לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב

הבנתי שיש עכשיו דיון סביב אישה אחת שגנבה מטרנה מהסופר, אחרי שהגיעה למצב כלכלי קשה. יש כאלה המבינים אותה ואומרים שיש להתחשב בה, ויש כאלה שאומרים שחוק הוא חוק.
אני מאלה שחושבים שלמרות שאכן צריך לשמור על החוק, צריך גם להתחשב במיעוטי היכולת, ולא להחמיר איתם את הדין.
ולמעשה, את שתי הגישות האלה אנו מוצאים שבשני פסוקים במשלי, המתחבאים בתוך קטע המדבר על הנואף, אדגיש אותם –

משלי ו –
(כז) הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה.

(כח) אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה.

(כט) כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ.

(ל) לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב.

(לא) וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן.

אבל –
(לב) נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.

(לג) נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה.

(לד) כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם.

(לה) לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד

רד"ק –
(ל-לא) לא יבוזו לגנב – זה החכם הפליג בעונש הנואף ובחרפתו יותר מענש הגנב וחרפתו. ואומר כי האדם שהוא רעב ואין לו מה יאכל ימות, ואם יגנוב למלא נפשו אין לבזות אותו, כי אין לך דבר שיעמד בפני פקוח נפש. ואם ימצא הגנב ישלם הענש הקצוב או כל הון ביתו, וינקה מחטא. אבל הנואף, אם לא יבא אל אשת רעהו לא ימות, ועל כן אין ראוי שיסתכן בנפשו לזה, כי הוא יכול לכוף את יצרו. וענשו הוא ענש הנפש ואין לו תשלומין, ועל כן אין לחטאו כפרה.

(והוא מוסיף) –
ויש מפרשים אותו בתמיהא: כלומר, אם יגנב האדם עבור רעבונו, אין ראוי לבזותו? באמת כי ראוי לבזותו.

*

כלומר, אין ראוי לבזות מי שגונב מתוך חוסר ברירה, אף כי כאן ממצים עימו את הדין.
ואני חושב שגם את הדין אין למצות עימו, אלא יש לפנות לצד החמלה והרחמים.

*

דין קשה כזה מצאנו בסיפורו של ז'אן ולז'אן, בספר המופת של ויקטור הוגו 'עלובי החיים'. הוא גנב ככר לחם ונידון על כך לזמן רב בכלא.
אך זו הייתה תקופה אכזרית, של תחילת ואמצע המאה ה-19, והעולם התקדם מאז. ומלבד זאת, ניכר שגם ויקטור הוגו לא רואה בעין יפה את הדין הקשה הזה, שכן הוא מעמיד את ולז'אן כגיבור ספרו.
זאת ועוד, בהמשך הספר ז'אן גונב כלי כסף מהכנסייה שאירחה אותו – ונתפס. אבל הכומר שעומד בראש הכנסייה חומל עליו ואומר לשוטרים שהוא נתן לו זאת במתנה – והם משחררים אותו.
הנה כי כן, מידת הרחמים עדיפה ממידת הדין.