּגִבּוֹר וּכְאִישׁ חַיִל.]

(לא) [בְּנִי אַל תְּכַזֵּב בְּיִרְאַת יְהֹוָה, וְאַל תִּקְרַב אֵלָיו בְּלֵב וָלֵב.]

(לב) [אַל תִּתְכַּבֵּד בָּהּ לְעֵין אָדָם, וּבִשְׂפָתֶיךָ הִזָּהֵר מְאֹד.]

(לג) [אַל תְּשַׁנֶּה מַאֲמרוֹ וְאַל תִּירָא, וְאַל תָּבִיא קְלָלָה עַל נַפְשְׁךָ.]

(לד) [פֶּן יְגַלֶּה יְהֹוָה מִסְתָרֶיךָ, וּבְתוֹךְ קָהָל יַפִּילֶךָ.]

(לה) [כִּי הִתְגָאֵיתָ בְּיִרְאַת אֱלֹהִים, וְתוֹךְ לִבְּךָ מָלֵא נִקְלָה.]

עוד לפרשת שופטים

מתוך מה שכתבתי קודם שווה להתעכב קצת על ז'יז'ק (ובאופן בו כתבתי קודם אי אפשר להבין כלום).
ז'יז'ק הולך בעקבות לאקאן, שדיבר על המימד הממשי, שאינו מיוצג בשפה, ולכן לא מודע, אבל שהתשוקה, או האיווי שלנו, מכוונת אליו.
ז'יז'ק מוסיף, כי החברה בדרך כלל נלחמת בזה. ואיך היא עושה זאת? על-ידי מלחמה בקבוצות מיעוט שלדעתה הורסים את השלמות המדומיינת. פעם אלה היהודים, פעם אלה ההומוסקסואלים, וכן הלאה. היום אלה הלא-מחוסנים.
האנטגוניסט של החברה, אומר ז'יז'ק, הוא אויב הטוב, בעיניה. אלא שלמעשה אין להעלימו, כי הדבר מובנה באופן סטרוקטורלי, של הטוב מול הרע. ומציאות מושלמת, למותר לציין, לעולם לא תושג.
עד כאן דבריו של ז'יז'ק, שאני מקווה שאני מציג אותם נכון.

עכשיו, לכך ניתן להוסיף זווית מפרשת השבוע. מדובר על התגייסות כללית למלחמה, אך יש בה כמה פטורים – מי שנטע כרם ולא חללו, מי שנשא אישה, ולבסוף – גם 'כל הירא ורך הלבב' הוא יכול לשוב לביתו, כדי לא להמיס את לב העם.
כלומר, התורה לוקחת בחשבון יוצאים מן הכלל, ולא מנסה לכפות את עצמה עליהם. כך גם, אפשר לטעון, גם בהתגייסות לחיסונים המצב צריך להיות דומה. 'הירא ורך הלבב', מי שחושש מהחיסון, יכול להיות פטור ממנו.
ואמנם, הנימוק בתורה הוא שונה – שלא ימס את לבב העם, אבל רואים פה גם התחשבות במצב הפרט, ומהבחינה הזו הדברים דומים.

*
אלה הפסוקים –

דברים כ –
ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. ו וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. ז וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. 

לפרשת שופטים

בפרשתנו מופיע הפסוק שהוא יסוד ציות לדברי חכמי הדת, אף כי הפסוק בפשטו מדבר על השופטים, וכן למדו מכאן את תוקפה של התורה שבעל פה, אף שהיא אינה מוזכרת כאן כלל –

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
דברים יז, יא.

אומר רש"י בפירושו המפורסם –
ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומרים לו על ימין ימין ועל שמאל שמאל.

ומסכים עימו הרמב"ן –
ימין ושמאל – אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל, או על שמאל שהוא ימין. לשון רבינו שלמה.

וענינו: אפילו תחשב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר: איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו. וזה כענין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו (בבלי ר״ה כ״ה).

והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך הכתוב לנו הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי משה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות התורה או כונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהו בעיניך כמחליף הימין בשמאל. וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו (תהלים ל״ז:כ״ח) מן הטעות ומן המכשול. ולשון סיפרי (ספרי דברים י״ז:י״א): אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם.

ואולם, רד"ץ הופמן, למשל, מציין –
בירושלמי הוריות א׳:א׳ שנינו בברייתא, כי אין לשמוע לחכמים כשהם אומרים ״על ימין שהוא שמאל״.
(והוא מפנה למאמרו על ישוב הסתירה).

*

אני עצמי חושב, שבפרשנות המרחיבה הזו, זה יסוד כל החשיבה הדוגמטית. עם השנים למדנו, כי גם המומחים יכולים לטעות, וכי לא תמיד כדאי לקבל כל מה שאומרים לך בלי ערעור.

אלא שהחשיבה הדוגמטית, שמאפיינת הרבה פעמים את הגישה הדתית, לא פוסחת גם על המדע. ישנה גישה שנקראת 'מדעיזם', המקדשת כל דבר שנאמר על ידי מדענים, ולא לוקחת בחשבון לא מדענים אחרים החושבים אחרת, ולא את מידת הצניעות הנחוצה, בהתחשב בעובדה שהמדע מתקדם כל הזמן, ואין בו אמיתות מוחלטות. עצם השיטה המדעית, כפי שבוטאה במקורה על ידי בייקון, מתרחקת מכל קביעה דוגמטית, ומעדיפה את הספק ואת הבדיקה.

לאחרונה נדמה ששכחנו דברים אלה.

הצייר והפסל יגאל תומרקין הלך לעולמו אתמול, בגיל שיבה. יהי זכרו ברוך.

עיקר עבודתו הייתה בברזל. ולגמרי במקרה עכשיו אני מתארח באכסניית אנ"א חיפה, ובה נמצא גן הפסלים שלו – בתמונה.

השם תומרקין מזכיר את השם תובל קין, מצאצאי קין, והנה הוא היה חרש הברזל הראשון –

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.
בראשית ד, כב.

שד"ל מפרש יפה מאוד –
תובל קין – נראה שהוא Vulcanus {וולקאנוס}, ודע כי קיניא בלשון סורי וערבי ענינו צורף זהב וכסף גם חרש ברזל. ותובל (tu pal) בלשון פרסי ענינו חתיכת זהב וכסף ונחשת, ומזה גיזניוס אומר כי השם הזה מתחלתו פרסי. ויהי מה, אין ספק כי הבלים הרבה נאמרו בימים קדמונים על האנשים האלה, והתורה טיהרה את הספורים ההם מחלאתם.

לוטש – לשון מירוק וחידוד.

כל חרש – על כרחנו צריך לפרש חורש כלי אומנות שבו החרשים עושים מלאכתם.

נעמה – גם היא נראה שהיתה נעבדת, ואולי היא Venus {וינוס} ושמה מעיד עליה.

ואילו לגבי נעמה, רש"י ואחרים הולכים לפי המדרש –
נעמה – היא אשתו של נח, בבראשית רבא (בראשית רבה כ״ג:ג׳).

רד"ץ הופמן מוסיף –
תובל קין – הכינוי הנוסף, קין, בא אולי מלשון קין, הוא חנית (שמואל ב כ״א:ט״ז), משום שתובל קין היה ממציאם של כלי הנשק הראשונים.

ורש"ר הירש, בחלק מפירושו הארוך –
תּוּבָל. מה שמייצר תובל־קין אינו מביא כל הנאה או תועלת באופן מיידי. הוא מייצר את האמצעים לכל התקדמות במלאכה ובאמנות. הוא מייצר את הייצור, את הכלים למלאכה ולאמנות. תובל־קין, כשמו כן הוא, הוא ה״יבול״ העיקרי של קין, וגאוות כל צאצאי קין עליו. הקב״ה שמט את הקרקע מתחת רגלי קין, היא לא תוסיף לתת לו את יבולה. אך עתה אין הוא זקוק עוד ליבול השדה. תבונתו מהווה תחליף לשדהו, והיא מייצרת כושר מכני – המנוף רב העוצמה למלאכה, וכך זוכה קין חסר הקרקע שוב באדמתו. בני הכפר מביאים את יבול השדות לעיר, ומחליפים אותו שם בברכת המלאכה.

במקרה יצאתי מחדרי בזמן טוב – בתמונה.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.
קהלת א, ה.

השמש זורחת והשמש שוקעת, ואז שוב זורחת – מחזוריות הטבע.

ביקרתי היום באמת המים בבית חנניה, צילום מצורף.
האם אני יכול לשתף את זה בהקשר תנ"כי? לא, כי אז לא היו אמות מים. היו מעיינות, הייתה גם תעלת מים לירושלים, ואפילו כתובת חשובה שמתעדת את חפירתה, אבל אמות מים לא היו (עד כמה שידיעתי מגעת. לפחות הביטוי 'אמת מים' עדיין לא מופיע, לפי בדיקתי). זו המצאה של הרומאים, והם בנו הרבה כאלה.
ועל כך דווקא כן יש סיפור ידוע – תחילת סיפור התחבאותו של רבי שמעון בר יוחאי במערה. כך הוא מספר –

דיתבי, רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו, פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הרומאים) תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות, אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג.
שבת לג, ב.

אני לא יודע מי הצודק בוויכוח זה, אבל הרשים אותי שמה שנבנה בערך לפני אלפיים שנה ממשיך ועומד עד ימינו, ומייפה את הנוף.

פניתי אל המזמור הזה בגלל הפסוק המודגש, שהוא חלק מברכת המזון – כפירים רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב.
האמנם זה כך? האמנם אין דורשי ה' עניים וסובלים? אני חושב שיש, וזה עניין ידוע. אך הנה ההבטחה הכללית היא לשכר טוב, גם בעולם הזה.
ועוד, שאם נבחן את כל המזמור – לא חסרות כאן צרות לצדיק, אלא שבסופן מחכה הישועה.
ועוד, כאן במזמור מופיע גם רעיון התשובה, המתאים לחודש אלול שהחל לא מזמן.
נקרא עם פירוש הכרחי בלבד.

תהלים לד

(א) לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ.

(ב) אֲבָרֲכָה אֶת יְהוָה בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי.

(ג) בַּיהוָה תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ.

(ד) גַּדְּלוּ לַיהוָה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו.

(ה) דָּרַשְׁתִּי אֶת יְהוָה וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי.

מצודות: מגורותי – פחדי.

(ו) הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ.

מצודות –
ונהרו – ויבוא אליכם הארה ותשועה.
אל יחפרו – כי השואל מה ואין נותנים לו יחפר ויכלם.

(ז) זֶה עָנִי קָרָא וַיהוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ.

(ח) חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.

רד"ק –
חנה מלאך י״י סביב ליראיו ויחלצם – כשהאיבים חנים סביבם להרע להם מלאך י״י חנה סביבם ואין בהם כח לגעת בהם, ויחלצם. וטעם מלאך כמאמר דניאל: אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא (דניאל ו׳:כ״ג), וכן אמר: ומלאך פניו הושיעם (ישעיהו ס״ג:ט׳); המלאך הגאל אתי מכל רע (בראשית מ״ח:ט״ז).

(ט) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ.

רד"ק –
טעמו – ידיעת השכל ובחינתו יקרא טעם; וכן: טעמה כי טוב סחרה (משלי ל״א:י״ח). כמו שיטעם האדם המאכל ויבחננו בעצמו אם מר, אם מתוק, אם מלוח, אם תפל.

וראו – גם כן במראה השכל, או במראה העין ותראו בעיניכם.

כי טוב י״י – שמגיע טובו לחוסים בו, ותכירו ותדעו כי

אשרי הגבר יחסה בו.

(י) יְראוּ אֶת יְהוָה קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו.

רד"ק –
וקדשיו הם המונעים עצמם מרב התאוה, כמו המזיר עצמו מן היין שנקרא קדש, שנאמר עליו: קדש הוא לי״י (במדבר ו׳:ח׳). ואמר: אתם קדשי עליון, המספיקים את עצמכם במעט מן העולם, ואין אתם רודפים אלא אחר הטרף, לא תיראו שיחסר טרפכם.

(יא) כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְהוָה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב.

רד"ק –
כפירים רשו ורעבו ודרשי י״י לא יחסרו כל טוב – כי תראו, כי הכפירים שיש להם גבורה בבקשת טרפם, פעמים רשו ורעבו ולא תועיל להם גבורתם. וכן אמר: ליש אבד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו (איוב ד׳:י״א); אבל דרשי י״י לא יחסרו כל טוב.

וכאן גם הפסוקים המפורסמים, שישמרו להדזמנות אחרת –
(יב) לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְהוָה אֲלַמֶּדְכֶם.

(יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

(יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

(טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

וחוזר לענייננו –
(טז) עֵינֵי יְהוָה אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.

(יז) פְּנֵי יְהוָה בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם.

(יח) צָעֲקוּ וַיהוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם.

רד"ק –
צעקו וי״י שמע ומכל צרותם הצילם – טעמו אל הצדיקים שזכר, לא בעשי רע הדבק בו (…).

(יט) קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ.

מצודות –
לנשברי לב – המכניע עצמו ושב ממעשיו.

(כ) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהוָה.

(כא) שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה.

אבן עזרא –
שומר – והטעם שאפילו על אבריו שום נזק גדול לא יהיה.

והזכיר העצמות בעבור שהם מוסדות הגוף.

(כב) תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ.

רד"ק –
תמותת רשע רעה – הרעה שחושב הרשע לעשות לצדיק, אותה רעה תמיתהו כמו שאמר: ויפל בשחת יפעל (תהלים ז׳:ט״ז).

ושנאי צדיק יאשמו: יאשמו – האל״ף בשב״א לבדו והיא נקראת בתנועה קלה. וענינו מן שממה; וכן: תאשם שמרון (הושע י״ד:א׳). ואשם ושמם כענין אחד.

אבן עזרא –
תמותת – רעה אחת מיד תמותת הרשע כנגד רבות רעות צדיק (תהלים ל״ד:כ׳).

(כג) פּוֹדֶה יְהוָה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ.

מלבי"ם –
פודה ה׳ נפש עבדיו ולא יאשמו – שהגם שיבא יסורים על גופם לא יאשמו בנפשם.

אז איילת שקד אמרה אתמול בריאיון שצריך 'להכיל את החולים והמתים', וקיבלה ביקורת קשה. היא התכוונה לומר שיש לדעת לחיות לצד הקורונה, דעה לגיטימית לחלוטין, אבל לפעמים צריך לדעת לבחור את המילים.
בספר משלי יש פסוקים רבים על שימוש נכון בשפה, הנה אחד מהם –

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק.
משלי יב, יג.

רלב"ג –
בפשע שפתים מוקש רע – האיש הרע הוא בפשע ארס שפתיו שידבר דבריו שלא כהוגן וירשיעהו פיהו והצדיק הוא בהפך זה כי הוא יצא מצרה מפני נועם דבריו ותקונה כמו שהוא מבואר.

מלבי"ם –
בפשע שפתים מוקש רע – השפה מציין הדבור החיצוני, לפעמים לא ידבר בפה ובלשון רק בשפתים, ר״ל שאינו מחשב היטב מה לדבר, רק שפתיו נעות בלא תבונה והשכל, ולפעמים יפשעו השפתים בו ויכינו לו מוקש, למשל שמדבר לפני מלך ומוציא דבר שלא כהוגן מבלי לב ונלכד בדבריו, או כשעומד במשפט ולפעמים נלכד ע״י דבר אחד שמוציא בשפתיו בלי השכל, אולם הצדיק שמתנהג הכל ע״פ צדק כבר הוכנו שפתיו שלא להוציא דבר שלא כהוגן כמ״ש שפתי צדיק ירעו רבים, שפתי צדיק ידעון רצון, וגם כשהוא כבר בצרה יצא ממנה ע״י שפתיו שהוכנו לדבר ע״פ הדעת השמושי, כמ״ש במקומות הנ״ל.

שמעתי עכשיו שיעור על הרב קוק, ובו קטע יפה שאביא בהמשך, אך תחילה אציג את תולדות הרעיון.

זה רעיון שחוזר בהגות היהודית, של צדיק אחד שממנו ניזון העולם. אולי המקור הידוע ביותר לכך הוא בגמרא הזו –

"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
מסכת ברכות יז, ב.

אך במקרא אפשר למצוא אותו בפסוק הבא –

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.
בראשית מב, ו.

כך מפורש בזוהר –
זוהר חדש, פרשת וישב כ״ג
כֵיוָן דְּנָחַת יַעֲקֹב שְׁלֵימָא לְמִצְרַיִם, הוּא וְכָל אִינוּן שְׁבָטִין, וְחָמוֹ עָלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִילָאָה, דְּעַל יְדֵי דְּהַהוּא צַדִּיק מִיתְּזַן עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ב:ו׳) הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ.

וביתר פירוט מבואר בחסידות –
באר מים חיים, בראשית מ״ה, כ״ח:
ואכן הנה נודע בחינת יוסף צדיק חי עולמים שהוא המחיה ומשפיע לכל העולמות שלמעלה ושלמטה כי הוא העמוד שהעולם עומד עליו בסוד אומרם (חגיגה י"ב:) על מה העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר (משלי י', כ"ו) וצדיק יסוד עולם, כי הוא המקבל ההשפעה מכל המדות והוא מחלק אחר כך מזון וטרף אל בית המלכות להוריד לעולמות התחתונים ולשם זה נקרא בחינת צדיק חי כי הוא המחיה כל העולמות בהשפעתו וברכתו, ועל כן אלה תולדות יעקב יוסף שכל תולדות יעקב נקראו על שם יוסף שהוא המחלק מזון ומשפיע לכולם וכל מה שלמד יעקב בבית שם ועבר מסר לו בכדי כן כשרצה הקב"ה להשרות שכינתו כביכול במצרים לתת מחיה לישראל אשר יבואו שמה, הוכרח לשלוח תחילה את יוסף הצדיק שמה להתחזק במצרים במאוד מאוד עם בחינתו שלא יפגום את בריתו ברית הקודש בכדי שהוא יהיה המשפיע וברכה לראש משביר וכן נעשה על ידו שנעשה בבחינת (בראשית מ"ב, ו') ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ.

וכך גם מופיע בסיפורו של רבי נחמן –
הלב והמעיין – המנוע של הזמן (אמצע הסיפור)
וְיֵשׁ הַר, וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן, וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן…
וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ"ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב הַנַּ"ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ"ל
וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאד מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד וְצוֹעֵק מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
וְגַם זֶה הַמַּעְיָן מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו […]
וְזֶה הַמַּעְיָן אֵין לוֹ זְמַן
כִּי זֶה הַמַּעְיָן אֵינוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן כְּלָל
אַךְ עִקַּר הַזְּמַן שֶׁל הַמַּעְיָן
הוּא רַק מַה שֶּׁהַלֵּב נוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק
וַאֲזַי כְּשֶׁיֻּגְמַר הַיּוֹם לא יִהְיֶה זְמַן לְהַמַּעְיָן וְיִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם
וַאֲזַי יִסְתַּלֵּק הַלֵּב, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל
וְיִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל
וַאֲזַי, סָמוּךְ לִגְמַר הַיּוֹם
אֲזַי מַתְחִילִים לִטּל רְשׁוּת זֶה מִזֶּה [שֶׁקּוֹרִין איחולים וברכות פרידה]
וּמַתְחִילִין לוֹמַר חִידוֹת וְשִׁירִים נִפְלָאִים זֶה לָזֶה [בְּאַהֲבָה רַבָּה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד]
וְזֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הַנַּ"ל יֵשׁ לוֹ הַשְׁגָּחָה עַל זֶה
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם בְּסוֹפוֹ מַמָּשׁ לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק
אֲזַי זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הוּא נוֹתֵן בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד לְהַלֵּב הַנַּ"ל
וְהַלֵּב נוֹתֵן הַיּוֹם לְהַמַּעְיָן
וַאֲזַי שׁוּב יֵשׁ זְמַן לְהַמַּעְיָן
וּכְשֶׁזֶּה הַיּוֹם הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא בָּא מִשָּׁם
אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ גַּם כֵּן בְּחִידוֹת וְשִׁירִים נִפְלָאִים מְאד [שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּל הַחָכְמוֹת[
וְיֵשׁ שִׁנּוּיִים בֵּין הַיָּמִים
כִּי יֵשׁ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ וְיוֹם שֵׁנִי וְכוּ'
וְכֵן יֵשׁ ראשֵׁי חֳדָשִׁים וְיָמִים טוֹבִים…

ועתה, אלה דבריו של הרב קוק –
הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית וחי חיים כלליים, חיי כל, מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה עמו למקורה והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העז והתפארת, כל החיל והגבורה שופעים עליו, אורו של עולם הוא יסודו ואומץ המשכת חייו, בזכותו נזון העולם כולו, וכאין וכאפס הוא בעיניו, הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא וכל חייו קודש קודשים, חיי חיים הם, דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים בהם ועל ידם.

אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, בתפלה, בתורה, בצמצום מוסריות ודיקנות פרטיות, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מלאה כל היקום לוחצים בצבתים, להסגירה במועקה מצומצמת של מדה, של התוית דרך מיוחד, בשעה שכל הדרכים יחד הנם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים.

החוצפא שבעקבתא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה…
ערפלי טוהר, מהדורת הרב שילת, עמ' טז.

*

אוסיף רק שזה משתלב עם סרטון שצפיתי בו היום על ניטשה, שכך סיכמתי אותו (והחשוב הוא החלק השני) –
פרק מעניין מאוד על 'הרצון לעוצמה' של ניטשה, המושג ולא הספר. הוא מעלה שאלה מעניינת – האם זה מושג נטורליסטי או מטאפיזי? והוא מראה שניטשה עצמו הציג אותו בהתחלה כמושג נטורליסטי, טבעי, ולאט לאט הפך אותו למושג מטאפיזי.
כמו כן, הוא אומר שגם שופנהאואר וגם ניטשה התייחסו לסבל, אבל בעוד שופנהאואר הסיק מכך שיש להגיד לא לעולם, ניטשה הבין ההפך, שיש להגיד כן לעולם, כולל הסבל שבו, וזו המשמעות של אימרתו המפורסמת – 'מה שלא הורג אותך – מחזק אותך'.

כלומר – הרב קוק כאן תומך בעמדה של ניטשה, ולא של שופנהאואר, כי הדמות שלו מעורבת בעולם, ולא מבודדת.

אבל צריך לומר שמושג בסיסי בכל ההגות הפסימיסטית, ששופנהאואר נמנה עליה, היא נשיאה ב'צער העולם', כפי שמפורט בספר הוותיק 'ההיסטוריה של הפסימיזם'.
ולבסוף, זה מתכתב גם עם רעיון ה'מהטמה' – נשמת העולם, במחשבה המזרחית.

*

ועל עניין זה נדרש גם הפסוק –

כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.
משלי י, כה.

ונאמר כי הצדיק הוא היסוד של העולם ועמודו, ובקבלה – ספירת יסוד. אך כבר הארכתי די.