היזהר עשות ספרים הרבה

בסוף דבריו, בעל קהלת מזהיר –

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.
קהלת יב, יב.

מהו עשות? אבן עזרא הדייקן מסביר – קנות, במובן קנות חכמה, כלומר לקרוא בהם וללמוד אותם. ורק כאפשרות שנייה הוא מזכיר כתיבה. אלו דבריו –

ויותר – הזהר מעשות ספרים – כמו: השמרו לכם עלות בהר (שמות י״ט:י״ב).
וענין עשות – קנות.
או: כתיבה, כי אין קץ להם.

ומהו להג? זו מילה יחידאית בתנ"ך, ואבן עזרא מסביר אותה כלימוד, ועל פי הערבית – כקריאה. אלו דבריו –

ולמ״ד להג שורש כְלַמֶ״ד לִמֵד דעת (קהלת י״ב:ט׳), כמשקל להט החרב (בראשית ג׳:כ״ד), ואין לה דומה. ובלשון ישמעאל: הוא כמו קריאה.

וכאן נוכל להוסיף כי שורש הבסיס פה הוא 'הג', כמו ב'הגה', שעניינו דיבור, וגם מחשבה.

אם כך, קהלת ממליץ לא להרבות בלימוד ספרים, אלא פשוט 'את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור'.

*

כך גם מפרש בעל עקדת יצחק, למשל –

ויותר מהמה – יראה לכן בני הזהר הרבה מהם ומדבריהם ותתיישר בהם יותר מהמה, רצוני (לומר) יותר מהבהמות ההמה המתיישרות בדרבונות, כמו שחוייב לפי ערך המיישר והמיושר. כי זה ולא זולת תכלית כונתם בחבוריהם.

שאם לא כן עשות ספרים הרבה מזולת שיושגח הכתוב בהם ויעשהו אין קץ לשום תכלית לו שיועיל. אדרבה הוא להג הרבה יגיעת בשר לא לעזר ולא להועיל.

וכבר כתב הפילוסוף (אריסטו) בא׳ מספר המדות הרודף אחר התאוות לריק ישמע ולבלתי הועיל כי אין התכלית כי אם המעשה וערבים עלינו דברי דודים שאמר (משנה אבות א׳) לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.

*

ולבסוף, מדרש רבה מבין את הפסוק כמדבר על הספרים החיצוניים. ומכיוון שאני מתייחס אליהם כאן לאחרונה, אביא את דבריו –

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר – מְהוּמָה, שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, מְהוּמָה הוּא מַכְנִיס בְּבֵיתוֹ, כְּגוֹן סֵפֶר בֶּן סִירָא וְסֵפֶר בֶּן תִּגְלָא. וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר, לַהֲגוֹת נִתְּנוּ וְלֹא לִיגִיעַת בָּשָׂר נִתְּנוּ.

להגות ניתנו – כלומר, לפי דעת חז"ל, אכן מותר לקרוא בספרים אלה, אך אין טעם להעמיק בהם יותר מדי.

*

לבסוף, זה גם מה שאומר רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות –

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו יז, ו): "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב".
אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ –אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (שם):"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".
אבות ג, יז