לפרשת כי תצא

לפרשת כי תצא.
בפרשה זו – כפי שכתבתי בסיכום לפני מספר שבועות – מופיע דין 'בן סורר ומורה' –

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.

וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.

וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא.

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.  

ושם הוספתי, כי חז"ל אמרו שני דברים על כך –
א. בן סורר לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? למד וקבל שכר.
ב. שהוא נידון על שם סופו, כי כשיתבגר יחטא.
ועל שני הדברים האלה אפשר לדון, וגם על הפסוקים עצמם.

*

ואילו עתה אני מקשיב לספר – 'האימפריה הרומית – מבוא קצר מאוד' (באנגלית), ושם נאמר שהחברה הרומית הייתה מאוד פטריארכלית. הגבר עמד בראש המשפחה, והייתה לו סמכות על האישה, על הילדים, וגם על ילדי הילדים.
ועוד נאמר שם כי לאב הייתה הסמכות גם להמית את ילדיו אם ירצה, ללא משפט. אלא שזה נעשה לעיתים רחוקות מאוד, ועורר סערה ציבורית עוד בזמן ההוא.

כמה נקודות אפשר ללמוד מכאן –
ראשית, יש דמיון בדין הבסיסי, שצאצא שלא מתאים למשפחה ולחברה, יש רשות להוציאו להורג, עד כמה שהדברים מזעזעים אותנו היום.
שנית, יש דמיון בתיאור הנדירות של התופעה, לפי חז"ל זה מעולם לא קרה בפועל, ובהיסטוריה הרומית – זה קרה רק לעיתים רחוקות מאוד.
שלישית – אבל יש גם הבדלים. בחברה הרומית הדבר נעשה ברצון האב בלבד, ואילו בדין התורה מדובר על 'אביו ואימו', גם האם במשוואה, והדבר משמעותי מאוד. צריכה להיות תמימות דעים ביניהם, ולפי חז"ל זו אחת הסיבות מדוע דבר זה לא יתכן. הם אומרים שהאב והאם גם צריכים לומר זאת 'באותו הקול' וכיוב' (אם אני זוכר נכון).
ועוד, גם הביצוע לא נעשה על ידי האב, ולא על ידי האב והאם, אלא על ידי הקהילה. זה עוד מכשול שמוצב שבדרך דין קשה זה.

לבסוף, זכור לי העניין הזה מההגות הפסיכואנליטית. שם מדברים – כמדומני פרויד עצמו – על זכות האב להחיות ולהמית, כחלק מהתסביך האדיפלי, וכנראה המקור לכך היא בדיוק התרבות הרומית הזו.
ובכן, אם זה כך, הרי שהתרבות היהודית מציעה מודל פסיכולוגי שונה לגמרי של הפרט, בו אין חשיבות רק לאב, ועימו לתסביך האדיפלי (גם אדיפוס כמובן ממקור יווני), אלא לאב ולאם בשווה.