מיתוס הבריאה של פרומתאוס

בשני ספרים קראתי לאחרונה על פרומתאוס – ב'זאוס, פרומתאוס ואלוהים' של ברוך כהנא, עליו כתבתי עכשיו סקירה בבלוג השני, ובקטע קטן ב'מוציאה לשון' מאת שלומית עוזיאל, שגם עליו כתבתי סקירה קצרה, ואביא את סיפורו דווקא מהספר שלה –

"הטיטאן פרומתיאוס ידוע בכך שנתן לבני האדם את האש, בניגוד להוראתו המפורשת של זאוס, ונענש בצרה ההיא עם העיט. פחות ידוע הוא פירוש שמו של פרומתיאוס — "חושב מראש", ההפך משמו של אחיו אפימתיאוס, "חושב לאחר מעשה". פרומתיאוס הגה את הרעיון לברוא אדם בצלמם ובדמותם של האלים, ושיתף בתוכניתו את אחיו. אפימתיאוס ניסה ראשון את כוחו, יצר דמויות שונות מעָפר והעניק להן תכונות — זריזות, כוח, ערמומיות ומעוף. אך לאחר שהשתמש בכל התכונות, נוכח כי אין אדם בין כל היצורים שברא. אז ניגש פרומתיאוס למלאכה, יצר מעפר דמות הדומה לאלים והעניק לה מעט מתכונתה של כל חיה — נאמנות מהכלב, גבורה מהאריה, כושר חיקוי מהקוף. לבסוף ביקש מאלת החוכמה אתנה לנשוף רוח חיים באדם שיצר וכך גם להאציל עליו מחוכמתה. אם כן, אפימתיאוס אִלתר והגיע לתוצאות מעניינות — אבל לא למטרה המבוקשת. ואילו פרומתיאוס, "החושב מראש", תכנן את מעשיו".

האם זה דומה לתיאור בבראשית? –

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
בראשית ב, ז.

אינני יודע, אולי.
בכל מקרה, חיפשתי בספרות היהודית תיאור דומה של תכונות בעלי חיים המצויות גם באדם, ולא ממש מצאתי (יש מדרש – 'אלמלא ניתנה תורה למדו צניעות מחתול וכו", אבל זה לא אותו דבר). וזה מוזר, הרי בתנ"ך יש הרבה דימויי חיות, למשל –

וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ.
שמאול ב, יז, י.

ועוד הרבה מאוד.
וגם אצל חז"ל ידוע הביטוי 'משלי שועלים', וכן גם בעמים – במשלי איזופוס, קרילוב ועוד.

ולבסוף נאמר, שגם בהשקפה של אריסטו, האדם אמנם הוא 'חי מדבר', ומתייחד במעלת הדיבור והחשיבה, אבל הוא גם חלק מעולם החי, ומשותף איתו מהבחינות האלה, של הרגש המתאווה, לפי מינוחי אריסטו. וגם עם הצומח יש לו משותף, הוא חלק הזן, המזון.